מבט מפוכח על המלחמה בעזה

למדינת ישראל יש זכות וחובה להגן על ביטחון האזרחים שלה, אבל אירועי החודש האחרון מעידים על כך שלא זה מה שקורה. אם הביטחון שלנו באמת חשוב לנו, צריך להכיר בכך ולדרוש התנהלות אחרת
קרן שפי

ההתקפה של חמאס בדרום בשבעה באוקטובר היתה רצחנית ומזעזעת. ברור שזו זכותה המלאה של מדינת ישראל, יתר על כן שזו חובתה הבסיסית כמדינה, להגן על האזרחים והתושבים שלה מפני איומים כאלה.

אצלי, ואצל כל הישראלים והישראליות שאני מכירה, תחושת הביטחון הקיומי והאמון במדינה התערערו עמוקות בעקבות השבעה באוקטובר, כשהמדינה לא הצליחה למלא את החובה הבסיסית הזאת במשך שעות ארוכות כלפי אלפי אזרחים. יש לנו צורך עמוק, מיידי ומוצדק להשתכנע שדבר נוראי כזה לא יקרה לנו שוב; שהמדינה שלנו יכולה ומתכוונת לעשות את מה שצריך כדי להגן עלינו ולהחזיר לנו את תחושת הביטחון הקיומי.

כרגע, רובנו מאמינים שמה שצריך כדי שנחיה פה בביטחון זו המלחמה בעזה. יש הרבה סיבות הגיוניות להחזיק בעמדה הזאת. יש גם סיבה נסיבתית-רגשית חזקה להחזיק בה: פשוט, העובדה שזה מה שקורה בפועל, זו הפעולה שהמדינה שלנו בחרה לעשות מיד אחרי הטבח – ולמעשה אפילו לא מיד אחרי הטבח, אלא עוד לפני שהוא נגמר, בתוך הרגע הכי ראשוני של הזוועה והבעתה והבלבול, בלי להבחין מתי פעולת ההתגוננות הראשונית וההכרחית מהאיום המיידי והמחריד על אזרחים בתוך גבולות ישראל נגמרת, ומתחלפת בפעולה התקפית שאפשר לבחור בה או לא לבחור בה.

אנחנו רוצים ונוטים להאמין שהמלחמה בעזה נערכת כדי להגן עלינו ולהחזיר לנו את הביטחון. ואצל הרבה מאיתנו, כל ביקורת על המלחמה בעזה, כל ניסיון להעלות שאלות מעשיות ומוסריות לגבי אופן הניהול המלחמה בעזה, או אפילו כל בקשה לראות את האנושיות של קורבנות המלחמה בעזה ולכאוב את מותם, נתפסות כערעור על הזכות של המדינה שלנו להגן על האזרחים שלה מאלימות איומה. אנחנו לא מוכנים שיערערו על הזכות הזאת. ובצדק.

חובתנו היא דווקא לשאול, לחשוב, לראות, ולנסות להבין האם המלחמה בעזה, כפי שהיא נערכת על ידי אותה ממשלה שהפקירה אותנו בשבעה באוקטובר, באמת יביאו לנו ביטחון ויגנו על החיים שלנו

אבל אם הביטחון והחיים שלנו כאזרחי.ות ישראל חשוב לנו – חובתנו היא דווקא לשאול, לחשוב, לראות, ולנסות להבין האם המלחמה בעזה, כפי שהיא נערכת על ידי אותה ממשלה שהפקירה אותנו בשבעה באוקטובר, באמת יביאו לנו ביטחון ויגנו על החיים שלנו.

אני חושבת שתקיפה צבאית ישראלית בעזה בתגובה להתקפה של חמאס בשבעה באוקטובר היתה יכולה להיות לגיטימית אילו ישראל היתה מנהלת אותה מתוך מטרה בהירה, חד-משמעית ובת-השגה להגן על אזרחי ותושבי ישראל. ואני חושבת שזה לא המצב.

