התפכחתם? יופי. עכשיו צריך להמשיך

והארץ מלאה מתפכחים. בכל מקום אנחנו שומעים אותם – ברחוב, בעיתונות וברשתות החברתיות – מכים על חטא, מחזירים כרטיס, מבינים שבעצם זה לא אנחנו אלא הם, שזה כן אנחנו או הם. מודים ועוזבים (את השמאל). חלקי אינו עמהם.

יש כמובן טעם רב בטענה שזוועות השבעה באוקטובר מכריחות את כולנו לשאול שאלות קשות, לא להיות דוגמטיים, ולבחון את הנחות היסוד שעליהן נשענת תפיסת עולמנו, אותו עולם שקרס, התרסק ונשטף בכל כך הרבה דם. חשוב, אפילו דחוף, לחשוב עכשיו. אלא שמחשבה מעמיקה לא מובילה אותי לנטישת השמאל. ממש להפך.

את המתפכחים מהשמאל והמתרעמים עליו אפשר לחלק לשתי קבוצות, שאינן מוציאות זו את זו: הזועמים על השמאל העולמי, והנוטשים את השמאל המקומי.

הראשונים חשים נטושים ואף נבגדים על ידי קהילה שהם חשו חלק ממנה – קהילה אינטלקטואלית, אמנותית ותרבותית שחלקים ממנה לא מגלים רגישות והבנה לאסון שהתרחש בישראל ולאבל שחש כל ישראלי. התחושה הזו במידה רבה מובנת ואף מוצדקת. רבים מאיתנו חיים ופועלים בהקשרים גלובליים, ומפחיד לגלות שחוגים שאנחנו חלק מהם לא חפים מאנטישמיות ושאנשים שהחשבנו לחברים ועמיתים פשוט לא מסוגלים לראות אותנו ולהכיר במה שעובר עלינו.

הצורך המובן לדרוש סולידריות, לתבוע מהעולם לגנות באופן חד משמעי את פשעי החמאס וללוות את ההתנגדות להרג ההמוני בעזה בהכרה בכך שהוא תגובה לפשעי מלחמה, הפך כבר מזמן לשיטפון, לצונאמי שסוחף אותנו הרחק ממה שקורה כאן. הוא מסב את מבטנו החוצה, אל מה שאמרו או לא אמרו הכדורגלן, הידוענית והפילוסופית, במקום לחשוב על סיבות העומק למחדל השבעה באוקטובר, ובמקום להקדיש תשומת לב לכך שבחסות עשן הקרב ומסך הדמעות מתנחלים משיחיים מבצעים טיהור אתני בגדה והגזענות משתוללת בקמפוסים ובמקומות עבודה

הוויכוחים על השלכותיהן של תיאוריות אקדמיות ועל הרלוונטיות שלהן למציאות שלנו באים במקום פעילות במציאות הזו עצמה. לא פחות משהעיסוק האובססיבי ב"שמאל הרדיקלי" חושף את בעיותיו של המחנה הזה בחו"ל, הוא חושף את קבוצת ההתייחסות של מבקריו בארץ, שממשיכים לשאת מבטם אל מעבר לים גם כשהאדמה בוערת מתחת לרגליהם. חשוב שהשמאל יהיה (גם) גלובלי, חלק מתנועה עולמית שמבינה את סכנות הפשיזם והניאו-ליברליזם, אבל קבוצת ההתייחסות שלו חייבת להיות בעיקר מקומית, בעבודה משותפת של יהודים וערבים.

שמאל כאינטרס, לא כאידאל

נפנה אפוא את המבט אל מקהלת המכריזים על נטישת השמאל בעקבות התפכחות מערכיו. הללו טוענים שדרך החמלה, האכפתיות והעזרה לחלש הנמצא במצוקה קרסה כאשר חלק מנמעניה של אותה חמלה בחרו, במקום להיות אסירי תודה, להכות באכזריות בלתי נתפסת, שפגעה גם בפעילוֹת שלום וזכויות אדם.

כיוון ששכלתי את אבי בהתקפת טרור שהתרחשה בעת ששהה בעמאן לצורך קידום שיתוף פעולה ישראלי-ירדני, לא חשבתי מעולם שמחויבות לשמאל מהווה חיסון או תעודת ביטוח מפני אלימות רצחנית של קיצונים. חשוב יותר, השמאל לדידי אינו מונע מערכים נשגבים ומנכונות אצילית להקרבה עצמית, אלא בראש ובראשונה מאינטרסים: מדאגה לעצמי, למשפחתי, לאהוביי ולחבריי (שביניהם גם פלסטינים). הוא נובע מהבנה שהדרך היחידה שבה ניתן יהיה להגיע ביום מן הימים לחיים בביטחון בין הים לנהר אינה שימוש בעוד כוח ואלימות – שתמיד בהכרח יולידו אלימות נגדית – אלא פיוס ושיתוף פעולה.

במילים אחרות, השמאל לא מוותר על מאבק בטרור למען ערכים שהוא סבור שהם חשובים יותר. למעשה, זה בדיוק מה שעושה הימין, כשהוא מוכן להקריב את ביטחונם וחייהם של אזרחי ישראל על מזבח רעיונות כמו שלמות הארץ וקדושת האדמה. זה השמאל, ורק הוא, שמחויב באמת למאבק בטרור – מאבק ארוך, קשה ובהכרח בלתי אלים. הכישלון המוחלט של המאבק הזה בשבעה באוקטובר ובשבועות שחלפו מאז אינו כישלון של השמאל, שאין לו כמעט השפעה על המדיניות הישראלית. זה כישלון של הימין, שלדידו האסון הוא הזדמנות – לא הזדמנות לחיסול הטרור אלא להגשמת שאיפות משיחיות גם במחיר של המשך מעגל הדמים.

הדבקות בדרכו של השמאל אינה עצימת עיניים דוגמטית, אלא פרי של מחשבה מעמיקה ומבט מפוכח במציאות. הגיע הזמן להתפכח מההתפכחות.