• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כרונולוגיה של ריאקציה ידועה מראש

אי אפשר לדבר על עזה כאילו לא היה דבר לפני 7 באוקטובר, אי אפשר להכחיש מדיניות קולוניאלית של ישראל וכל זה לא סותר גינוי של הטבח וקריאה לעצירת האלימות וגיבוש פתרון מדיני • תום מהגר מנסח מורכבות עכשווית
תום מהגרתום מהגר

פעיל בעמותת עמר"ם לקידום תרבות וזהות מזרחית

בחסות האירועים הנוראים של השבועות האחרונים התפתח שיח ציבורי ריאקציונרי, שחותר לסתימת הגולל על ערכים ומאבקים הפועלים נגד המדיניות הישראלית כלפי העם הפלסטיני. חשוב להבין כיצד שיח זה, בסופו של יום, תומך בהמשך המלחמה ברצועת עזה, ובמדיניות אנטי-דמוקרטית בעליל.

בימים שאחרי הטבח שביצע החמאס החלו התבטאויות נחרצות שסימנו את כל מי שהעזו שלא להתיישר מייד עם הציווי לגנות את האירועים בלשון מאוד מסוימת, או חלילה להביע הזדהות עם העם הפלסטיני בעזה לנוכח ההתקפות הקשות הצפויות מצד ישראל. בהמשך, וביתר שאת, התמקד הדיון בתגובות ה"שמאל העולמי" – הפגנות בקמפוסים, עצומות אמנים, פוסטים של פעילים/ות מחו"ל וכו', שלא הביעו את הזעזוע הראוי, בעיני המבקרים הישראלים, מהטבח ביום שבת.

עכשיו באים?

כדאי לשים לב כי ברוב המקרים מדובר בכותבים/ות שהחלו לפרסם בקדחתנות תכנים על האירועים בעזה רק אחרי השבת הארורה, אולם רובם ככולם לא הביעו בעבר התנגדות למדיניות הנפשעת של ישראל כלפי הרצועה ותושביה. עד 7 באוקטובר, המצור האכזרי על רצועת עזה ומעשי הטבח החוזרים ונשנים שישראל ביצעה שם, כלל לא העסיקו אותם. אמנם כן, רבים מהם יפטירו שהם "נגד הכיבוש", אבל הם לא צידדו בהתנגדות נחרצת לשליטה הצבאית על העם הפלסטיני בצורה של סירוב לשרת בצבא, תמיכה בחרם בינלאומי, העמדה לדין של קצינים בכירים ש"החזירו את רצועת עזה לתקופת האבן" ועוד.

אם כך, הדרישה של המתפכחים החדשים היא להתחיל את הדיון על הזוועות ברצועת עזה, ובכלל על המדיניות הישראלית כלפי העם הפלסטיני, מנקודה מאוד מסוימת בזמן שבה קהילות יהודיות נפלו קורבן למעשי רצח, אבל לא לספור, פשוטו כמשמעו, את הקורבנות הפלסטינים ברצועת עזה. כאשר מאות משפחות פלסטיניות נקברו ונקברות תחת הריסות של הפצצות אכזריות וחסרות אבחנה – כזכור בשביל הצבא הישראלי זו רק "מכה קלה בכנף" – לא שמענו מהם ולו בת קול. אולם כאשר החרב התהפכה, או אז כולנו נקראנו להתייצב לדגל הגינוי.

