על כאבי קונספציית "על חרבך"

ועכשיו, כשקונספציית על "על חרבך תחיה" התרסקה שוב והאבדות שספגו שני הצדדים עצומות – זה הזמן לחשוב על השנים שאחרי ועל הדרך ליציאה מתהום המשבר. ואם צריך מבוגר אחראי בדמות ועידה בינלאומית – הביאוה לכאן
עידן צבעוני

הטבח הנורא של 7 באוקטובר ניפץ לרסיסים את אחת הקונספציות הוותיקות ביותר של החברה הישראלית – קונספציית "על חרבך תחיה". ולהזכירנו, הקונספציה שקרסה במלחמת יום הכיפורים לפני 50 שנה לא הייתה קו בר-לב או תפיסת הגנה מרחבית כזו או אחרת, אלא קונספציית "על חרבך תחיה" אשר באוקטובר השחור 2023 המשיכה לעשות בנו שמות. לקונספציה הזאת יש זקן ארוך מאוד, שכן היא מלווה את הציונות מראשית דרכה, עוד מימי העליות הראשונות והמאורעות.

אמת הדבר שהקולקטיב הישראלי מלכתחילה היה מפוצל בין קונספציית "על חרבך תחיה" לבין הגורסים (ביניהם אינטלקטואלים שקראו למדינה דו-לאומית) שיש לקדם יחסי שכנות במרחב אשר אינם מושתתים על תפיסה כוחנית בלבד. מיותר לציין שזו הייתה גישת מיעוט בפוליטיקה הישראלית, הן בתקופת היישוב והן עם קום המדינה, אלא אם כן נבקש לראות בהסכמי אוסלו חריגה משמעותית מקונספציה זו. מנגד, אנו צריכים לגלות סובלנות מסוימת ביחס לקונספציית "על חרבך", מכיוון שהיהודים שהגיעו לפלשתינה בסוף המאה ה-19 נתקלו גם בעוינות מצד האוכלוסייה המקומית, אשר לא הותירה למתיישבים הראשונים ברירה אלא להתחמש ולהתארגן בצורת הגנה-התקפה.

קונספציית "על חרבך", אשר הונחלה לנו ביתר שאת על ידי הימין הישראלי וממשלות נתניהו מאז רצח רבין, תורגמה לסרבנות עיקשת של ישראל להגיע לשולחן הדיונים (כמעט שלושה עשורים!), תוך כדי מחיקה עקבית של הרשות הפלסטינית

השאלה הטורדת את מנוחת הקולקטיב הישראלי בימים מרים אלה צריכה להיות האם ישראל מוכנה או מסוגלת להיפרד מקונספציית הדמים הזאת או שהיא רוצה להמשיך להחזיק בה כאופק קיום בלעדי עד לקטסטרופה הבאה. ההספד המפורסם שנשא משה דיין בשנת 1956 על רועי רוטנברג – חבר קיבוץ נחל עוז ורכז הביטחון, שנגרר בידי פלסטינים מרצועת עזה אשר התעללו בגופתו מעבר לגבול – הוא מופת לתפיסה זו שאינה מרפה מהחברה הישראלית. וכך דיין: "דור ההתנחלות אנו, ובלי כובע בפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים". זאת אף זאת, יש שיאמרו שהטבח המחריד של 7 באוקטובר הוא עדות לנחיצות המוחלטת, עכשיו יותר מתמיד, של תפיסת "על חרבך".

לכן חשוב להזכיר שקונספציית "על חרבך" מעניקה נחמה רגעית ביחס לעתיד הקרוב, אבל מזינה במחשכים את כוחות האסון של המחר בעתיד הרחוק. ובכן, האם אנחנו חפצים להיות ילידי האסון הבא? האם תפיסת "על חרבך" אינה אחראית לאותה "הגירה שקטה" של ישראלים לארצות העולם החופשי, כל זאת לצד המשך הקצאת תקציבי ענק לביטחון (כי אין ברירה) על חשבון תקציבים לבריאות, רווחה ותרבות?

לחברות, כמו לבני אדם, יש יצר חיים עז, יצר הישרדות כמעט חייתי, אבל גם אינסטינקט התאבדות מזוכיסטי, משאלת מוות יאמר פרויד. ובכן, האם הקולקטיב הישראלי בוחר דרך קבע בהתאבדות, או שבאופן פרדוקסלי יצר ההישרדות הקולקטיבי כשלעצמו מוביל להתאבדות? כמו כן, קונספציית "על חרבך", אשר הונחלה לנו ביתר שאת על ידי הימין הישראלי וממשלות נתניהו מאז רצח רבין, תורגמה לסרבנות עיקשת של ישראל להגיע לשולחן הדיונים (כמעט שלושה עשורים!), תוך כדי מחיקה עקבית של הרשות הפלסטינית, מכיוון שאין לישראל פרטנר לשלום. אבל מי שרוקן את הרשות הפלסטינית בטענה שאבו מאזן הוא רק ראש עיריית רמאללה קיבל את הפרוורסיה של החמאס. אז כן, אפשר להתגעגע לימים ההם של ועידת מדריד, אי אז בתחילת שנות ה-90, כאשר יצחק שמיר סרבן השלום נגרר בעל כורחו לשולחן הדיונים רק בשביל לומר לא; אבל לא פחות מכך חובתנו כאן ועכשיו להתגעגע לאוסלו, שכן מדובר בגעגוע שאין ראוי ממנו לשיחה עם השכן הפלסטיני.

אי לכך, בשש אחרי המלחמה הצעד הבא של כוחות המחאה על גווניהם השונים מימי ההפיכה המשטרית אמור להיות קריאה לבחירות שהלוז המפורש שלהן הוא הקמת ועידה בינלאומית להסדרת היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית. ומכיוון שבמחוזותינו המילה שלום הפכה להיות מילה מגונה (וזו כשלעצמה תמצית הטרגדיה שלנו), אזי אפשר להסתפק לעת הזאת בוועידה בינלאומית שהמנדט שלה הוא הסדרת היחסים "בלבד".

כוחות המחאה צריכים לדרוש וללחוץ בשיא הכוח על לפיד וגנץ שוועידה בינלאומית בחסות ארצות-הברית, גרמניה, אנגליה וצרפת תהיה המנטרה המנחה שלהם לבחירות שלאחר המלחמה, מבלי למסמס את הדברים במילים יפות וחלולות שמבטיחות כלום, כפי שנהוג בפוליטיקה הישראלית. כלומר שהבטחתם של לפיד וגנץ לכינוס ועידה בינלאומית תהיה העילה המרכזית לבחירה בהם, כל זאת בטענה שישראל ופלשתין אינן מסוגלות עוד לחלץ את עצמן בעצמן מתהום המשבר שלהן (התהום שנפערה וביקשה לבלוע אותנו חיים ב-7 באוקטובר), שכן הן זקוקות להתערבות מיידית של מבוגר אחראי בדמות אומות העולם החופשי.

הכותב הוא עורך הוצאת רסלינג

בנימין נתניהו יאסר ערפאת
ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת בפסגת ואי פלנטיישן, אוקטובר 1998. צילום: אבי אוחיון, לע"מ
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.