• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על השוואת פשעי חמאס לנאציזם

דרגת ההשוואה של חמאס עם פשעי הנאצים במלחמה הנוכחית היא מהגבוהות בכל מלחמות ישראל, ויש בה כדי לסייעת בהכשרת הכוח חסר התקדים שמפעילה ישראל בעזה בביצוע נקמה בלתי מרוסנת
חסן מסארוה

ההשוואה הרווחת בין פשעי חמאס בשבעה באוקטובר לפשעי הנאצים משרתת את "מאמצי ההסברה" הישראלית להצדקת המלחמה והמשך הלחימה, ככל שהלחץ הבינלאומי על ישראל גובר, לאור ההרג החסר תקדים של אזרחים בעזה. בריאיון לרשת BBC הנשיא יצחק הרצוג "חשף" כי כוחות צה"ל איתרו את הספר "מיין קאמפף" של היטלר, "בתוך חדר ילדים בבית מגורים אזרחי ששימש כבסיס חמאס". ואמר שהספר "נמצא בין חפציו האישיים של אחד המחבלים, ואותרו בו סימונים והדגשות לצד הערות". ומדגיש: "המחבל כתב הערות, סימן את הסעיפים, ולמד את האידיאולוגיה של היטלר לשנאת יהודים".

גם בהופעתו של שגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן, וחברי המשלחת הישראלית בדיון חירום שקיימה מועצת הביטחון של האו"ם, הפציע טלאי צהוב שעליו הכיתוב Never Again. ארדן האשים את חברי המועצה ב"שתיקה נוכח התקפות על יהודים", והודיע כי הוא וצוותו ימשיכו לענוד את הטלאי "עד שנחסל את החמאס הנאצי ועד שמועצת הביטחון תפסיק לשתוק ותגנה את טבח 7 באוקטובר". בכירים במשרד החוץ מתחו ביקורת קשה על התנהלותו של ארדן וכינו את הצעד "גימיק תקשורתי" שמזיק לישראל. יו"ר יד ושם אמר כי הצעד "מבזה את קורבנות השואה ואת מדינת ישראל".

אבל אי אפשר להסתכל על ההשוואה הזו עם הנאצים רק כחלק מההסברה הישראלית או כ" "גימיק תקשורתי" של פוליטיקאי שמנהל קמפיין פוליטי פנימי דרך המסדרונות של האו"ם, השוואה זו היא מרכיב אותנטי בתודעה הציבורית הישראלית, ותופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי לגבי המלחמה.

לנוכח האלימות האכזרית שפקדה את עוטף עזה בשבעה באוקטובר, חוזר הציבור הישראלי אל הטרגדיות האכזריות ביותר של העבר הטבועות בזיכרון הקולקטיבי שלו: השׁוֹאה ופשעי הנאצים. אבל בפועל, השיח הזה שמשמש הן את הימין והן את השמאל מטשטש את המציאות ואת השורשים ההיסטוריים שלה, נותן לגיטימציה לשימוש מופרז בכוח נגד העזתים ופועל ליצירת קונסנזוס לביצוע רצח עם בעזה.

גם המתנגדים למלחמה, לנקמה ולענישה קולקטיבית של תושבי עזה, באמצעות ההשוואות של חמאס לנאצים ושל הטבח לשואה לא רק תורמים לגיבוש שיח ונרטיב שנותן לגיטימציה ל"מלחמת נקמה והשמדה", אבל גם גורם לה להיראות כפתרון יחיד שאין לו חלופות. הם עצמם מכשירים את הקרקע לכך שההתנגדות למלחמה והחתירה לפתרון מדיני ייראו בלתי אפשריות להשגה או אפילו להתייחסות.

