בלי לדעת שהשבעה באוקטובר קרה

מסה אישית
רוני גרוסרוני גרוס

סופרת, משוררת, מתרגמת ומלווה רוחנית. פרסמה שלושה ספרים: "עצם חשופה" (2019), "מי מחבקת את עצמה?" (2021) ו"לילה אחד" (2023). עובדת לקידום מטרות חברתיות ותרבותיות המעוגנות בעקרונות של שוויון, צדק חברתי וחופש.

שבוע וחצי אחרי השבעה באוקטובר

אני אורזת מזוודה ולא יודעת מה לקחת איתי מעבר למובן מאליו – שלושה סוודרים, שלושה ג'ינסים, שתי חולצות ארוכות, תחתונים, גרביים. מה עוד? אני סורקת את הבית שלי ומתחילה לערום בפינת החדר חפצים שנראים לי הכרחיים: בובה של האחיין שלי, מסדרת הבובות שקונים בכל מקום בימים אלה ושזהותן אף פעם לא ברורה (זה שועל? זה דביבון? זה חתול? לא זוכרת מה האחיין החליט), משקפי שמש ורודים זעירים מפלסטיק של האחיינית שלי (גם הם וגם הבובה נשכחו אצלי בביקורם האחרון), נר קטן בצורת חתול משעוות דבורים שניתן לי במתנה מאחותי, קופסה קטנה עם שאריות פרוותה של סילביה, חתולתי שמתה לפני שש שנים ועדיין מלווה אותי. עוד אני מוסיפה לערימה תמונה ממוסגרת של סבתי המנוחה, שרשרת זהב משובצת אבנים יקרות שהורישה לי, שרשרת משובצת צדפים מהטיול האחרון בסיני. סבון שמן ורדים שחברה קנתה לי לדרך. אלבום תמונות קטן עם תמונות ילדותי.

הערימה גדולה מדי. אני צריכה לוותר על חלק מהחפצים. אני לא יודעת איך להתמודד עם הבחירה הזו, ולבסוף בוחרת תיק-בד קטן. מה שנכנס אליו בא איתי. מה שלא – לא. אלבום התמונות והצילום הממוסגר נותרים מאחור. את הבובה של האחיין שלי אני לוקחת, על אף שאינה נכנסת לתיק הבד.

חודש וחצי לפני השבעה באוקטובר

אני יושבת עם חברה בבית קפה בירושלים. הרגע יצאנו מהלוויה של חברה יקרה שנפטרה בפתאומיות. ההלם שהיכה בי לנוכח מותה היה עז, אכזר. בבוקר ההלוויה, הקצתי למחשבה: שום דבר בחיים שלי לא הכין אותי לחוויה הזו. עוד חשבתי: אני לא רוצה שהיום הזה יקרה. אילו היה אפשר לוותר על היום הזה בחיים, הייתי מוותרת עליו.

זיהיתי שמדובר במחשבה חדשה עבורי; נדיר שאני מרגישה בלתי מוכנה להתמודד עם החיים, כואבים ככל שיהיו. לוותר על היום הזה? מה המשמעות של חשיבה מן הסוג הזה? בקושי הצלחתי להעניק לעצמי פשר. קמתי וביצעתי את סדר הפעולות המתבקש: שמלה שחורה, כובע, בקבוק מים, גליל נייר טואלט ועוד גליל לחלק לאחרים. אספתי את חברתי, שהכינה סנדוויצ'ים וקפה, ויחד עשינו את דרכנו לבית הקברות הקטן בהרי ירושלים.

כמה שעות אחר כך אני מזמינה עוגת גבינה וכוס קפה בבית קפה בעיר. בית הקפה הומה אדם, אני וחברתי שקטות למדי, מבטנו יוצא מפוקוס וחוזר אליו לחלופין. אנחנו מחליפות כמה מילים מדי פעם. שתינו מזמינות עוגה – היא הולכת על משהו טבעוני ואילו אני מתענגת על עוגת גבינה עשירה – מדובר בעוגה ששמורה לאירועים מיוחדים בחיי. אני חשה עקצוץ קטן של אשמה על העונג שאני חווה, אך מיד נזכרת: את העונג הזה, האהבה הזו לרגע החי הזה, אני מקדישה לאישה שנקברה לפני שעה קלה, שחיותה עלתה על כל דמיון. "לחייה," אני אומרת – או חושבת, ויחד עם חברתי, אנחנו מחסלות את החתיכה הנדיבה, מעוטרת ברוטב מתקתק-חמצמץ של ריבת משמשים.

יום אחרי השבעה באוקטובר

"כ'. מה איתך?" אני כותבת בוואטסאפ לחברה שאני מבינה – באימה מוחלטת, ששהתה בבית הוריה באחד הקיבוצים בסוף השבוע. ההודעה עומדת על וי אחד.

שבועיים לפני השבעה באוקטובר

"כ', מה שלומך?" אני כותבת בוואטסאפ לחברה שלא דיברתי איתה תקופה.

"כפרה עלייך, אני בהודו, חוזרת עוד שבוע וחצי," היא עונה. "שלומי מעולה," היא מוסיפה.

אנחנו מתכתבות והיא מספרת לי על הטיול הנפלא שפתח לה עוד אהבה לעולם. היא שולחת לי תמונה בלייב מבית קפה קטן, מחופה עץ, מהר גבוה הצופה לעמק רחב, ותמונת-נוף עוצרת נשימה של נוף הררי ושמי-תכלת: "פסגה שכבשתי," היא כותבת. אני שולחת לה תמונה מבית הקפה הקטן שאני יושבת בו בטבעון, גם הוא מחופה עץ. לא בתמונה: עוגת שמרים שמנמנה שאני מכלה עם הקפה.

אנחנו מחליפות צחקוקי חדווה וקובעות להיפגש כשתשוב מהודו. אולי היא תעבור לגור בטבעון? אנחנו משתעשעות ברעיון. איזה רעיון משמח.

שלושה וחצי שבועות אחרי השבעה באוקטובר

אני צועדת לאורך הקנאל ברחוב מַאייבָכְאוּפֶר.

היום הוא יום ראשון, וכולם מסתובבים בחוץ, אפילו שאפרורי וקר והכל רטוב (יום לפני ירד גשם). במונחים של ברלין, לא מדובר במזג אוויר קר. אני לובשת את הבגדים החמים ביותר שהבאתי איתי, וזה מספיק, אבל אם אחליט להישאר עוד, אזדקק לבגדים חמים יותר.

ע' מאיץ בי לקנות מעילים כבדים במיוחד בשוק הפשפשים: מעילים מעור חצי מעובד, עם בטנה של צמר כבשים, שמגיעים כמעט עד לרצפה. ע' רוצה שאשאר בברלין. הוא חוזר רק מכיוון שעליו להשלים את השנה השלישית ללימודיו. אבל אני? למה לי לחזור?

עוגת גבינה במאייבכאופר
עוגת גבינה במאייבכאופר

אנחנו מקליטים שירים בסטודיו הקטן שהוא שוכר בנויקלן, אני מקריאה והוא מנגן. אנחנו מעשנים והזמן עובר בקלות מפתיעה, אנחנו מאזינים לג'ון לנון, אני פותחת חלון ובזמן שהוא מנגן, אני שרה את Jealous Guy. העוברים והשבים ברחוב לא מרימים את מבטם אליי אפילו פעם אחת.

אני מקליטה שירים על אובדן ולב שבור. שותה מיץ סלק אורגני מתוק שקניתי בסופר השווה. אני חושבת על כ' כל הזמן, ובמקביל אני גם שמחה.

אני כבר יודעת שאני חוזרת, ומשתדלת לזכור שהקור שחודר מבעד לגרבי הצמר שלי הוא ייחודי לכאן ועכשיו. בקנאל, אני צריכה פתאום פיפי – זה קורה באופן בלתי צפוי בגלל הקור, רגע אחד את בסדר ורגע אחרי השלפוחית מתפוצצת. ע' מחכה לי ואני נכנסת למאפייה פינתית ישר לשירותים. בדרכי החוצה, אני עוברת ליד הדלפק וקונה חתיכת עוגת גבינה to go. חתיכת העוגה ענקית וכבדה, היא עולה לי 12 ש"ח.

ע' מצלם אותי אוכלת את עוגת הגבינה. זו העוגה האהובה עליו, אבל הוא לא נוגע בה, הוא טבעוני.

ארבעה וחצי שבועות אחרי השבעה באוקטובר

האקס שלי מגיע לביקור.

מיץ תפוחים, קפה עם חצי כפית דבש סמיך ולבן, מרציפן גרמני ממולא נוגט על המרפסת הפונה אל הוואדי.

הערב יורד. אני לא מדליקה אורות. אנחנו מחוץ לזמן ובתוך הזמן. אני רגילה לזה, הוא פחות.

הוא בוכה כל יום מאז השבעה באוקטובר, הוא מספר לי. מולי הוא לא בוכה.

על השטיח בסלון אנחנו מתחבקים ושמים יד על הלב – אני על שלו והוא על שלי. הדופק שלו איטי אבל חזק מאוד באזור הסרעפת והבטן התחתונה. הדופק שלי מהיר וקשה למצוא אותו מבעד לחזה המרופד. אני פותחת את כפתורי החולצה ומכוונת את היד שלו לנקודה שמתחת לשד שמאל; הוא מרגיש.

כמו תמיד, הוא עוזב הרבה לפני שאני מוכנה לכך.

מבט לוואדי
מבט לוואדי מהמרפסת. צילום: רוני גרוס

השבעה באוקטובר

"ש', מה קורה איפה אתה?"

"מתחבא פה בממ"ד בזמן שבחוץ יש מלחמה פסיכית. טירוף מוחלט." הוא עונה לי.

הוא עונה לי הוא עונה לי הוא עונה לי.

השעה היא 11:10 בבוקר, ש' הוא חבר טוב שגר באחד הקיבוצים. עד לאותו רגע לא עולה בדעתי לכתוב לו. אני בתל אביב אצל א', אנחנו מכינים קסדיות ממולאות בשר מפורק בבישול ארוך וגבינה מותכת וגוואקמולי. לרגע אני שוקלת לשלוח לש' תמונה של הקסדיות, ואז נמלכת בדעתי, מבינה שמשהו אחר קורה.

אני וא' מעשנים מלא וויד. מלא (לאחר מכן יספר לי ש' שהוויד הציל אותו בממ"ד. אחרי שקיבל בינו לבין עצמו שככל כנראה ימות, הוא עישן המון, התחיל לעשות נשימות, חיבק את הכלבה שלו וחיכה למותו.) אנחנו אוכלים את הקסדייות בתאווה גדולה. שותים קפה עם חלב שקדים סמיך וארומטי שא' מכין לבד.

אחיה של בת הזוג של א' מתחבא גם הוא בממ"ד בקיבוץ אחר. שלושתנו מסטולים לגמרי, צמודים לניידים, כותבים מדי פעם הודעות: אתה בסדר? אתה בסדר? אתה בסדר?

יום אחרי השבעה באוקטובר

ההורים של ש' לא בסדר.

כ' עדיין לא עוֹנָה. עד לרגע כתיבת שורות אלה, אין עקבות שמובילות אליה.

חמישה שבועות אחרי השבעה באוקטובר

ש' מבקר אותי בפעם השנייה מאז השבעה באוקטובר. הכלבה שלו, כבר זקנה מאוד, מבקרת איתו. כמו תמיד.

17 שעות הם היו יחד בממ"ד.

הכלבה נראית כמו צל של עצמה. עיניה שחורות מאוד. היא מכירה אותי היטב, אבל מתקרבת אליי בזהירות יתרה לקבל ליטופים, ערה לכל תזוזה במרחב. כשש' מתרחק לרגע, היא מיד הולכת אחריו. מה היא מרגישה? ש' אומר שהכול: את האחיות שלו בוכות ומתפרקות, את הילדים מבולבלים.

אני מגישה מרציפנים וסלמי גרמני וחרדל. ש' מעמיס את הוייפורייזר. סופסוף אישרו לו רישיון לרפואי. הגיע הזמן באמת.

אנחנו פורסים את הסלמי, הוא משובץ כמות נדיבה של שומן לבן. מליחותו ושמנוניותו מכים בחך שלנו, זה מדהים כמה שזה מעורר. "זה נקניק מלחמה," צוחק ש' ומוסיף, "חבל שלא היה לי את הנקניק הזה בממ"ד."

שנתיים וחצי לפני השבעה באוקטובר

חורף. ש' ואני צועדים על הטיילת ביפו וגלים גדולים מתנפצים עלינו מעבר לגדר, רסיסים נשברים באור של שקיעה.

ש' צועד כמה מטרים לפניי ואני מצלמת אותו צועד לאט. בסוף הסרטון הוא מסתובב אליי ורואה שאני מצלמת.

חמישה שבועות ויום אחרי השבעה באוקטובר

אני בבית קפה בחיפה, לוגמת אמריקנו מכוס חרסינה טיפה סדוקה. שני חתולים מסתובבים בין יושבי בית הקפה, הם נראים שבעים ואינם זקוקים לתשומת הלב שלי.

אני שולחת לש' את הסרטון מהטיילת.

הוא עונה: "בא לי ללכת על חוף הים בחורף בלי לדעת שהשבעה באוקטובר קרה."

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.