אחרי 7 באוקטובר: אני קיבוצניק פוליטי

עד לפני כחודש, לא יותר, האמנתי שאם רק נתקן את היחס למסה המזרחית המדוכאת, זו שהופקרה על ידי כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, בדרום ובצפון ובמרכז, ישראל תעלה על דרך המלך, גם ביחסה לשאלה הפלסטינית: ביבי ייחלש ויתפוגג יחד עם עדר מלחכי הפנכה הרקובים שלו, מזרחים יתפכחו מאשליית הימין והלאומנות ויעברו ל"שמאל", שבינינו, אף פעם לא ממש רצה אותם, ושהארץ תשקוט ארבעים שנה לפחות.

לשם כך, בין היתר, סימנתי את כל מתנגדי השוויון: את הימין העמוק (מהציונות הדתית הגזענית ועד למשפחת נתניהו, יועציה ופעיליה המרכזיים) שתמיד ראה במזרחים מצביעים פוטנציאליים, כלי משחק פוליטיים ולא שותפי אמת; את השמאל הציוני (שתמיד היה עיוור לדיכוי המזרחי ולא ראה בו חלק ממאבקי זכויות האדם האוניברסלי); את החרדים (שתמיד ראו במזרחים סוג ב' מובהק וגנטי) ועוד.

אחת הקבוצות המרכזיות הייתה "הקיבוצים" – כן, בהכללה גסה – אותה קבוצת מיעוט שפעם נהנתה מדימוי מיתי, על-ישראלי ומזכויות יתר אקספוננציאליות. קראתי להם פריבילגים, הזכרתי שהם אשכנזים, הדגשתי את סיפורי ההתבדלות וההתגזענות שלהם על מזרחים וחרדים ופלסטינים, צילמתי את השערים הצהובים וזעמתי על ועדות הקבלה הגזעניות, מחיקת החובות הסיטונית (כשעיירות הפיתוח הסמוכות זוכות לכתף קרה וליחס עוין) וכמובן, על מדיניות חלוקת הקרקעות והמיסים מהקרקעות. כשהקשת הדמוקרטית המזרחית דרשה צדק חלוקתי בקרקע וזכויות לבנים ממשיכים בדיור הציבורי למשל – עמדתי בצמתים עם שלט בידי. כשפרץ הוויכוח על נחל האסי בצפון, עמדתי במובהק לצד בית שאן – מול הקיבוץ שעדיין חשק בנכס הציבורי לעצמו בלבד. פעם גם הדבקתי סטיקר על המכונית שלי: "די לקיבוץ".

כן, היו פעם ימים יפים בווילה שלנו. הרגשנו חזקים ובטוחים. קבוצות מדוכאות הרימו ראש, תקפו את החזקים מהם ודרשו שוויון זכויות ברור. מנגנוני הדיכוי הלכו ונחשפו, אדני האי שוויון עלו על מוקד הדיון הציבורי. להט"בים נלחמו על זכויותיהם, נשים נלחמו על זכויותיהן, פלסטינים נלחמו על זכויותיהם, עולים נלחמו על זכויותיהם, וגם המזרחים הרימו סוף-סוף ראש, הזדקפו, ודרשו שוויון אמיתי.

והקיבוצניקים זעמו. אנחנו פריבילגים? הם שאלו, והצביעו על הקיבוצים העניים, המופרטים, שלעתים לא היה להם מה לאכול, על קיבוצי הספר בדרום ובצפון שהופקרו לגורלם, ובעיקר על פתיחת השורות, מה שנקרא "ההרחבות", ששם התגוררו יותר ויותר מזרחים. השתנינו, הם אמרו, התעדכנו, זהו מאבק גזעני. והיו עימותים קשים, וכעס הדדי גדול, ודחיפות ומשטרות ובתי משפט שלא הועילו בשיט. הכעס הלך וגאה, החומות הלכו וגבהו.

אני זוכר, למשל, איזו הרצאה שביקשו ממני להעביר באחד הקיבוצים לפני מספר שנים. ח', רכזת התרבות בקיבוץ, אמנם הזהירה אותי מזעם הקיבוצניקים שלא פעם ביקרתי את פריבילגיות היתר שלהם, אבל לחלוטין לא שיערתי את גודל הזעם והעלבון. כשעליתי על הבמה שתי השורות הראשונות קמו בהפגנתיות ויצאו מהאולם, תוך כדי גרירת הליכונים ופטפוט קולני בניידים. ברור היה לי שיש פה צעד הפגנתי. אחזתי במיקרופון ובקול רועד שאלתי את אחד הקשישים, מה קרה, למה הוא יוצא?

תשאל אותי למה באתי, הוא רעם בקולו ודממה השתררה באולם הגדוש במאות קיבוצניקים.

למה, שאלתי.

כדי ללכת לך מול הפרצוף, הוא צעק וכל מאות הקיבוצניקים קמו על רגליהם והריעו לו.

הרגליים שלי רעדו, הלב שלי המה. מעולם לא הרגשתי כל כך שנוא. כמובן שההרצאה הסתיימה בחיבוקים ונשיקות ושברי התחלות חדשות ושיתופי פעולה עתידיים, כמו תמיד, אבל השיימינג הפומבי ההוא נצרב בבשרי, הבנתי שהתנאים לדיאלוג טרם הבשילו, שמשהו בדיאלוג הפומבי לא עובד. מאז לא חזרתי להרצות בקיבוצים. גם לא בקיבוצים מעורבים כמו רעים ובארי וכפר עזה.