וחשוב להדגיש: הדיון הזה מתנהל בשעה שהמדינה ומוסדותיה אוסרים על צד אחד, בעיקר כאשר מדובר באזרחים ערבים, להביע עמדה בנושא. זה התחיל בשבוע שאחרי יום שבת הארור, כאשר רקטור אוניברסיטת חיפה, פרופ' גור אלרואי, הדיח סטודנטים ערבים והורה להוציא אותם ממגוריהם, בטענות שווא וללא כל סמכות חוקית מצידו. חלק מאותם "מבקרי השמאל" תמכו בחדווה במהלך הפשיסטי, ומרצים/ות שהתנגדו להתנהלות הלא חוקית של אלרואי סומנו במהרה כ"תומכי טרור". המועצה להשכלה גבוהה, בראשות שר החינוך יואב קיש, דרשה מהאוניברסיטאות בארץ לדווח לה על טיפול בכל תלונה נגד סטודנטים ערבים, ובתגובה הודיע ועד ראשי האוניברסיטאות כי לא יקיים הוראה זו, משום שהיא מלבה אווירת מקרתיזם והלשנות הדדיות בקמפוסים.

הדרישה היא להתחיל את הדיון על הזוועות ברצועת עזה, ובכלל על המדיניות הישראלית כלפי העם הפלסטיני, מנקודה מאוד מסוימת בזמן שבה קהילות יהודיות נפלו קורבן למעשי רצח, אבל לא לספור, פשוטו כמשמעו, את הקורבנות הפלסטינים ברצועת עזה

בהמשך, גל פיטורים של אזרחים ערבים על לא עוול בכפם, מעצרי שווא, ביטול כנס ערבי-יהודי שיזמה ועדת המעקב תוך איומים מצד המשטרה על בעלי האולם שהיה אמור לארח את האירוע, וביטול הזכות להפגנה בהודאתו המפורשת של מפכ"ל המשטרה. במכללת נתניה, המונים צבאו על מעונות הסטודנטים בקריאות "מוות לערבים", וראשת העיר העבירה הוראה לפנות את הסטודנטים ממגוריהם. אותם אניני טעם שחרדים כל כך להתבטאויות שאינן במקומן בארץ ובעולם, לא שמו לב שהם מדברים חופשי והרבה, בשעה שכללי המשחק כבר השתנו לנגד עינינו: לאזרחים אחרים, שאיתם אמור להתנהל את הדיון הציבורי, פשוט אסור להתבטא.

הגיעו הדברים לכדי כך שכותבים שונים, שמעולם לא עסקו ולא פעלו בהקשר של קולוניאליזציה בארץ, הפכו למומחים לרגע בתחום זה. אני תוהה למה בשעה רעה זו הם מצאו לנכון להשחית כל כך הרבה מילים ועמודים על פרדיגמה אשר לא העסיקה אותם בעבר ואין להם כל רקורד בנושא? תשובה אפשרית היא שבמקום להחליט איפה הם עומדים מבחינה מוסרית ביחס למלחמה ולסחף האנטי-דמוקרטי בארץ, הם מעדיפים לעסוק באזוטריה של שמאל עולמי וכו'.

קולוניאליסטים? אנחנו?

לעצם העניין, כדאי לפתוח את הדיון עם הגדרה אקדמית מקובלת של המושג קולוניאליזם, מתוך ספרם החשוב של יואב פלד וגרשון שפיר "מיהו ישראלי – הדינמיקה של אזרחות מורכבת": "כל חברה חדשה המוקמת באמצעות שילוב (במינונים שונים) של שליטה צבאית, התיישבות קרקעית וניצולן או נישולן של קבוצות ילידיות, ושבה טוענים המתיישבים לזכות ראשונים או לעליונות תרבותית כדי להצדיק את פעולותיהם".

ייתכן שאפשר היה להגיע להסכם שלום על בסיס מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית, ללא שפיכות דמים. גם פירוק קק"ל, גוף שאוחז בקרקעות רבות ומוכר אותן אך ורק ליהודים, יכול להיות מהלך דה-קולוניאלי

חיים לוינסון ועפרי אילני, למשל, כתבו שניהם בעיתון "הארץ", באותו סוף השבוע, ביקורת נגד העמדה שרואה בישראל מדינה קולוניאלית. אולם בניתוח של שניהם אין כל התייחסות למדיניות הישראלית שפועלת לגירוש ולנישול פלסטינים מאדמותיהם, הריסת כפרים ובתים, הפקעת קרקעות, כיבוש וממשל צבאי שימיהם כימי המדינה, ייהוד הארץ ועוד. או בקיצור, פרקטיקות ומדיניות קולוניאליות. המחקר בנושא, כמו גם פעילותן של עמותות וארגונים שונים, מציעים ידע נרחב על קולוניאליזם וציונות, אבל ניכר שלוינסון ואילני לא מכירים את החומר או בוחרים להתעלם ממנו.

