"כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת"

ערב סוכות, חג האסיף, הוא הזדמנות מצוינת למבט כולל על הפירות שהותירה לנו השנה האחרונה. מקץ תשעה חודשים אפשר לומר שעליית ממשלת הימין הקיצוני האנטי דמוקרטית חוללה את התסיסה הפוליטית והרעיונית שהחברה בישראל נזקקת לה כבר שנים רבות. אולי אפילו כבר עשרות שנים. עלייתה של תנועת מחאה נחושה, שמתנגדת למהלכי הממשלה היא התפתחות חשובה שיש לקוות שתתמיד ותתרחב. ואולם, אחרי תשעה חודשים של פעילות מתמדת אפשר לראות גם את המגבלות והגבולות של התסיסה הרעיונית בקרב מתנגדי הממשלה. השלב הנוכחי, שבו מתבסס הדיבור על הצורך ב"חוזה חברתי חדש" מבהיר היטב כי רבים מקרב המתנגדים למהלכי הממשלה מבינים כי לא די בהתנגדות ובבלימת החקיקה הדיקטטורית.

החברה הישראלית לא תצא מן המשבר הנוכחי אם רק תשאף לחזור לסדר שהתקיים עד חג הסוכות הקודם. הדרך ליציאה מן המשבר כרוכה במהפכה מקיפה ועמוקה. עם זאת ברור עכשיו כי תנועת המחאה, בהרכבה הנוכחי, אינה מסוגלת להביא לשינוי כזה. אפשר לומר שדווקא הדיבור על הצורך בחוזה חברתי חדש חושף את חוסר יכולתה של המחאה לסלול את הדרך לחוזה כזה. ברוח ערב החג אפשר לנסח את הבעיה כך: הממשלה בוודאי לא חושבת במונחים של סוכה. המחאה גם לא.

הקולקטיב המזרחי-אזרחי כן. יש משהו יפה בעובדה שמבין שלל הארגונים שהצמיחה העת הפוליטית הנוכחית ("אחים לנשק" וכו׳), רק ארגון אחד קרא לעצמו בשם מכיל, "קולקטיב", ולא מדיר. הקולקטיב המזרחי-אזרחי הוא ארגון סוכתי.

בתולדות עם ישראל הסוכה נמשלה להרבה דברים, אך למעשה היא מייצגת שני ערכים בסיסיים: הערך הראשון מוכר – מדובר במבנה שמכיל את כולם. הסוכה היא המקום שבו מארחים, ואליו נותנים לכל אחת ואחד להיכנס. כל אחד יכול להיות אושפיז בסוכה של חברו. הרבה מילים בשפות אירופיות שעניינן אירוח, הכלה, וטיפול נולדו מן המילה "אושפיז" – הוספיס, הוספיטל, הוספיטליתי – ולא בכדי. הערך השני פחות מוכר, ואפשר לומר שהדיבור המתקתק על "הכנסת אורחים" והטקסים המבחילים של פוליטיקאים, מנשיא המדינה ומטה ש"מארחים את עם ישראל" בסוכות היפות שלהם, מסתירים אותו. הסוכה היא מבנה ארעי, מבנה שכל שנה צריך לפרק ולהרכיב מחדש. בפועל, המחאה מציעה דווקא את חיזוק המנגנונים ששמרו על המבנה שבתוכו התקיים הסדר החברתי הישן. ההנהגה שהמחאה הצמיחה, כמו גם מטרותיה המוצהרות, מבהירים את זה היטב. הממשלה והגופים התומכים בה אמנם מדברים לפעמים על סדר חברתי חדש. אבל זהו סדר שמבקש להחריף באופן מפלצתי את המנגנונים הדכאניים הקיימים. הגופים הללו בוודאי אינם סוכתיים.

הקולקטיב המזרחי-אזרחי הוא הביטוי העכשווי של המחשבה והפעילות הפוליטית המזרחית בישראל שנמשכת כבר עשרות שנים. למעשה מאז שנות החמישים המוקדמות. לא מפתיע למצוא בגרעין של הקולקטיב של היום פעילים ופעילות שהשתתפו והובילו מחאות מזרחיות כבר לפני ארבעים, שלושים, עשרים, ועשר שנים. לא מפתיע בכלל להיווכח שההיסטוריה הארגונית של הקולקטיב הנוכחי לא מתחילה בינואר 2023 אלא בעתירה נגד חוק הלאום מ-2019, ומשם אחורה לפחות שלושים שנים אל תנועות הסטודנטים המזרחיות שקמו בראשית שנות התשעים. זוהי סוכה שבכל פעם הרכבנו מחדש. בכל פעם היה יותר מקום ליותר אנשים, ליותר רעיונות, ליותר מטרות. לא מפתיע לראות בסוכה של הקולקטיב חברות וחברות משלל זרמים תרבותיים ופוליטיים.