איך אני יכולה לדעת? הרי יש כל כך הרבה שאני וכולנו לא יכולים לדעת על המצב בשטח, הצרכים והשיקולים הצבאיים. נכון. אבל יש גם הרבה דברים חשובים שכן ידועים לנו לגבי ההתנהלות של הדברים כרגע – ולגבי ההתנהלות שנחוצה כדי להביא ביטחון לאזרחי ישראל. ואפשר להשוות בין אלה לאלה ולהסיק מסקנות.

*

אילו ישראל היתה מצהירה שהיא יוצאת למלחמה בעזה – באזור עירוני צפוף, ובידיעה שייפגעו בהכרח גם חפים מפשע – אך ורק במטרה להבטיח את בטחון אזרחי ישראל, ותפעיל כוח צבאי אך ורק במידה שדרושה לשם כך;

אילו ממשלת ישראל היתה מצהירה בפני אזרחיה, בפני בעלות בריתה ובפני העולם על מטרה צבאית ברורה וריאלית למלחמה, ועל תוכנית מדינית ליום שאחרי המלחמה – ומנמקת איך המטרות האלה אמורות להביא ביטחון לאזרחי ותושבי ישראל; או לכל הפחות מצהירה שיש לה מטרות כאלה, ולא שהיא יצאה למלחמה בלי לחשוב על היום שאחרי;

אילו ממשלת ישראל היתה מתנערת חד משמעית ובתוקף מהטענות שיש למלחמה מטרות אחרות לגמרי, שלא קשורות ליכולת של אזרחי ותושבי ישראל לחיות כאן בביטחון אלא להפך, רק יסכנו אותנו עוד יותר, כמו נקמה, או כמו חידוש ההתנחלות בחבל עזה; אילו שרים בממשלה או קצינים בצבא או בעלי תפקידים אחרים שמנסים לנצל את המלחמה לקידום מטרות כאלו, היו מסולקים מיד מתפקידיהם;

אילו הממשלה וצה"ל היו מצהירים על מחוייבות ברורה לדין הבינלאומי, ולמינימום פגיעה באזרחים ובמיוחד בילדים עזתים במהלך המלחמה, ופועלים באופן שתואם למחוייבות הזאת, ומונע היווצרות של משבר הומניטרי; אילו לא היו בישראל שרי ממשלה, חברי כנסת ומפקדים בצבא שקוראים לבצע פשעי מלחמה ונותרים בתפקידם;

אילו אזרחים ישראלים שמביעים תמיכה בפשעי מלחמה, ובהרג מכוון של אזרחים, לא היו מקבלים במה ציבורית וכן היו מקבלים יחס משטרתי הולם, בין אם הם תומכים בפשעי מלחמה כלפי ישראלים או כלפי פלסטינים;

אילו אזרחים ישראלים שמביעים כאב על הרג מכוון או לא-מכוון של חפים מפשע לא היו מפוטרים מהעבודות שלהם, נעצרים על ידי המשטרה, מואשמים בבגידה;

אילו אזרחים ישראלים שמאמינים שהמלחמה כפי שהיא מנוהלת לא מקדמת את ביטחון ישראל, ו/או שהיא לא מוצדקת, ו/או שנהרגים בה יותר מדי חפים מפשע, היו יכולים להביע את הדעות האלו ולהפגין בשמן ולקדם דיון ציבורי בשאלות הקריטיות האלה, ומשטרת ישראל היתה מגנה עליהם, לא רודפת אותם, ואז רודפת גם את מי שיוצאים נגד הרדיפה הזאת;

אילו ממשלת ישראל היתה מצהירה שהיא מחוייבת לביטחון כל אזרחי ישראל במידה שווה, ומגבה את ההצהרה הזאת במעשים; אילו, במקום שהמשטרה תרדוף ותעצור את ראשי הציבור הערבי בישראל, שמביעים עמדה בהירה של התנגדות לטבח ושאיפה לאי-אלימות, ראש הממשלה היה פוגש אותם פומבית, ומתייעץ איתם איך להגן על הביטחון של יהודים וערבים בתקופה הטעונה הזאת; אילו המשטרה כן היתה עוצרת את כל מי שמסיתים לאלימות בין אזרחים ישראלים יהודים וערבים, שתפגע פגיעה אנושה בביטחון של כולנו; אילו המדינה היתה פועלת לקדם יוזמות של חיים משותפים ושכנות טובה וסולידריות בין אזרחים ישראלים יהודים וערבים במקום לסכל אותן;