ב-7 באוקטובר הכל השתנה. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. אלפי חיות אדם חמאסניקיות פלשו, רצחו, התעללו ושרפו אלפי ישראלים, מאות נחטפו לעזה, לרגע הייתה תחושה שאנחנו במלחמת קיום קריטית, של להיות או לחדול. עוד ועוד קיבוצים ומושבים וערים שיושבות סביב עזה ושהופקרו במשך שנים על ידי ממשלות ישראל – פעם מפני שהיו "שמאלנים" ו"אנרכיסטים" ופעם מפני שהיו "מזרחים" או "בדואים" – נחטפו ונרצחו ונשרפו חיים. חשיבותה של החקלאות – מסמליה הבולטים של "ההתיישבות העובדת" – זינקה שוב לתודעה הקולקטיבית, האיכות האנושית של יישובי העוטף נחשפה במלוא הדרה הטרגי. איזה אנשים, איזה גיבורים. כמה לא מגיע להם.

"אף פעם, באף מצב לא הרגשתי כל כך יהודי", כתבתי בדף הפייסבוק שלי ב-25 באוקטובר. חברי, אמיר בן דוד הגיב: "כן. וזה בכלל לא עניין דתי. לא קשור לאלוהים, שאין לי סיבה להתחיל להאמין בו דווקא עכשיו. יהדות כגורל, כתדר משותף". "בול", השבתי לו.

ופתאום הקיבוצניקים כבר לא היו קיבוצניקים, החרדים כבר לא היו חרדים, המזרחים לא היו מזרחים, אפילו אזרחי ישראל הערבים כבר לא היו ערבים. כולם הגיחו מהמגירות הסוציולוגיות הכובלות שלהם והפכו ליהודים, לישראלים עם גורל טרגי משותף, תדר הישרדותי מאחד בעת צרה.

יותר מזה: הפרספקטיבה התרחבה, הכל צף ועלה, עבר והווה ואולי עתיד. הקיבוצניק כבר לא היה רק "קיבוצניק" שמרן ומתנשא, כמו בעשורים האחרונים, אלא חזר להיות נפיל, ג'איינט, ענק. כל ההיסטוריה שלו נפרשה לפניי. החלוציות, ההקרבה, הניסיון לבנות חברת מופת, הבחירה לשלם מחיר אישי כבד למען המולדת, למען הרעיון. פתאום נזכרתי באיזה אנשים נפלאים מדובר, ההגדרות הסוציולוגיות התמוטטו. חזקים, רהוטים, פטריוטים, אנשי תרבות וספר ושיר, אנשים שיודעים לעזוב את המחרשה כשצריך ולאחוז ברובה ובעט. אנשים שיודעים לבנות מדינה ויישוב וקיבוץ וחברה וקהילה.

ופתאום, בין הפגזה לאזעקה, בליבה של תל אביב העצובה והריקה, התחלתי לזמזם, ככה ביני לביני, את "בת שישים פוקחת עין", ואת "רון קילוח בצינור", להיזכר בגיבוריו הקשים והמצחיקים של מאיר שלו, למרות שהם נהללניקים, בקטיף התפוזים בנען, שם פגשתי את ג', מי שתהפוך לבת זוגי לשנה-שנתיים, ביחיאל שמי ואורי ריזמן והגבעות הכתומות האופטימיות שלו, גם על לוחמי הגטאות וגבעת חיים ורעים, שם נולדה חברתי הטובה, א', שחצי ממשפחתה הרחוקה בקיבוץ בארי נשחטה ב-7 באוקטובר.

בימיה הראשונים של המלחמה, כשממדי האסון הלכו והתבהרו, בעיקר בקיבוצי העוטף, הציעה התנועה הקיבוצית להחליף את תמונת הפרופיל ברשתות ללוגו "אני קיבוצניק". רבים מחבריי מיהרו לעשות זאת. אני לא, אולי כי חששתי להצטייר כציני, כאופורטוניסט. גם על זה אני מצר. ברגע ההוא, הדרמטי כל כך, הייתי צריך לסלק כל בדל היגיון וללכת עם הלב. והלב שלי, ללא ספק, היה בבארי ובנחל עוז, עם משפחת שרעבי שנרצחה באכזריות ועם משפחת אבני מבארי.

היום זו לא העת לוויכוחים הישנים. היום כולנו בארי וכולנו שדרות. כולנו מטולה וכולנו קריית שמונה. כולנו חקלאים וכולנו ישראלים ואחים לגורל משותף. את הוויכוחים והמאבקים המוצדקים נמשיך בשש אחרי המלחמה, בתקווה שיישאר פה משהו. רק בואו נבטיח לעצמנו שאת המשך הוויכוח נעשה בלב חפץ ועם תמונה רחבה בראש. אנחנו נזכור את חשיבות הקיבוץ ואיכותם הנדירה של אנשיו ונשותיו, והם יזכרו את העובדה שכשמפלצות החמאס פלשו לכאן הן לא שאלו אם אנחנו מזרחים או אשכנזים, עירוניים או קיבוצניקים, יהודים או ערבים. כולנו היינו ישראלים. לכולנו היה גורל אחד, יהודי.