על חג הסגד בצל אבל לאומי ואישי

ביום שני, 12.11, נכחתי בלוויה של יהונתן יצחק סמו, הצנחן שמת מפצעיו בשישי האחרון. שנים אני ממעט, נמנע מללכת ללוויות. במיוחד ללוויות של בני קהילתי. אלה שמבינים את השפה, יודעים שבקינות המושמעות בלוויות יש משהו מפרק, כמעט מעלה באוב, את נשמתו ואת גופו של המת. תיאור הביוגרפיה, באופן מתומצת בליווי המנגינה והחריזה יוצר שירת קינה שמפרק אותך מבפנים. זהו תפקידה של קינה זו, לכך היא מיועדת. כל לוויה כזו מוגשת לציבור באופן ספונטני לגמרי בידי הנוכחים אקראיים, שירת קינה שמזמינה את כל מי שאיבד מישהו אי פעם להשלים את הבכי שטרם סיים לבכות או שלא הייתה הזדמנות לבכותו, ולהתאבל על יקיריו.

שירת קינה זו יכולה להיות מחורזת או לא. מוזכרים בה קורות חיי הנפטר, שמות ודמויות מן העבר שהיו משמעותיות למשפחה או לנוכחים. לווית המת הופכת הזדמנות לבכות ביחד. האנשים ששרים את הקינה יוצאים מתוך הקהל, באופן ספונטני, אולי אפילו באו מוכנים מן הבית, וכל אחד בתורו ינסה לרוקן את הציבור מהכאב ומעצב של האבלים ושל הנוכחים על כאביהם מן העבר.

מטרת הקינה לאפשר למשתתפים, ברגע שישובו לבתיהם מן הלוויה, להמשיך בחייהם. את העצב הנותר בתוכם יחלקו שוב בלוויה הבאה. אז, שוב יוכלו להיזכר ולבכות על המת ועל יקיריהם. ברגעים הראשונים, הייתי כמתבונן. ראיתי את התופעה כסוג של טיפול פסיכולוגי, טיפול משותף בפצע פתוח, ואת נושאי הקינה כרופאים, כפסיכולוגים. ולא, הם לא פועלים בתשלום אלא להפך – נותנים צדקה לסייע למשפחה האבלה ללא קשר אם היא צריכה או לא.

על רקע הפרוטוקול הצה"לי שהתנהל בבית קברות צבאי בקבורת החייל יהונתן סמו, הקינה הייתה קצרה. שמעתי רק אדם אחד. אני מניח שרוב הקינה בוודאי נאמרה בסוכת האבלים. אבל דבריהם של משה ואיילת סמו, הוריו של יהונתן, כאלו המשיכו את הקינה בעברית. האופן שבו סמו האב קשר את האבל האישי שלו למחיר שהקהילה שילמה במסע לארץ, והקשר לחג הסגד שחל מהל את השמחה באבל ולהפך. ראיתי כיצד דברי ההורים משה ואיילת גרמו לפורקן בכי בקרב הקהל העצום שנכח שם. ברגע הקהל התפרק לפרטים, כל אחד לרסיס בפני עצמו. אבל בו בזמן הצעקה העצומה של הקהל התלכדה בחזרה לתפילה ציבורית. כל קולות הבכי של הפרטים הפכו לקולות מקהלת תפילה.

היה לי מוזר. אולי כי הייתי ילד בשביל להספיד את הוריי, לבכות להם, עליהם. הייתי נער בשביל להבין את משמעות המוות, אבל גם את תפקיד הקינה. הופעתי לגלות בתוך עצמי, שדווקא דרך העברית חזרתי לעומק שפת אמי. או אולי להפך. מודה שהפעם בלוויית הצנחן יהונתן יצחק סמו, שלא הוזכר כל השבת וגם לא אתמול בלילה אחרי הלוויה בחדשות 12, לא הצלחתי להתאפק. אולי יותר נכון, לא הצלחתי להתחמק כפי שהצלחתי במעט הלוויות קודמות שנכחתי בהן.

משהו בקינת האיש ששמעתי, והמשך הדברים מפי הורי החייל, המפגש בין השפות לאותו כאב, היה בהם משהו שלא היה ניתן לחמוק ממנו. הגוף שלי וחלק בי, שנא את הרגע הזה. אבל ראיתי את הפנים, הנשמה חטפה את רגע הכאב לבכי כאלו היה הזדמנות. אחרי שחיבקתי את האב ברחתי מהר ככל שיכולתי מן המקום. ניחמתי את עצמי, שזה היה רגע שבו כולם כאבו כמוני. בהזדהות עם ההורים השכולים, וכל אחד עם כאבו ואובדנו האישי מן העבר הקרוב והרחוק, – לא היה אפשר לחמוק ממה שזימנו הקינות.

היום חג הסגד. במסורת שממנה אני בא הוא יום תפילה, וגם שאיני דתי אני אדם מאמין לכל הפחות במסורת אבות. כנראה לקראתו למדתי אתמול כמה שיעורים חשובים, לבד ממסורת ליווי המת וניחום חברי ורעי משה סמה שאיבד את היקר לו מכל. שיעור שמותר לבכות. שבכי יכול לבוא גם כתפילה ציבורית, קינה ציבורית, רגע שבו אנשים פוגשים עצמם דרך כאבם של אחרים וביחד. למה כל כך הרבה הורים, אחים, משפחות שאיבדו את יקיריהם בדרך לממש את הכתוב בתפילת חג הסגד עדיין מחזיקים מעמד, למרות מה שעברו. ככל שאני חוקר ונמצא בחקר התרבות שממנה אני בא, למדתי יותר מתמיד כמה עשירה המסורת. ובוודאי הבית היהודי השורשי האישי שלי. וברמה הציבורית הישראלית, אבל גם האנושית בכלל, הבנתי כמה נכון והיום יותר מתמיד, הביטוי באמהרית (מניח שגם בטגרית):

" ሰው ነዉ, ለሰዉ መድሀኒቱ "

 שפירושו "האדם, הוא מרפא האדם", או "האדם הוא התרופה לאדם". שנדע ימים טובים.

ד"ר דני אדמסו הוא חבר קולקטיב מזרחי-אזרחי, משורר, וחוקר במרכז הבינלאומי על שם ששון וידאל נגד אנטישמיות באוניברסיטה העברית, ובמכון בן גוריון לחקר הציונות באוניברסיטת בן גוריון. ספר הביכורים שלו, "תמונה", ראה אור בהוצאת גמא באוקטובר 2023.