נזק אגבי

בלב האתוס הציוני מראשיתו עומדת התפישה של נזק אגבי. המונח, משדה המשפט הבינלאומי, מתיר למדינות לפגוע באזרחים והיה למרכז השיח הבטחוני הישראלי על רצועת עזה, אך הוא מתייחס גם לתפישת השבי של ישראל, המעדיפה בנקודות קיצון מוות על פני משא ומתן
עמרי בן-יהודהעמרי בן-יהודה

חוקר ספרויות היהודים במכון ללימודים בינאזוריים בברלין

בסיכומו של מבצע ״עלות השחר״ (אוגוסט 2022) נשא ראש הממשלה לפיד הצהרה וציין בה כי ״מדינת ישראל לא תתנצל על כך שהיא מגנה על תושביה תוך שימוש בכוח, אבל מותם של חפים מפשע, בעיקר ילדים, הוא שובר לב". דבריו העלו תרעומת בקרב גוש הימין שהיה אז באופוזיציה, ומי שיחפש בגוגל ימצא גם דברי תוכחה של הגנרל ח״כ יואב גלנט, על שלפיד, שלא שירת כלוחם, איננו יודע כיצד שוקלים מראש פעילויות המלוות בפגיעה באזרחים. הנקודה היא שדבריו של לפיד, המשלבים עוצמה (נכה באויבנו) אך גם אנושיות, אפילו מעט רוך, נראו לרבים המצויים במלחמה הישראלית עם העולם הערבי, כמס שפתיים סנכריני ותו לא. החוק הבינלאומי מאפשר למדינות להגן על אזרחיהן באופן מרחיק לכת, ולכן יש לישראל מרחב תמרון גדול, גדול מאד, ביחס שבין פעולה צבאית ופגיעה – אגבית, לא מכוונת – באזרחים. עקרון המידתיות המשפטי הוא שיצר את הצירוף העברי הידוע לשמצה ״נזק אגבי״, באמצעותו מתייחס צה״ל לדורות של ילדים עזתים שנפגעו מפעולותיו שהתיימרו להיות כירורגיות. לפיד אם כן, מתייפיף שלא לצורך.

בלב האתוס הציוני מראשיתו עומדת התפישה של נזק אגבי. המונח, המזוהה היום עם המשפט הבינלאומי המתיר למדינות לפגוע באזרחים, היה ללב השיח הבטחוני הישראלי סביב רצועת עזה למן ההתנתקות ממנה ב-2005, אך הוא מתייחס גם לתפישת השבי של ישראל, המעדיפה בנקודות קיצון מוות על פני משא ומתן. מדובר במונח מוגלתי מתפשט: ה"אגביות" של הנזק הולכת ושואבת לתוכה לא רק את החוץ או הפריפריה, אלא גם את הגוף הלאומי עצמו, שבשבעה באוקטובר ניזוק בצורה חסרת תקדים ומבלי אופק שיקומי נראה לעין.

מעבר לאשראי המשפטי, לפיד מערער על יסוד מהותי בציונות, היסוד המדבר על כוח ועוד כוח, על קיום יהודי במזרח התיכון הנובע מקיר ברזל, שעל כן ברגעי משבר, מייתר את המחשבה המפוכחת על תרבות המלחמה ומעדיף במקומה שיח של זעם, דם ונקמה. הציונות מראשיתה גילתה את שתי הפנים האלה: מחד, היא ניסתה להפוך את היהודים לעם ״ככל הגויים״ ובכך לאפשר להם לחיות בארצם כפי שהצרפתים חיים בצרפת וההולנדים בהולנד, חיים בגבולות ברורים. מהצד השני, היא אימצה מיד עם התגבשותה בא״י-פלסטין אתוס מלחמה של מיליציה, שנבע מרצון להשתלב בתרבות השבטים והכנופיות של המזרח כפי שהמתיישבים הבינו אותו ובהתאם לתרבות המלחמה הבריטית, עת הקים אורד וינגייט את הכוח היהודי ככוח מיליציה הפועל בצד הצבא הסדיר.