השוואת הערבים והפלסטינים לנאצים נועדה לצורך דה-הומניזציה ולשם הצדקת מלחמות ישראל תוך שימוש מופרז בכוח. הפרקטיקה הזו אינה חדשה. היא תפסה חלק בשיח המלחמתי הישראלי כבר ב-1948, והחריפה עם השנים ועלתה מדרגה ככל שגברו בחברה הישראלית ספקות בנוגע לשימוש בכוח, ככל שנתפסו מלחמות ישראל כמלחמות "ברירה" ולא כמלחמות "אין ברירה" המגינות על ישראל מסכנה קיומית. ב-1948 בן גוריון כינה את מדינות ערב והפלסטינים ה"נאצים הערבים", ובשיח הציבורי הובלטו הקשר של המופתי אמין אלחוסייני עם הנאצים ונוכחותם של פושעים נאצים שנמלטו מגרמניה במצרים. במסגרת משפט אייכמן בשנת 1961 החריף השיח עם השוואתו של המנהיג המצרי נאצר להיטלר ועלה עוד מדרגה עם עלייתו של הליכוד לשלטון ב-1977, כשמנחם בגין הרבה להשתמש בדימויים מעולם השואה לגבי המרחב המזרח תיכוני, ולפני היציאה למלחמה בלבנון ב-1982 כינה את אש"ף "ארגון נאצי". מדה-הומניזציה של מנהיגים ולוחמים של האוייב עברנו לדה-הומניזציה של אומת האוייב, העם הפלסטיני, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.

האומה והמוות
ספרה של עדית זרטל

בספרה "האומה והמוות" (2002) העוסק בשואה בזיכרון הלאומי הישראלי כותבת עדית זרטל:

"על פי צורכי הזמן והמקום, הוקמו מתי השואה שוב ושוב לתחייה והיו לפונקציות מרכזיות בדיון הפוליטי הישראלי, בעיקר בהקשר של הקונפליקט הישראלי-ערבי, ובמיוחד בנקודות המשבר וההתלקחות שלו, דהיינו, המלחמות. לא הייתה מלחמה בישראל, מאז 1948 ועד פרץ האלימות הנוכחי, הנמשך מאוקטובר 2000, שלא נתפסה ולא הוגדרה ולא הומשגה במונחים של השואה…

מהלך זה הפך ככל שהמצב ההיסטורי הישראלי התרחק בזמן ובנסיבות מהמאורע ההיסטורי של השואה, לקלישאה סיטונית ומפוחתת ערך. אושוויץ – בתורת הייצוג של הרוע המוחלט של השואה – זומנה לכל סוגייה צבאית ביטחונית ולכל שאלה מדינית שהחברה הישראלית סירבה להתמודד איתן ולהכריע בהן ולשלם את מחירן, והפכה את ישראל לאזור דמדומים א-היסטורי וא-פוליטי, שאושוויץ איננה מאורע-עבר אלה הווה מאיים ואופציה מתמדת״.

נדמה לי שדרגת ההשוואה עם פשעי הנאצים במלחמה הנוכחית היא חסרת תקדים בכל מלחמות ישראל, והיא לא מחריפה היום בגלל התגברות של ספקות בנוגע לשימוש בכוח, הרי יש בחברה הישראלית קונצנזוס רחב באשר לכך. ההשוואה מסייעת בהכשרת הכוח המוגזם שמפעילה ישראל בעזה, בביצוע נקמה בלתי מרוסנת ופשעי מלחמה.

ההשוואה הזו מתירה את ההתייחסות לתושבי עזה, גם של האזרחים הבלתי מעורבים, נשים וילדים וקשישים, כאל בלתי ראויים לחמלה, לאמפטיה ולחיים באופן כללי. אם בעבר הייתה מוכחשת הפגיעה המכוונת באזרחים חפים מפשע בעזה באמצעות טענות של "נזק אגבי" ו"חמאס לוקח אזרחים כמגן אנושי", הרי שההשוואה הגורפת לנאצים ולנאציזם מסייעת להכחיש שבעזה חיים אזרחים חפים מפשע.

הכחשת האויבות, הצדקת הכוח

איזה קשר היסטורי יש בין האלימות שנקט חמאס – לא משנה כמה אכזרית ורצחנית ונוראית הייתה – לבין האלימות האימפריאליסטית נגד מיעוט נרדף חסר מדינה, ריבונות והגנה, שהיא האלימות הנאצית?