הסוכה של הקולקטיב המזרחי-אזרחי אמנם מציבה את המילה "מזרחי" במרכז השם שהיא נושאת. אבל משני צידיה של המילה הזו, נמצאות המילים "קולקטיב" ו"אזרחי" – מילים שמבהירות שמדובר במערכת של עקרונות גמישים ומכילים ולא בתנועה שהיא "רק" של מזרחים או למען מזרחים. אלו מילים שמבהירות שהתיבה "מזרחי" בשם של התנועה תפקידה לסמן את המקום שממנו יוצאת המחשבה ואת הדרך שבה אפשר יהיה להקים קולקטיב אזרחי חדש בישראל.

המטרות שהקולקטיב מבקש לקדם, מטרות שנוגעות לשורת נושאים שחברות הקולקטיב ניסחו והפיצו בבהירות חדה בחודשים האחרונים, נראות מגוונות הרבה יותר מן המטרות שניסחו דורות קודמים של תנועות מחאה מזרחיות. אבל הקולקטיב מייצג המשכיות ברורה של המחאה המזרחית לדורותיה בשני עקרונות בסיסים: החברה הישראלית חייבת לתת מקום לריבוי ולגיוון הלאומי, האתני והתרבותי של האוכלוסיות והזרמים שבתוכה. והדרך לשם מתחילה בצורך להכיר בריבוי הזה. המוחים המזרחים הראשונים שיצאו נגד הסדר החברתי הישראלי לפני עשרות שנים, אמנם דרשו "רק" להכיר בכך שהאוכלוסייה היהודית אינה רק "היהודי החדש" האשכנזי החילוני שדמיינה הציונות אלא גם, במקרה שלנו, יהודי מזרחי. אבל בהתרסה נגד ההומוגניות, וההגמוניה האשכנזית החילונית, הם סימנו את העיקרון החשוב בדבר הצורך להכיר בריבוי בגיוון לגבי שלל אוכלוסיות וזרמים שבזמנו אי אפשר היה אפילו לדמיין את קיומם. עובדה היא שהמאבק המזרחי תמיד התקדם בדרך של קריאה לפירוק המנגנונים הפוליטיים, הכלכליים, והתרבותיים ששומרים על מבנה החברתי הישראלי ההגמוני והרכבתם מחדש.

כל תנועת מחאה מזרחית הבינה שיש לקרוא מחדש את המפה של הסדר החברתי הישראלי בזמנה, ולערער עליו תוך קריאה ליצירת מקום לכולם. במובן הזה התנועות המזרחיות השונות לא עסקו מעולם בשאלה "מהו או מיהו מזרחי", אלא יותר בשאלה "איך ליצור מקום למזרחים בחברה הישראלית". הוגים והוגות מזרחים גם עסקו באופן בלתי נלאה, מקיף ומעמיק, בחשיפת המנגנונים שמחזקים את המבנה הדכאני של החברה הישראלית. הביקורת שהם העלו מעולם לא הגבילה את עצמה רק לשאלות של מזרחים. היא אמנם יצאה מנקודת מבט מזרחית, אבל משם הגיעה אל הכלל ואל השאלות שמעסיקות את הכלל. אם יש דבר כזה באפשר, זוהי ההגדרה המדויקת של האוניברסליזם המזרחי: ביקורת שיוצאת מנקודת מבט מזרחית ומגיעה משם אל הכלל. מפלגות מזרחיות שהתמקדו בשאלות "מהו מזרחי" או "מיהו מזרחי" (למשל, תמ"י של ראשית שנות השמונים או ש"ס) תמיד הגיעו בסופו של דבר למקום שבו נמצא הימין הישראלי היום. הן אולי מדברות מזרחית, אבל בפועל הן תמיד פעלו לשמר את הסדר החברתי הקיים או אפילו לחזק אותו תוך שיתוף פעולה עם הכוחות החזקים בחברה בזמנן. לא בכדי התנועות הללו עסקו בעיקר בזהות (מזרחית), מהות (מזרחית), ומיהות (מזרחית), ולא בשאלות של כוח, סדר חברתי וכלכלה.

בניגוד להן, ובניגוד להרבה גורמים שפועלים כרגע בזירה הישראלית, הקולקטיב המזרחי-אזרחי מבקש להפוך את ישראל של מחר לסוכה. הסוכה של הקולקטיב היא הביטוי של האוניברסליזם המזרחי של ימינו. היכנסו אליה. קשטו אותה!

צבי בן-דור בנית הוא חבר הקולקטיב המזרחי-אזרחי