אילו הממשלה והצבא היו פועלים באופן חד משמעי כדי למנוע התלקחות בגדה, שמסוכנת לביטחון של אזרחי ישראל בצורה הכי ברורה ובוטה ומיידית שאפשר, במקום לפעול באינספור דרכים שהופכות התלקחות כזאת לכמעט בלתי נמנעת; אילו חיילי צה"ל היו מגנים על פלסטינים לא חמושים מפני אלימות של מתנחלים חמושים, ולא מאפשרים אותה ואף לוקחים בה חלק ישיר פעם אחר פעם; אילו מי שהיו לוקחים חלק באלימות כזאת היו נעצרים ונענשים בעונשים הולמים; אילו הממשלה לא היתה ממנה מתנחל ימני קיצוני לתפקיד אחראי בגדה, ומכחישה את חומרתה או אף את קיומה של אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים;

אילו הממשלה היתה דואגת באמת לביטחונם ושלומם של אלפי האזרחים והאזרחיות הישראליות שאותם הפקירה קודם, אנשים ששרדו טבח, עינויים ואונס, שעברו שעות או ימים של אימה, שאיבדו בני משפחה וחברים, ואת הבתים והקהילות שלהם – במקום להשאיר אותם במשך שבועות שלמים לבד, בלי שום תמיכה חוץ מזו שאזרחים אחרים הצליחו לארגן; אילו היא היתה דואגת באמת לבטחונם ולשלומם של מאות האלפים שפונו מבתיהם, של מאות אלפי האזרחים שנפגעו בחודש הזה נפשית וכלכלית; אילו היא היתה עוצרת מיד הזרמות כספים קואליציוניות ומקצה את הכספים להגנה על שלומם ובטחונם של האזרחים האלה;

אילו, בשם אלוהים, הממשלה היתה דואגת לביטחון 239 האזרחים והתושבים שלה שעדיין נמצאים בידי מי שביצעו את המתקפה הרצחנית בשבעה לאוקטובר; אילו ראש הממשלה ושרי הממשלה ומפקדי הצבא היו מבהירים מהיום הראשון ולכל אורך הדרך ששחרור החטופים בראש סדר העדיפויות המיידי שלהם, בתור אזרחים ותושבים של ישראל שבטחונם בסכנה קריטית ממש עכשיו; אילו ממשלת ישראל היתה מסכימה לעסקה של "כולם תמורת כולם" שתביא לשחרור כל החטופים, או פועלת מהרגע הראשון לקדם עסקה כזאת; אילו לפחות היא היתה מקדמת עסקאות חלקיות, שעמדו על הפרק מהימים הראשונים, לשחרור של ילדים, זקנים, חולים, נשים; אילו שר שאמר שלא צריך להתחשב בגורל החטופים היה מסולק מיד מתפקידו, וראש הממשלה היה מוציא התנערות מפורשת מדבריו;

אילו ראש הממשלה שמעשיה ומחדליה אפשרו לטבח המזעזע הזה לקרות לא היה מתנער מאחריות, אלא מתפטר מיד לטובת הקמת ממשלת חירום רחבה בהנהגה אחרת, או לכל הפחות מצהיר על כך שלא יתמודד בבחירות שיערכו מיד עם תום המלחמה; או לפחות, אילו שרי הממשלה וחברי הקואליציה, וחברי כנסת ואנשי ציבור אחרים, היו מתגייסים לתבוע מראש הממשלה שאחראי למחדל לקחת אחריות, להכריז על בחירות ועל כך שלא יתמודד בהן, גם אם זה מסוכן להם פוליטית;

אילו כל זה היה קורה – אילו אפילו חלק משמעותי מכל זה – היה אפשר להאמין שהמלחמה שמתנהלת כעת בעזה מתנהלת למען החיים והביטחון של אזרחי ותושבי ישראל, ושהיא מוצדקת. אבל שום דבר מכל זה לא קורה. בדיוק להפך.

עצרת חטופים
עצרת בכיכר החטופים, מוזיאון תל אביב, 11.11.2023. צילום: דפנה יושע, שתילסטוק

*

העובדות מראות שהמלחמה שממשלת ישראל מנהלת עכשיו בעזה לא מנוהלת למען החיים והביטחון של אזרחי ותושבי ישראל – גם אם הרוב המוחלט של חיילי הסדיר והמילואים שנלחמים במלחמה הזאת התגייסו אליה למען המטרה הזאת בדיוק; וגם אם זו בעיני הרוב המכריע של אזרחי ישראל, ובעיני העולם, הביטחון שלנו הוא הסיבה המוצדקת לצאת מלחמה הזאת.

העובדות מראות שהמלחמה שממשלת ישראל מנהלת עכשיו בעזה לא מנוהלת למען החיים והביטחון של אזרחי ותושבי ישראל – גם אם הרוב המוחלט של חיילי הסדיר והמילואים שנלחמים במלחמה הזאת התגייסו אליה למען המטרה הזאת בדיוק

זו מסקנה מבהילה וכואבת. ראשית כל כי היא מנפצת את המשאלה הכל כך מוצדקת ומובנת שלנו להשתכנע שקורה עכשיו משהו שיחזיר לנו את הביטחון שהתרסק באופן כל כך מזעזע לפני חודש. ושנית, כי היא מכריחה אותנו להתמודד עם הכאב והאשמה על המוות של עשרת אלפי עזתים, ביניהם אלפי ילדים.

הטבח לפני חודש היה אירוע מבהיל וכואב במידה שאי אפשר לתאר. כולנו עדיין חווים את הבהלה והכאב האלה, מי יותר ומי פחות, וגם מי שפחות – עדיין חווה יותר מדי מהם. מאוד מאוד קשה עכשיו להגיע למסקנה שכרוכים בה עוד כאב ובהלה. אבל האפשרות השניה היא לתת להנהגה שפועלת מתוך רצון בנקמה, מתוך פנטזיה משיחית, ומתוך היאחזות עיוורת בשררה, לגרור אותנו לתהום עמוקה יותר ויותר כמעט מכל בחינה אפשרית.

ולמרות שקשה מאוד לראות את הדברים האלה, זה גם מאוד מאוד תומך – זה בעצם הדבר הכי תומך, מה שקושר אותנו מחדש לחיים – להרשות לעצמנו לראות, ולכאוב, ולשאול, ולחשוב, ולהתבסס בחזרה בתוך הרצון היסודי והעמוק שלנו בטוב והאמונה בכך שטוב הוא אפשרי, ושזו זכותנו המלאה, ויתר על כן חובתנו הבסיסית כבני ובנות אדם, לפעול ולדרוש מאחריםות לפעול מתוך הרצון בטוב הזה.

קרן שפי היא סופרת, מסאית, מתרגמת, וגם מתרגלת ומלמדת דהרמה. אפשר לקרוא עוד באתר שלה מחסן מילים

מחאת המשפחות החטופים מול הכנסת
מחאת משפחות החטופים מול הכנסת, 7.11.23. צילום: רני גרף, שתיל סטוק
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דודו

    הטקסט הזה הרבה דברים אבל מפוכח הוא לא

  2. נדב מירון

    קחי את הטקסט הזה, שגרי אותו 80 שנה אחורה בזמן לשואה, ותראי לבד כמה הוא מגוחך. דהרמה זה חשוב, זו מהות החיים. אבל ללא החיים לא תהיה דהרמה וכפי שהגוף האנושי מחסל תאים סרטניים ופתוגנים, כך גם חברה אנושית שפויה מחויבת לבער את הרוע מהעולם והרוע אינו מושג תיאורטי חמקמק, אלא מצוי במוחם של אנשים בשר ודם. ואם אותם אנשים יחגגו את הרוע ולא יקיאו אותו מתוכם, אין מנוס מלהקיא אותם מהעולם לטובת כל בני האדם שוחרי השלום.