ההשוואה של החמאס לנאצים משרתת אם כן אסטרטגיה מיליטריסטית ופוליטית, כי נאציזם אינו תיאור דרגה של אכזריות, אלא מתן הקשר היסטורי מסוים בתולדות היהודים של רצח יהודים בשל היותם יהודים. לאור זאת, את מה שקרה ב-7 באוקטובר מתבקש הציבור הישראלי למקם בהיסטוריה היהודית במקום בהיסטוריה של הסכסוך הערבי-ישראלי. איזה קשר היסטורי יש בין האלימות שנקט חמאס – לא משנה כמה אכזרית ורצחנית ונוראית הייתה – לבין האלימות האימפריאליסטית נגד מיעוט נרדף חסר מדינה, ריבונות והגנה, שהיא האלימות הנאצית? אם המטרה היא לחפש אנלוגיה שקשורה באמת למציאות הנוכחית, לאלימות האכזרית שהפגין החמאס ביום הארור הזה, המקום המתאים הוא לא ספרו של היטלר "מיין קאמפף", אלא בספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות", המתאר את אופי האלימות הקולוניאלית, והאלימות הנגדית שהיא יוצרת, באופן ספּציפי באלג'יריה תחת הקולוניאליזם הצרפתי, או לתיאור של קארל מרקס למרד האכזרי שכלל פשעים נוראיים של הסיפאהי בהודו 1857 נגד הקולניאליזם האנגלי.

"מקוללים עלי אדמות" פאנון

דברים אלה לא נאמרים בשום פנים ואופן כהצדקה למעשי החמאס, אלא כדי להציב את האירועים בהקשר ההיסטורי האמיתי שלהם. אני, כמובן, לא מקבל את ההצדקה או ההבנה של האלימות של חמאס כתגובה ספונטנית לאלימות של הכיבוש, כאילו לפלסטינים אין סוכנות, ואינם יכולים לקחת אחריות על הבחירה של שיטות המאבק שלהם. להגיד שארגון מתוחכם עם אידיאולוגיה מורכבת שיש לה שורשים עמוקים בהיסטוריה והאידיאולוגיה של האסלאם הפוליטי והג'יהאדי ונסיבות עלייתו בעולם הערבי והאסלאמי, פעל רק כתגובה ספונטנית לכיבוש ולאלימות הקולוניאלית הישראלית, זו תהיה רדוקציה לקויה, אם כי עלייתו של הארגון בזירה הפלסטינית והאהדה שהוא מקבל קשורה בהחלט לתנאים ולנסיבות שהכיבוש הישראלי יצר. עיקר טענתי הוא שהרדוקציה הגדולה והמסוכנת ביותר היא הבנת חמאס ומה שעשה בשבעה באוקטובר כחלק מההיסטוריה הארוכה של רצח יהודים, בהשוואה לפשעי הנאצים.

האנלוגיה לנאצים מתפקדת כחלק מהאסטרטגיה של "הכחשת האויבות" והשיח הקורבני שמעניק לגיטימציה להפעלת כוח, לפי הסוציולוג יגיל לוי, חוקר המיליטריזציה הישראלית. שיח המכחיש את מקורותיה של האויבות בין ישראל ליריביה הופך את הסכסוך לגזר דין כפוי שאינו מותיר אלא שימוש בכוח, זאת במשולב עם שיח הקורבנות המציג את הצד הישראלי כנחות וכסובל מעוינות היסטורית. מהניתוח שלו בספרו האחרון "יורים ולא בוכים" את השיח התקשורתי בעת מלחמת "עופרת יצוקה" עולה שתיאורי הקורבנות של הישראלים נקשרו לתחושת הקורבנות היהודית ההיסטורית ובתוך כך הושוו החמאס לנאצים, כדי להצדיק למעשה הפעלה חריגה של אלימות. עצם האנלוגיה לאירועי העבר שהתרחשו בתנאים שבהם לא הייתה ליהודים ריבונות מסירה אחריות מהריבון הישראלי-יהודי וממעשיו ומבטלת תחושת אשם כלפי הפלסטינים המושווים לפורעי העבר נגד היהודים, ובמיוחד לנאצים. על פי לוי, השיח הזה מציב את הקולקטיב היהודי-ישראלי בעמדה פאסיבית גרידא, כלומר, לא רק שאין סכסוך המבוסס על מחלוקת אמיתית, אלא שגם אין ביכולתו של הצד הישראלי להתמודד עם אלימות היריב אלא באמצעות כוח.