בהשתוקקות אימצו היהודים הלוחמים את נקודת המבט הקולוניאלית במפגש עם המזרח התיכון האקזוטי, שבו אין גבולות ברורים והכוח האימפריאלי השולט נמצא בעצם בחיכוך מתמיד עם האוכלוסיה המקומית. מכיוון שהיהודים הם מיעוט זניח במרחב הערבי הענק, הרי שעדיפותם הטכנולוגית כמעט מכריחה אותם לא להגיע להסדר בטוח, אלא לפעול כווילה (או כקיבוץ או כעיירת פיתוח) בג׳ונגל. מדובר בהבנה של המזרח התיכון כמקום ספר קולוניאלי, שבו ארצות הברית והמעצמות בוחשות במרחב וממלאות אותו באינטרסים החותרים תחת הריבונות השלווה של הגבול: סונים נגד שיעים, סלאפיסטים נגד סונים סתם, שיעים נגד יהודים, חמאס נגד פתח, עד שמדינה קטנה כמו קאטר מכילה בתוכה כל כך הרבה אינטרסים, גם כמעוז אמריקאי משגשג וגם כפטרונאז׳ לחמאס. כמוה ישראל, בוודאי בהנהגה הניאו-ליברלית של נתניהו, מייצרת מובלעות-גטאות שונים (עזה, גדה, מזרח-ירושלים, פריפריה מוכת רקטות ומרכז מתגונן) שצה״ל, שהיה פעם צבא העם הגדול והבוטח, והפך טכנולוגי וקומפקטי, אינו מסוגל להתמודד אתם.

הריבון הדמוקרטי אמור להפגין עוצמה, אפילו זעם ורגש דתי (כי אין ריבון כמו האלוהים), בצד פיכחון, ריסון והיצמדות לחוקים העושים את טוהר הנשק. כבר עם הקמת צה״ל נוסח אתוס שלפיו הדרג האזרחי נכנע ליצר הקרב של הלוחמים, שמצדם מכניעים לעתים גם את מפקדיהם. חוקר הספרות אורי ש׳ כהן הראה בצורה משכנעת כיצד משה דיין ונתן אלתרמן ניסחו, בטאנדם בין הספרות והמדינאות הצבאית, אתוס ביטחוני שחותר כל העת תחת צה״ל כצבא סדיר. אין דומה לדיין בתרבות העברית כמו בנימין נתניהו. הוא כיהן כשר הביטחון הנצחי של ישראל (רבין עבר אותו מבחינת השנים במצטבר, אך אף אחד לא כיהן בתפקיד יותר משבע השנים הרצופות והקריטיות שבהן כיהן במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור), למרות שלא היה יציר מובהק של הפלמ״ח; יוצא הצבא הסדיר הבריטי, גילם דיין בגופו את התחנות ההכרחיות בבניית הכוח היהודי, כולל פלוגות השדה ופלוגות הלילה, אך לא השתייך אליהן. כהן טוען כי דיין לא הזדהה אפילו עם הצבא, בוודאי שלא עם מפלגה. נתניהו, שמעולם לא כיהן כשר ביטחון, הוא ההופכי המשלים של מי שמעולם לא כיהן כראש ממשלה: גם הוא עוף מוזר, ״מר ביטחון״ שכולם יודעים שבסך הכול תפקד כקצין בצבא. מתנגדיו בקרב ״האחים לנשק״ טוענים כבר שנים כי הוא פחדן.

משה דיין
משה דיין, "אין דומה לדיין בתרבות העברית כמו בנימין נתניהו", צילום: כהן פריץ, לע"מ

השבי הוא אחת הפרדיגמות המובהקות לבחון באמצעותן את המתח בין צבא סדיר למיליציה בנוסח יחידות עלית פרועות, שהסדרה ״פאודה״ היא הביטוי המובהק שלה בשנים האחרונות. כהן מראה כי דיין ואלתרמן (וחיים גורי כמובן) ניסחו, בהתאם למודלים של החיילים הנופלים בשבי, דגם שלפיו מי שנשאר בחיים ומחכה לעסקת שבויים משול לבוגד בפוטנציה, לעומת מי שבחר להתאבד (הדוגמא המובהקת של כהן היא אורי אילן, בהתבסס כמובן על המופת של חנה סנש). מדובר כאמור באתוס של מיליציה המחוייב מהבנת האוייב כמי שלא ניתן להגיע אתו להסכמות משום היותו לא אנושי וצמא דם.

בעתות משבר עדיף דגם ההתאבדות של שמשון, ״תמות נפשי עם פלישתים״, שכן אז המשוואה מתאפסת שוב לטובת הווילה ועל חשבון הג’ונגל. הכרה בצד השני כאנושי, ועל כן כשווה בעתות מו"מ, תאלץ את הווילה להיות פחות וילה אך גם תשקם את הג’ונגל לכדי מקום של חיים

למרות עסקת שליט הזכורה כרגע בלתי נתפס באתוס הישראלי, ובוודאי שלמרות שנתניהו נתפס כמנהיג זהיר שאינו שש אלי קרב, הרי שהאתוס הציוני חזק, חזק מדי, ובייחוד כאשר קיר הברזל הופך לרגע לגדר פלסטלינה. בעתות משבר עדיף דגם ההתאבדות של שמשון, ״תמות נפשי עם פלישתים״, שכן אז המשוואה מתאפסת שוב לטובת הווילה ועל חשבון הג’ונגל. הכרה בצד השני כאנושי, ועל כן כשווה בעתות משא ומתן, תאלץ את הווילה להיות פחות וילה אך גם תשקם את הג’ונגל ותהפכו למקום של חיים.

חוקר הג'נוסייד דירק מוזס פרסם לאחרונה מאמר שבו הזכיר שעצרת האו"ם על מניעת רצח עם מ-1948 אוסרת גם על "הסתה ציבורית לביצוע רצח עם", בהתייחס להשוואה שעשה נתניהו באוקטובר 28 בין חמאס לעמלק (אותו דורש האל המקראי להשמיד טוטאלית, כולל נשים וילדים) או לדבריה של אלוף משנה לשעבר מירי אייזין, שאמרה שכפי שחמאס עבר את כל הקווים האדומים בפגיעה באזרחים, כך תהיה גם פעולת הגמול הישראלית. אין ספק כי ההשוואה בין האלימות הישראלית כלפי פלסטינים (הנכבה המתמשכת) לבין רצח עם היא עילגת, גסה ומקוממת מבחינה אינטלקטואלית, אולם האתוס הביטחוני הזה של המיליציה בתוך הפרא הקולוניאלי (והמקראי, הקולוניאליזם והתיאולוגיה המקראית קשורים הרי הדוקות!) מקרב את ישראל בדיוק למאפיינים "ג'נוסיידיים" כשם תואר ולאו דווקא כשם.
הרטוריקה של נתניהו מדברת על כאב שנענה באמצעות גרימת כאב חדש, קיצוני וגדול מקודמו. הוא מדבר על ״חיצים בלב״ ועל ״נקמת ילד קטן״, בהתאם ממש ל״פאודה״ שכולה עשויה על פעולות תגמול ושבעונה הראשונה שלה מציגה את הלוחמים היהודים גם כן במחבלים מתאבדים שאינם מבחינים בין האזרחי לצבאי (ראו Ben Yehuda). האתוס הזה הוא פליאטיבי, ומבין שכאשר הפעולה הכירורגית (שימו לב לאוצר המילים) כושלת, הנזק האגבי מחייב לא רק את הפלסטינים אלא גם את גדיעת האיברים המדממים של הגוף הלאומי עצמו. כך היטיב לנסח זאת למשל ראש המל״ל צחי הנגבי, שבשנת 2018 הבדיל בין אזרחי ישראל: בין אלה הנתונים למתקפת טילים בפריפריה ואמורים להכילה, לבין המרכז. כשהפריפריה של הגוף קורסת, עדיף פשוט לגדוע אותה בעבור הלב הפועם עדיין. נזק אגבי, במידה שקיים דבר כזה בכלל, עשוי להתפשט גם פנימה והשבעה באוקטובר היה התצוגה המבעיתה שלא ב"אגב" מדובר אלא בלב ובגרעין.

הרטוריקה של נתניהו מדברת על כאב שנענה באמצעות גרימת כאב חדש, קיצוני וגדול מקודמו. הוא מדבר על ״חיצים בלב״ ועל ״נקמת ילד קטן״, בהתאם ממש לסדרה  ״פאודה״ שעשויה כולה על פעולות תגמול

כל אלה עלו אל פני השטח כאשר הציבוריות הישראלית שתתה בצמא את דבריו של הנשיא ביידן אחרי הטבח, שבהם נתן מקום לא רק לכאב אלא גם לאבל, להלם ולהתבוננות עצמית בתבוסה האיומה שחווינו. האתוס הצבאי של נתניהו, של הנגבי ושל דיין אינו מסוגל לשאת ולתת עם הערבים הפראיים ומכאן שקבינט המלחמה בחר לשים את החטופים בסעיף האחרון של מטרות המלחמה. חטיפה של אזרחים היא בעצם המהלך חסר התקדים של השבעה באוקטובר, אך הקבינט לא שעה לו לרגע ובחר במקום זאת להפוך גם את המדינה הריבונית (שהיא גם אחרי ההתנתקות הריבון בעזה! להזכיר לכולנו: עדיין לא קמה מדינה פלסטינית) לארגון גרילה, ולענות לצד השני באמצעות גרימת כאב. התקשורת הישראלית שתפה בכך פעולה, עת בחרה להתעלם מכל ההצהרות של חמאס, שכבר מהשבוע הראשון ציין כי חטיפת אזרחים לא הייתה חלק ממטרות המתקפה, וכי ככל הנראה הם יוחזרו כך או אחרת. הצהרות האוייב חשובות גם אם הן שקריות, ובפרט שמדובר בלב הפשע של חטיפת אזרחים. מעשה התקשורת הישראלית בתחילת המלחמה היה אף מטריד יותר מכיוון שבחרה לכלול חיילים הרוגים ואזרחים שנרצחו יחד במניין ה״נרצחים״, הבחנה מהותית למדינה בעלת צבא סדיר.

השבוע, כמעט חמישים ימים לפרוץ המלחמה, גם רביב דרוקר מודה שהתקשורת מעלה בתפקידה כשבחרה לא לשדר את עמדות הצד השני בעניין החטופים. אישור עסקת החטופים הטרייה לא שינה בעצם דבר במאזן האימה, הכאב והנזק. חמאס מחזיק עדיין באזרחים ונראה שישראל עדיין מקדמת אתוס של ריסוק והרס. בניגוד מזעזע לעמדה שהביע הגנרל שאול מופז, כל קבינט המלחמה (כמעט כולו גברים חילונים אשכנזים, עם משקיף מזרחי חרדי אחד) יצטרך לתת מענה מדוע הסעיף האחרון לא היה מלכתחילה הסעיף הראשון.

לשבויינו החיילים צפוי אם כן גורל עגום, אך יחד עם זאת, קריסת ההבחנה בין חיילים לאזרחים עשויה אולי להוות גם פתח למשוואה שונה שאינה מתאפסת מחדש ואינה מקלה על כאב באמצעות כאב חדש. גישה שאינה מתייחסת לכאב ולנזק באגביות.

ד״ר חנה (עמרי) בן יהודה היא חוקרת ספרות באוניברסיטת ליל בצרפת ומתגוררת בירושלים. ספרה (בשיתוף עם דותן הלוי) עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי יצא בקיץ 2023 בהוצאת גמא.

לקריאה נוספת:

Omri Ben Yehuda, “The Retribution of Identity: Colonial Politics in Fauda,” AJS REVIEW 44, 2020, 1-27.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נעמן כהן

    ד״ר חנה (עמרי) בן יהודה כותב/ת על "האתוס הציוני" של "נזק אגבי" בלי לכתוב מילה על האתוס הערבי-מוסלמי שלדידו אין כלל נזק אגבי. כפי שהצהיר בכיר החמאס: האו"ם צריך לדאוג לאזרחי עזה. המנהרות הן של החמאס. וכמובן שלפי החמאס יש לרצוח את כל היהודים את כל הנוצרים, את כל הלהטבי"ם (כולל את ד״ר חנה (עמרי) בן יהודה) את כל הקומוניסטים ואת כל המוסלמים הכופרים. אין כל ערך למאמר אם הדברים אינם נזכרים. אלא אם כן הכותב/ת תומך/ת בהמשך שלטון החמאס. והכתוב הוא תעמולה ברוח זו.
    שני תיקונים. החמאס לא הציע מעולם שחרור כולם כולל כולם, ובקבינט המלחמה גד אייזנקוט אינו חרדי. אלא מערבי-מוגרבי.