חלקה אחת ישנה למת: גבורות לחנוך לוין

דבריו של חנוך לוין, שאילו חי היום היה בן 80, אינם רק נבואיים, אלא רלוונטיים למהותה של מלחמה, כל מלחמה, גם למלחמה הצודקת של ימינו
גד קינר-קיסינגר

שמונים לחנוך לוין, גבורות בלשון חז"ל. אין דבר מנוגד יותר מגבורה וחנוך לוין, מחזאי ומשורר החולשה האנושית, השפל וגם השפלות האנושיים, אך גם הגדולה שבהם. שיחקתי תפקידים רבים על הבמה, בקולנוע ובטלוויזיה, ופרסמתי לא מעט שירים (ספרי השמיני בעברית "היונה משתוקקת למבול" ייצא בינואר בהוצאת "כתב", וספרי הראשון בגרמנית, אחרי הספר הראשון באנגלית, יראה אור בברלין באביב), אבל בכל פעילותי האמנותית למדתי מחנוך לחפש את החולשה שבאדם,  שהיא תמצית האדם, את הנלעגות והביטול העצמי, ואת החמלה עליהם.

החוויה המכוננת של חיי הייתה מפגש בקיץ 1968 עם טקסט מודפס בדיו חיוור על נייר פרגמנט מרשרש, שנשא את הכותרת, "את ואני והמלחמה הבאה". זה היה מפגש מטלטל, מהמם לשחקן צעיר שנטל במסגרת להקת גייסות השיריון חלק בהילולת הניצחון האופורית אחרי מלחמת ששת הימים, מפגש שהוביל להשתתפותי בקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה" עם עוד שלושה שחקניות ושחקן – שפרה מילשטיין, בת שבע צייזלר ורמי פלג – מפגש שהוביל אותי למשפט צבאי, כי שיחקתי בהצגה אזרחית לפני שחרורי מצה"ל, דבר שהיה אסור אז לחייל, אפילו לנועה קירליות, אבל מפגש שבו הבנתי שרק הלוחמים והפצועים והאלמנות מבינים את מה שבעורף לא רצו להבין, עד שבאה המלחמה הבאה, ביום כיפור 1973.

ומדוע אני מזכיר דווקא את "את ואני והמלחמה הבאה" בהקשר גבורותיו האנטי-גיבוריות של המחבר? משום שהדברים שנאמרו על ידי חנוך לוין היו לא רק נבואיים, אלא רלוונטיים למהותה של מלחמה, כל מלחמה, ולכן גם רלוונטיים למלחמה של ימינו, בעלת השם המפוצץ "חרבות ברזל" על רקע ההשפלה בשבעה באוקטובר. ממש כשם שהיו רלוונטיים למלחמת ששת הימים "המפוארת" וכמו למלחמה הנוראה שהגיעה אחריה, בשישה באוקטובר 1973. דבריו של לוין היו מקוממים ומכוונים במפגיע נגד ההתלהבות מן האירוע המפלצתי, המחריד, הנקרא מלחמה, כל מלחמה, גם הצודקת ביותר. משום שכפי שכתב חנוך לוין בקיץ 1968, כשהוא שוחה נגד הזרם הלאומי — "גם במלחמה צודקת/ חלקה אחת ישנה למת// ועוד דבר ברור אם לא אחיה אני,/ אז אף אחד לא יעשה זאת בשבילי".

מתוך "את ואני והמלחמה הבאה". חנוך לוין
מתוך "את ואני והמלחמה הבאה", 1968. מימין: גד קינר, בת שבע צייזלר וגד קינר, שפרה מילשטיין, גד קינר ובת שבע צייזלר. צילום: יעקב אגור

את המופע התחלתי במונולוג "מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות", שריפרר למסדר הניצחון של מפקד חטיבה 7, האלוף שמואל גונן, גורודיש, בג'בל ליבני. בין היתר מתרברב האלוף במונולוג הזה שב-"11 דקות הצלחנו להשמיד, לחסל, להפיץ, לרמוס, לרסק, לחתוך, לקצץ, לפצפץ ולמעוך את אויבינו". מזכיר משהו? 55 שנה לאחר שדברי הרהב והשחץ האלה, שהובילו אותנו לטרגדיה של יום הכיפורים, עומד שר הביטחון של ממשלת ישראל, בעקבות הטרגדיה של שמחת תורה, ומשתמש באותה רטוריקה: אנחנו נמוטט, נשמיד, נרסק, נכחיד וכן הלאה, במין תאוות הרס קמאית, "וכמו לא למדנו דבר מעולם", כנאמר בשיר "ובבוקר נפלא". האלוף מגלה בסוף הנאום המתלהם שנשא שהוא מדבר בפני מגרש ריק, כי כל החטיבה שלו הושמדה, כמו יישובי עוטף עזה והמפקדות יובל שנים אחרי, כי צמרת המדינה הייתה עסוקה במשחקי הישרדות פוליטיים, והצבא אטם עיניים ואוזניים: "המלך משחק  עם המלכה" בחיי נתיניהם ולוחמיהם, ו"חייל לבן מכה חייל שחור" ולהפך, כפי שנאמר ב"שחמט", הלהיט המפורסם ביותר מן ההצגה.

צילום: כרזת התכניה. יעקב אגור, המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב

אבל כבר ב-1968 העז חנוך לוין לעשות דבר חמור מכל אלה שהזכרתי – להפריך את המיתוס של הצבא המוסרי ביותר בעולם, שנלחם רק כשאין ברירה. מ"שיר הטבח הגדודי" עולה שמלחמה  מוציאה מן האדם, גם מחיילינו, את היצרים האפלים ביותר: "כל הלילה מלחמה/ וכשאיילת השחר התרוממה/ תקענו לה אחד בפנים/ והעליונים עשו בתחתונים.// אחר כך נלחמנו ביום/ ושפכנו מן האדום-האדום,/ ובישלנו לאלוהים דייסה/ מכל מלאכתו אשר עשה.//ובערב לחמנו גם,/ שיהיה בעצמות חם, / הירח על צמרות העצים/ למד מה זה דם וביצים". המלים הללו לא נכתבו בעקבות הטבח המפלצתי של חמאס, אלא במלחמת מגן של בחורינו הטובים… אין פלא שהשליכו עלינו כסאות ופירקו לנו את הבמה מתחת לרגלים.

"הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד. / הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד", נאמר במוטו של ההצגה. במלחמה אין ניצחון, ואין תמונת ניצחון, אומר לוין. יש רק מפסידים. כשיש אלפי מתים, אלפי פצועים, אלפי ילדים מתים בשני צידי המערכה, אלפי יתומים ואלמנות, יש רק כישלון מחפיר ותו לא, אומר לנו לוין – כישלון שלטוני, צבאי, מוסרי, אנושי, כישלון ש"ירתיע" עד למלחמה הבאה, "המלחמה הבאה עלינו לטובה… שתמציא מנוחה נכונה".

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מושית עמיקם

    נשמע שהייתה ידידות מרשימה בין השניים.