הצעה לחלוקה מחדש

שנאה בין פלגי עם ישראל אינה תגלית בת זמננו. יחד עם זאת, עבור חלק מאתנו, גילויי השנאה שמתרחשים סביבנו בחודשים האחרונים, הם דבר שטרם ראינו במו עינינו. התקשורת, הודות למצלמים זריזים בשטח, דואגת שלא נפספס אפילו גילוי שנאה אחד. רק השבוע, התבקשנו לצפות בילדה בת 12 בועטת בנערה מחוסרת הכרה, בתמיכה המורעפת על מי שהורשע ברצח בני משפחת דוואבשה, במוחים התוקפניים נגד הרב יגאל לוינשטיין שבעצמו ידוע כאחד מראשי מפיצי שנאה, וגם גילינו שיש יהודים ישראליים שהם מכחישי שואה. אלה ואלה מכינים את הקרקע לשורות על גבי שורות של ביטויי שנאה על כל רקע אפשרי — לאום, עדה, צבע עור, מין, מגדר, נטייה מינית, והחביב מכל, על הציר הדתי-חילוני.

בהקשר זה, רק לאחרונה, ראיתי את הסדרה "חילוניות" (כאן 11) וגם ראיון עם היוצרת (הראשית), ענת זלצר, שבו היא מצהירה: "יותר מחצי מהמרואיינים שלנו, חובשי כיפה חילונים. אתה יכול לחבוש כיפה ולהיות הכי חילוני שיש." ככל שיש בדבריה סתירה, נראה שניתן להסביר אותה באמצעות משפט אחר באותו ראיון. כשנתבקשה זלצר להגדיר "חילוניות" היא ענתה, "חילוניות זה האדם במרכז, חילוניות זה האדם מחליט בשביל עצמו, חילוניות זה השכלה, דמוקרטיה, שוויון זכויות, מגילת זכויות אדם, חופש ביטוי, פמיניזם. זה חילוניות."

אם כן, נדמה שיש כאן בלבול בין ערכים ליברליים או "שמאלנים" לבין הקטגוריה של "חילוניות". בפועל, כפי שעולה מדברי זלצר עצמה, ולמרות הראייה הסטראוטיפית שבה היא מתעקשת לתאר את המציאות, יש הרבה דתיים שדוגלים בערכים אלה. מנגד, יש הרבה חילונים שהם שמרנים, ימניים ואף ריאקציונרים. לאורך ההיסטוריה, קמו משטרים רודניים שמנועים מערכים דתיים וכאלה שמנועים מערכים אנטי-דתיים ולא נראה שקיים ביניהם הבדל ניכר מבחינת רמיסת זכויות האנשים שנאלצו או נאלצים לחיות תחתם.

זלצר מצדה מציעה הסבר אחר. לדבריה, "הסדרה הזאת נעשתה על-ידי חילונים, ובטוח שמישהו אחר יעשה את הסדרה הזאת אחרת לגמרי." בהקשר זה, אעיר רק שאם ה"מישהו אחר" הזה היה דתי, אין ספק שהיה כלול בו לפחות פרק אחד שעוסק בנושא "שנאה כלפי דתיים". בכל הסדרה "חילוניות", הסוגיה מוזכרת פעם אחת בלבד, באופן אקראי, בראיון עם הסופר דב אלבוים. "אני גדלתי בשכונת רמת אשכול בירושלים," אומר אלבוים, "כשאנחנו המשפחה החרדית היחידה בכל הבניין, הרגע הגיעה ממאה שערים. החברים מן השכונה ממוצא מרוקאי ומעיראקי ומתימני ומרומני. והיו שם גם חילונים כאלה מוחלטים אשכנזים שממש שנאו אותי רק בגלל שהייתי ילד קטן, חרדי עם פאות. בליל של ישראליות רוטטת."

כמובן, לא כל החילונים שונאים דתיים. אבל רבים מאלה שאכן שונאים דתיים, עדיין ממשיכים לחשוב על עצמם בתור אנשים ליברליים, תומכים נלהבים בכבוד האדם באשר הוא אדם, ומתנגדים נחרצים לגזענות. במקרה הזה — ינסו לשכנע אותך – השנאה לבן אדם בשל השתייכותו הקבוצתית מוצדקת ומתבקשת לאור מעשי הדתיים בפועל. בנוסף, לא חסרים דתיים שעסוקים בלשנוא חילונים. גם בקואליציה הנוכחית, וכן בקרב תומכיה, קשה לסתור את הרושם שרבים מהם מונעים על-ידי דבר אחד והוא שנאה, גם אם היא מצטיירת לפעמים בתור נקמה ביחס לאירועים שאירעו בעבר, אם להתנתקות, ואם לשנים של התנשאות והתנערות. כלומר, כל גזענות וההצדקות שלה.

כך או כך, הגענו עד הלום, למציאות של "בליל של ישראליות רוטטת," והיא המייאשת עד העצם. קשה לדמיין משהו טוב צומח בה, לא כל שכן שורד בה. מזל שנתקלתי לאחרונה במלים הבאות מיוחסות לכותב שירים אמריקאי המכונה עדן אחבז. כשנשאל פעם לדעתו לגבי גזענות הוא ענה, "ישנם אנשים לבנים ששונאים אנשים שחורים וישנם אנשים לבנים שאוהבים אנשים שחורים. ישנם אנשים שחורים ששונאים אנשים לבנים וישנם אנשים שחורים שאוהבים אנשים לבנים. כלומר, זה לא עניין של שחור ולבן, זה עניין של אוהבים ושונאים."

על רקע תובנה מבריקה זו, אבקש להציע חלוקה מחדש של החברה הישראלית השסועה: חלוקה בין שונאים לאוהבים, או לכל הפחות, בין שונאים ללא-שונאים. לשורות הראשונים, אמנם קל ונעים יותר להצטרף. לשנוא, הרי, זה לתת פורקן לתאווה אנושית בסיסית ביותר. מכאן, גם הנחישות של רבים מן המנהיגים הדגולים שלנו, ללבן את השנאה בתוכנו במטרה להרוויח עוד כמה קולות.

אבל ברובד האישי, מי מאתנו רוצה להציב "שנאה" כקו מנחה לחיים? מי מאתנו רוצה לחיות בעולם המאופיין בעיקר בקניבליזם? מי מאתנו רוצה לחיות במציאות חסרת תקווה? מי שלא רוצים.ות, מן הראוי שיתייצבו בהפגנתיות בימים נוראים אלה בצד "הלא-שונאים" ושייקחו על עצמם השנה לעשות הכול כדי להישאר בו, כלומר, למרות האתגרים והמכשולים הרבים שמן הסתם יארבו לנו בדרך. אם נצליח, ביחד, להיות ולהוות את הרוב, אז נדמה לי שניתן עוד לחלץ מן הייאוש הרותח את שורות התקווה.

ד"ר אומי לייסנר היא חוקרת עצמאית ופעילה בתחום זכויות נשים. מחברת הספר "כריית נשים יולדות: כלכלת הלידה בישראל" (רסלינג, 2018)