כך, למשל, לוינסון מבקר את טורה של ג'ודית באטלר וטוען כי אי אפשר לגנות את הטבח שביצע החמאס, ובמקביל לטעון שישראל היא מדינה קולוניאלית. למה אי אפשר? ארגון "בצלם", לדוגמה, גינה בכל לשון של גינוי את הטבח, ובעבר פרסם נייר עמדה שבו נקבע כי משטר העליונות היהודית מהים עד הירדן שמנהלת ישראל, הוא בגדר אפרטהייד. מדינות קולוניאליות ידעו אירועי אלימות קשים ונוראים, אולם עצם האלימות לא מנעה מגורמים דמוקרטיים לעמוד על טיבו ואופיו של המשטר, ולקרוא לסיומו.

לגנות, להבין, לעצור אלימות

אילני טוען בטורו כי המשמעות של דה-קולוניאליזציה היא ש"את המתיישבים הקולוניאליים חייבים לסלק". זה לא בהכרח נכון, ונתון גם לאחריותו של הכוח הכובש לסיים את השליטה הצבאית. אם מדינת ישראל הייתה נענית ליוזמת השלום הסעודית, למשל, ייתכן שאפשר היה להגיע להסכם שלום על בסיס מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית, ללא שפיכות דמים. גם פירוק קק"ל, גוף שאוחז בקרקעות רבות ומוכר אותן אך ורק ליהודים, יכול להיות מהלך דה-קולוניאלי. מסמכי החזון של החברה הערבית בישראל, שפורסמו לפני כמעט 20 שנים, מציעים חזון של שוויון לשני העמים. הצעות לתהליך דה-קולוניאליזציה נמצאות על השולחן, אך ישראל מעולם לא שקלה לדון בהן ברצינות.

טוריהם של אילני ולוינסון הזכירו לי סיטואציות בקבוצות דיאלוג דו-לאומיות, שבהן הקבוצה היהודית חווה לעיתים קרובות את הדרישה הפלסטינית לשוויון כאקט של אלימות כלפיה. הציבור היהודי כל כך התרגל לעליונותו ביחס לפלסטינים, שעצם האפשרות לפירוק המנגנונים שכוננו את העליונות ומתחזקים אותה, נתפסת על-ידו כתוקפנות. הדברים מוכרים גם מהמאבק הפמיניסטי או המזרחי לשוויון, כאשר הצד החזק מפחד "לרדת מנכסיו".

אם כן, אפשר וצריך לגנות את הטבח שבוצע בשבת, 7 באוקטובר, ובמקביל לציין כי הוא בוצע בהקשר של מצור אכזרי שישראל הטילה על רצועת עזה, סוג של בנטוסטאן ואולי אף גרוע מכך. ואפשר וצריך לומר כי ההיסטוריה מלמדת שמשטר צבאי ומדיניות מתמשכת של גירוש ונישול עם ילידי כמעט תמיד מייצרים אלימות קשה ביותר, בוודאי כאשר הצד הכובש מסרב לקחת אחריות ולחתור לסיום מדיניותו הגזענית. והכי חשוב: יש לקרוא בעת הזו לעסקה לשחרור השבויים/ות והחטופים/ות, להפסקת המלחמה שלא תביא לנו שום ביטחון, ולחתירה להסדרים על בסיס שוויון וכבוד לשני העמים.

רצועת עזה
הפגזות צה"ל ברצועת עזה, 28.10.23. צילום: יוסי זמיר, שתיל סטוק
כנראה שיעניין אותך גם: