ילד של אבא, גרסת האסיר הפלסטיני

אשת האסיר אחמד שמאלי מרצועת עזה ילדה לאחרונה רביעייה. ההיריון הושג באמצעות הברחת זרעו של שמאלי מבית הכלא. בעקבות פרסום הפרשה תהו בעיתון ישראל היום אם לאחר שנלחם נגד אפיית פיתות בבתי הכלא הביטחוניים, יצליח בן גביר להתגבר על תופעת הברחת הזרע של אסירים פלסטינים. תופעה זו אינה חדשה, וכבר יותר מעשור נעשים ניסיונות רבים להבריח זרע של אסירים אל מחוץ לכותלי הכלא, חלקם צלחו ואחרים כשלו. לפי ריאד אל־אשקר, מנהל המרכז הפלסטיני לחקר האסירים, 118 ילדים נולדו בזכות הברחת זרע מבתי כלא ישראליים. ההליך הראשון שהצליח התרחש בשנת 2012 בגדה המערבית, ובשנת 2014 ברצועת עזה. 76 אסירים הבריחו זרע, לחלקם נולדו תאומים וחלקם הצליחו בהברחת זרע יותר מפעם אחת.

בזמן המאסר עולות שאלות רבות לנגד עיניו של האסיר: האם יצליח להפוך לאב לאחר שישתחרר מהכלא והוא ואשתו יהיו כבר מבוגרים? וגם אם יצליחו להרות, האם הורים בגיל מבוגר יחסית יכולים לגדל ילד קטן? האם הגיל והבריאות יאפשרו להם להביא לעולם ילד נוסף? שאלות אלה בוערות במיוחד בחברה הערבית שמתפארת בילודה גבוהה.

החלום לממש הורות גם ללא יכולת ההורים להתייחד הפך למציאות ועם השנים גברו ההצלחות על הכישלונות. הברחת הזרע מתרחשת בעת הביקורים בבתי הכלא, והאסירים מנסים להעביר לנשותיהם בסתר את מנות הזרע רחוק מעיני הסוהרים. אומנם אף לא אחד מוכן להסביר כיצד מנות הזרע מוברחות אל מחוץ לכלא, ואת הדרכים היצירתיות והמשונות שהאסירים ממציאים אפשר רק לדמיין.

אחת מנשות האסירים מספרת שהשיגה את הזרע ומיהרה לצאת מהביקור בכלא לפני שנגמרה שעת הביקור. בחוץ חיכתה לה מכונית ובה רופא מומחה וכן כלי קיבול מיוחד לשמירת הדוגמית, והם נסעו במהירות לבית החולים שם הפרו את הביציות שהוקפאו מבעוד מועד. הרופאים ניסו להפרות יותר מביצית אחת אבל ללא הצלחה, ולבסוף נקלט ברחמה עובר אחד. האישה הסבירה שלאורך כל התהליך נכחו עד מבני משפחתה ועד נוסף ממשפחתו של בעלה. לאחר מכן, כשהרתה, הודיע על כך מואזין המסגד לאנשי הכפר כדי לשמור על כבוד האישה ועל המוניטין שלה.

לאחר הלידה, המשפחות באות לבקר את האסיר עם התינוק. אחת מנשות האסירים סיפרה שכאשר ביקרה את בעלה ימים ספורים לאחר שילדה ילד מזרע מוברח, הופתע הסוהר לראות את התינוק שאביו מרצה תקופת מאסר בת יותר מעשור. "הסוהר שאל אותי בן כמה התינוק, והשבתי לו שהוא עוד לא בן חודש", היא מספרת, "כאשר שמע זאת הסוהר הוא הוכה תדהמה והתקשר ושוחח עם מספר אנשים. הרגשתי את הכעס והתדהמה באוויר". לאחר מכן הגיעה פקידה מהצלב האדום והודיעה לאם שהילד לא יוכל לבקר את אביו. בסופו של דבר הצליחה האם להכניס את בנה לביקור אצל אביו רק לאחר מאמצים עיקשים.

أنجبت زوجة الأسير الفلسطيني أحمد شمالي من قطاع غزة 4 توائم (3 أولاد وبنت) بعد حملها بهم عبر نطف مهربة..
الأسير أحمد شمالي (37 عاماً) يقضي حكماً بالسجن منذ أغسطس/ آب 2008 لمدة 18 عاماً.
وبحسب نادي الأسير الفلسطيني وُلد 122 طفلاً لمعتقلين فلسطينيين عن طريق النطف المهربة. pic.twitter.com/S9G8TiizD4

— AJ+ عربي (@ajplusarabi) June 14, 2023

הססנות חברתית

כאשר טכנולוגיית ההפריה החוץ־גופית הגיעה לחברה הפלסטינית ולרצועת עזה בפרט בשנות ה-80 של המאה שעברה, היה השימוש בה זהיר ומלווה בחשש, במיוחד כאשר התהליך התרחש בבתי חולים ישראליים לפני הקמת מרכזים המתמחים בהליך זה בעזה. החשש העיקרי של החברה הפלסטינית היה מפני טעות שתיצור ערבוב בין חומרים גנטיים שונים, טעויות שלתחושת הציבור הרחב היו דבר שבשגרה, במיוחד מאחר שהקולנוע המצרי הרבה לעסוק בסוגיות אלה. סרטים רבים הגבירו את הספקנות לגבי ההליך, ולחצו על הנקודות הכואבות של החברה הערבית. הסרט "אמירה" של הבמאי המצרי מוחמד דיאב משנת 2019 עורר סערה ציבורית והקרנתו נעצרה בגלל האופן שבו הציג את תופעת הברחת הזרע של האסירים הפלסטינים. בסרט מתוארת אשתו של אחד האסירים הפלסטינים שמצליחה להרות בעקבות הברחת הזרע של בעלה, אך בשלב מאוחר היא מגלה שהאב הביולוגי של בתה הוא הקצין הישראלי שלכאורה סייע בהברחה, אבל החליף את דגימת הזרע בדגימה שלו לפני שנתן אותה למשפחה.

לפני הפקת הסרט הפכה הפריה חוץ־גופית בעזרת זרע מוברח למקובלת יותר מבחינה חברתית בגלל ההבנה והאמפתיה הגוברות לסבלם הרב של האסירים ובני משפחותיהם. היו אסירים פלסטינים בבתי הכלא בישראל שחלו במחלות סופניות כמו סרטן והלכו לעולמם מבלי שזכו להפוך לאבות. המחשבה שאסיר ימות מבלי שהקים משפחה אמיתית עם האישה שמחכה לו בנאמנות ובסבלנות היא קשה מנשוא. מאז הוסרו המחסומים החברתיים, הידע הרפואי הפך נפוץ יותר, במיוחד בקרב השכבות הנמוכות יותר ובקרב המבוגרים, ונשות האסירים עושות כל שביכולתן כדי להגשים את חלום האימהות. רצונו של האסיר הפלסטיני להיות אב לילד שיישא את שמו, יגדל ויהפוך לגבר שיוכל להגן על אימו ועל אחותו לאחר מות האב – זהו ביטוי להתעקשות להמשיך לחיות.

ג'נאת יוסף היא עיתונאית וסופרת המתגוררת ברצועת עזה. היא כותבת בשם בדוי בצוות אופק מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. תרגמה מערבית: נטע תלמוד