יורים ולא בוכים, ספרו של יגיל לוי
ספרו של יגיל לוי

במאמר שפרסם חיים לוינסון, המשתלב עם הטרנד של שמאלנים ישראלים שמביעים אכזבה עמוקה מהשמאל העולמי המתנגד למלחמה, הוא זועם על ג'ודית באטלר. באטלר דיברה על קונטקסט היסטורי בהיסטוריה של האלימות הישראלית נגד פלסטינים, הפצצות ללא הפסקה, הריגת אנשים בכל גיל בבתים שלהם וברחובות, טכניקות של הרעבה בעזה ונישול מבתיהם של אנשים שנמצאים תחת חוקי אפרטהייד קולוניאליים והעדר מדינה. לוינסון כותב "אני חשבתי על עוד קונטקסט היסטורי, שאולי יהיה בו קצת כדי להאיר את מה שראינו. קוראים לזה: רצח יהודים". הוא מבקש להרחיק את הקונטקסט מההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני להיסטוריה הארוכה של רצח יהודים, כדי לטשטש את השורשים הממשיים של המציאות הקונקרטית. על סוג כזה של הרחקה באסטרטגיית הכחשת האויבות מדברת ההיסטוריונית עירית קינן: "מרגע שבו ניתן הקשר היסטורי רחב לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוכחשת בעצם האויבות העומדת ביסוד הסכסוך. מדובר בשנאה היסטורית, כאשר בכל שלב בהיסטוריה מתגלה אויב תורן, הפועל באופן עקבי בדומה לקודמיו, ושנאתו לישראל מושרשת ואינה נובעת מסכסוך קונקרטי".

עומד מגיש מרכזי של ערוץ 13 ומאחריו התמונה של אדולף אייכמן במשפט ההיסטורי המפורסם, וקורא לישראל לבנות מחדש את כלוב הזכוכית שבו נשפט ולשים בו את "מחבלי חמאס". זה מזכיר את קריאתו של מנחם בגין ב-1982 ללכוד את ערפאת ולהביאו למשפט בישראל "כמו שנעשה עם אייכמן".

למשפט אייכמן, כידוע, היה תפקיד מכריע של נקודת תפנית בתודעה הישראלית בקשר לשואה. הוא הביא את השואה לכל בית בישראל באמצעות הדיון הציבורי הסוער סביבו והעדיות של ניצולי השואה שנפרשו בבית המשפט. אז התחיל תהליך יסודי ומסוכן בהבניית זכר השואה בזיכרון הלאומי הישראלי כאירוע "על היסטורי" הקשור ליהודים בלבד תוך התייחסות לאנטישמיות לדורותיה כאל יישות טרנסצנדנטלית העולה מנבכי ההיסטוריה. ההנהגה הישראלית בדמותו של בן גוריון ארגנה כמחזה היסטורי שהפיק את החיבור החדש-המושהה, בין הישראלים כרותי העבר עם סביהם וסבתותיהם שנרצחו בשואה לבין מה שקורה עם ישראל מול אויביה הערבים.

אדולף אייכמן בתא כלאו
אייכמן בתא הכלא שלו, רמלה, 15.4.1961. צילום: Gjon Mili, לע"מ

לפי חנה ארנדט בספרה על משפט אייכמן, ישראל מחמיצה בכך את הבנתה של תופעת אושוויץ ושל הפשע מסוג חדש שביצעו הנאצים, השונה במובלט מכל פשע אחר בהיסטריה, וכך השואה לא מובנת כ"פשע חסר תקדים בהיסטוריה, פשע מובהק של העת החדשה", אלא רק "כפשע העתיק ביותר שהיהודים ידעו וזכרו" כחלק מיצור העל היסטורי הזה של האנטישמיות המופעלת נגד היהודים בכל מקום ובכל זמן ותישאר לנצח.

הפשע הזה, לפי ההיגיון הישראלי, מופעל עכשיו על ידי הפלסטינים והחמאס, כך שהשבעה באוקטובר הוא עוד פרק בהיסטוריה ארוכה של אנטישמיות ורדיפת יהודים. סוג זה של הבנת השואה בזיכרון הלאומי הישראלי, תמיד היה מקור "תודעת החרדה הקיומית" המניע את תרבות המיליטריזציה והפעלת הכוח הישראלית נגד הפלסטינים, שדיבר עליה יהודה אלקנה במאמרו המפורסם בשנת 1988 "בזכות השכחה". וכך הוא כתב על היחס לפלסטינים בחברה הישראלית: "חרדה קיומית עמוקה הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, והנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי".

הכותב הוא חבר מזכירות חד"ש ועורך בעיתון "אל-איתיחאד"

כנראה שיעניין אותך גם: