נושאת המטוסים שלי

ממדי הטבח ב-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו שואבים מייצוגים טרנס-אטלנטיים המזוהים עם השקפת עולמו של בנימין נתניהו. זהו עוד ממד בהיסטוריוגרפיית העיוורון הישראלי, שמתכחשת לממדיו המקומיים של המאבק היהודי-פלסטיני, שבא לידי ביטוי דווקא בשומר החומות
עמרי בן-יהודהעמרי בן-יהודה

חוקר ספרויות היהודים במכון ללימודים בינאזוריים בברלין

אנחנו עובדים במדדים, מדדים אריתמטיים. כך, 7 באוקטובר תפש את מקומו הסגולי מכיוון שמעולם בתולדות מדינת ישראל למודת הכאב והדם לא נהרגו כל כך הרבה חיילים ונרצחו כל כך הרבה אזרחים בטווח זמן כל כך קצר. זו הסיבה, לצד הגילוי המפתיע שישראל כל כך פגיעה, כלומר מדובר באותו מרכיב ממש, ש-7 באוקטובר קיבל מקום סגולי. ומכאן שבניגוד לשמות השבלוניים של המבצעים הרבים בעזה (שאפשר להרכיב מהם שיר מוזר: עופרת עננה, עמוד איתן, צוק יצוק, גשמי השחר, תקצר היריעה מלזמר את כולם) השם "חרבות ברזל" לא התקבל בציבור. הפעם אנחנו כבר לא מתפייטים, אלא פשוט מציינים "ישראל במלחמה" או "מלחמת עזה".

"צוק איתן", שהיה האירוע הטראומטי ביותר לעם הפלסטיני מאז הנכבה של 1948, קרוי בפיהם גם הוא בפשטות "מלחמת עזה", ומכאן ש-7 באוקטובר מהווה מעין נקמה כמעט סימטרית (נקמות מושתתות גם הן על מידות), לבטח מבחינת המילון הישראלי. כמובן, "מלחמת עזה" ההיא, של 2014, התכווצה לממדים ליליפוטיים כבר בשבועות הראשונים של הפגזות חיל האוויר, ועוד היד נטויה, אולם בניגוד לצד הפלסטיני – שימים אלה הם עבורו הטראומה הגדולה בתולדותיו – אני מבקשת לטעון שהמלחמה הנוכחית, למרות ממדיה חסרי התקדים, איננה בהכרח ה-מלחמה ה-סגולית בתולדות ה-סכסוך שאת תולדותיו כבר מזמן אין לשרטט.

אני מבקשת לחזור לא למלחמת עזה של ממשלת נתניהו השישית, אלא לזו של ממשלתו החמישית, ממש לפני שאיבד את כיסא ראש הממשלה, ולהציע שכל ההתכוונות שלנו כפרשני המציאות שבה אנו חיים צריכה להינתן אליה, זו שגם קיבלה שם רציני, מקראי ובעל תוקף מיתי: "שומר החומות".

אקספוננציה של סופרלטיבים

7 באוקטובר קיבל ממדי ספקטקל מכיוון שהנטייה הטבעית של נתניהו לעבר המופע הטרנס-אטלנטי וההפלגות ההיפרבוליות נענתה מיד במקהלה אוניסונית לא רק מצד נשיא ארצות הברית, אלא גם מצד מיטב האליטה השמאלית בישראל שאין קונפורמיסטית ממנה. כך, קבע איש ה"סופרטאנקר" (זוכרים?) כבר ביום הראשון למלחמה כי "חמאס זה דאעש", ונענה במשלוח שתי נושאות מטוסים אמריקאיות, אחת בריטית, בסוללת מנהיגים שהגיעו לאזור ובעיקר בפרשנים מקצועיים ושקולים כביכול, כמו הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ" עמוס הראל ושאר אינטלקטואלים ישרי לב (שהקולוניאליזם ועזה מעולם לא עלו על בדל שפתם כפי שהיטיב להראות תום מהגר) שלא רק חזרו על האקסיומה הדאע"שית אלא גם טבעו בבוץ השואה, חורבן יהדות אירופה (שביצע הרייך הגרמני, אחת המדינות החזקות בהיסטוריה של האנושות אם לא ה-חזקה, הנה חזרנו לסופרלטיבים), והוזילו אותו באופן שרק לפסיכיאטרים פתרונים.

בעוד המופע האימפריאלי האמריקאי התרחש בקבול, האנוי או בגדד, ישראל ועזה חולקות אותו חבל ארץ. מכאן שנושאת המטוסים שלנו, היהודים, היא אחת, אחת בלבד: העם הפלסטיני שחולק איתנו את האדמה הזאת ונמנע בינתיים מהתלקחות כוללת

מעניין שאותם פרשנים המזוהים עם מחנה רק לא ביבי, שמכנה את המחנה הנגדי "שופרי התעמולה של נתניהו" או "אנשי דף המסרים", לא רק יישרו איתו קו בשקיקה אלא הרהיבו עוז למלא את הרטוריקה הישראלית – הקיצונית והמוסטת בלאו הכי – בסופרלטיבים שהלכו והקצינו באופן שלא אפשר אפילו למנהיגים המושחתים לעצור רגע ולחשוב לאן פנינו. בדיקת העיתונות והטלוויזיה הישראלית בחודש האחרון מגלה נסיקה אקספוננציאלית (עוד הפלגה מאירוע נוסף שהיה ח ס ר ת ק ד י ם והנה, נוסיף גם כמה סימני קריאה ! ! !) בשמות תואר כמו "מפלצתי" ו"מזוויע". הדמות המזוהה כך יותר מכל, שכבר הפכה לקריקטורה, היא דני קושמרו, תכול העיניים הטרוטות ובעל פני היגון, שאלוהים יודע מה המשכורת החודשית שלו, שהוצב מדי ערב בפאתי הדרום ועטה על עצמו ארשת של רחמים עצמיים. קושמרו קרא למשל למנהרת חמאס מתחת לבית החולים שיפא "מתועבת", כאילו שאנחנו, ההדיוטות, צריכות פרשנות למציאות ה"הזויה" והממשית ללא הכר (אכן, ללא הכר, ומכאן בדיוק גם העיוורון) של חיינו כאן. שותפתו יונית לוי, שנתפסת בישראל מלכת הקרח על שום המקצועיות הבלתי מוסטת שבה היא מקבלת את המציאות, נאלצה במבוכה להסכין עם כל ההיפעמות הזאת ומצאה את שם התואר "מרגש", עליו חזרה בכל רגע ורגע של שידורי חזרת החטופים.

7 באוקטובר, אם כן, הוא אירוע בממדים אמריקאיים. הוא טורף את הקלפים ומזעזע את הנפש ולא מותיר דבר מהמקומיות שלנו, ישראלים ופלסטינים, שני עמים שהפליטות גזרת גורלם, ושחבל הארץ שלהם זעיר כל כך, צנוע ונחמד, זב חלב ודבש, עצי תאנה וגפנים.

ההרסנות בהכחשת המקומיות

אבל בניגוד לנושאות המטוסים עם השמות הצפוניים הגרמנו-אריים (פורד, אייזנהאואר) יש אירוע אחד שגרם למלחמה הנוכחית לא להתלקח ולהפוך לאירוע ק י ו מ י (התואר שסביבו התחבטו הפרשנים עם תחילת המלחמה). ב-2021, בעקבות התעמרות המשטרה הישראלית בערביי מזרח ירושלים, הצליח חמאס לייצר סולידריות יוצאת דופן בקרב העם הפלסטיני, כאשר אפילו הפלסטינים אזרחי ישראל, אלה המכונים "דאח'ל" (פנימה) או בפשטות "ארבעים ושמונה" לקחו חלק במחאה פלסטינית כוללת. כפי שהיטיבו לתאר מיטב הגנרלים שלנו בשנים האחרונות, האיום הקיומי על ישראל נמצא בתוככיה פנימה, בין מזרחים לאשכנזים, בין ביביסטים לרל"ביסטים ובין ערבים ליהודים. תקוותו הגדולה של חמאס הייתה כי כל הפלסטינים כולם, בין הנהר לירדן, ישתתפו במלחמה הנוכחית ולא היא, לפחות בינתיים.

השאלה הזאת, של אחיהם הפלסטינים של העזתים בשטחה של פלסטין-א"י ההיסטורית, ואפילו בתוככי מה שהמעצמות הועידו ב-1948 ליהודים בלבד במדינה המוגדרת כמדינה יהודית, נוגעת בלב האסון, המשותף בסופו של דבר לשני העמים, גם אם הישראלים נהנים מפירותיה הרבים של לאומיות משגשגת. הישראלים משלמים מחיר גבוה על שימור העליונות שלהם בין הנהר לים, הן בעורף העשיר, שנאלץ כל כמה חודשים לחרוק שיניו ולחפש ממ"דים בשעה שנורים עליו טילים, הן בהתעוררויות (אינתיפאדות) אלימות ברחובות, והחל מ-7 באוקטובר אפילו באיבוד תחושות הריבונות המינימלית, שעה שמאות אזרחים נשחטו ונחטפו כאילו שאין כאן מדינה ולבטח אין כאן גבולות. ההאשמה ההדדית של שני הצדדים זה את זה ברצח עם, מלמדת יותר מכל על המלכודת האנושית שבה נמצאים שני העמים, לא כסימטריה חלילה (אין כאן סימטריה!) אלא כשתי ישויות שאינן יכולות, ואולי במובן מסוים גם אינן רוצות, עמוק בתוך ליבן הזועם, לזרוק את הצד השני הימה.

שתי האוכלוסיות המדוברות כאן הן ילידיות, ולכן דיבורי הספקטקל של נתניהו וביידן ועוזריהם כל כך זר להן, בהבדל אחד: ישראל עושה הכל כדי להתייחס לעזה וחמאס כאל ישויות מעבר להרי החושך ולא כאל חלק מהנוף המקומי

אחרי 7 באוקטובר הקליט ההיסטוריון הלל כהן, שהפך כמעט ידוען בחוגי האינטליגנציה הישראלית, פודקאסט ארוך שבו טען כי מה שמאפיין את היחס בין שתי התנועות הלאומיות, הפלסטינית והיהודית, הוא קודם כל ריסון עצמי. מעצמה גרעינית עם חיל אוויר ענק מול מרחב מוסלמי עצום הם מתכון לחורבן טוטאלי, אולם בפועל חוסר היכולת של שני הצדדים, הגובל כאמור באפשרות של חוסר רצון לטנטי, הוא בדיוק מה שמפריד אותם היסטורית מהיחס הג'נוסיידי שבין אימפריה לילידים. הוא שאמרנו: שתי האוכלוסיות המדוברות כאן שתיהן ילידיות, ולכן דיבורי הספקטקל של נתניהו וביידן ועוזריהם כל כך זר להן, בהבדל אחד: ישראל עושה הכל כדי להתייחס לעזה וחמאס כאל ישויות מעבר להרי החושך ולא כאל חלק מהנוף המקומי.

מבחינה פוליטית, חמאס כבר ניצח מזמן, שכן ההבדל המכריע בין שתי התנועות הוא שהאחת נלחמת על חירותה ביודעין, והשנייה כאילו נהנית מפירות ההגדרה העצמית והגבולות הבטוחים. בשתי הביקורות שפורסמו בינתיים על ספרי (בשיתוף דותן הלוי) על עזה בתרבות הישראלית, הותקפתי על מה שהבעתי בעבר כאן בהעוקץ ובשני מאמרים בכתב העת Contending Modernities בעקבות שומר החומות: טענתי הייתה שאת מעשי חמאס, על החימוש הקטארי הבלתי נתפס שלהם, יש לקרוא גם בתוך הנוף הישראלי הכולל (שהוא לב מחקרו של כהן) של פרעות ומחאות.

ביקשתי להפוך את האינתיפאדות, ההתעוררויות, לחלק מההיסטוריוגרפיה המקומית שלנו כאן, ולומר כי עזה איננה שם, אלא חלק מאותה ישות מקומית עצמה של חיבורי טלפון של בזק, קופת חולים, מטבע השקל והמכולת השכונתית (אפילו בימים אלה כשנמצאות מזוודות כסף בתוככי הבונקרים הן מלאות בשטרות של לאה גולדברג ונתן אלתרמן). השימוע הגרוטסקי שעברו שלוש נשיאות האוניברסיטאות המובחרות באמריקה הוכיח כמה עלינו להיזהר מהפנייה החוצה לאימפריה: הן, כמו גם חברת הקונגרס הרפובליקאית שצלבה אותן בשאלותיה, יצאו מתוך נקודת הנחה שאינתיפאדה משמעה ועידת ואנזה, כלומר תכנון אימפריאלי של רצח העם היהודי על ידי הוורמאכט והלופטוואפה, אך לא של גרינג וגייסותיו אלא של יחיא סינוור, אסיר פלסטיני מדורי דורות השולט בעברית על בוריה.

החשיבות העצמית הישראלית גורמת לנו לשכוח שבניגוד לאיראן, מדינה ענקית ובעלת פרוקסי בדמות חיזבאללה וחמאס, ישראל מתפקדת בעצמה פרוקסי של מדינה אחרת. היהודים והפלסטינים הם עמים שהפליטות גורלם ולשניהם גלות עצומה המפוזרת בין אומות העולם

נושאות המטוסים של ביידן המיטו אסון על המקום הזה, ואין ספק כי ההיסטוריה עוד תבוא חשבון איתו על המהלך הפזיז הזה, שאמנם דרש בביטחונה של מדינה מופרטת והרוסה, אך בה בעת נתן לעומדים בראשה (נתניהו וגנץ) קרט בלאנש לא רק לשפוך דם (ממנו הרי יש בלאו הכי מספיק) בממדים ספקטקולריים, אלא בעיקר להרוס את המשוואה החמאסית, שעם כל היותה מדממת ואלימה, ביקשה בסוף להגיד דבר אחד: אין במרחב המקומי אפשרות של רצח עם אלא של חיים – אמנם מדממים – ביחד. יהודים ופלסטינים בישראל-פלסטין כן חיים על פי משחק סכום אפס, לפיו כל ניצחון של כל צד, כמוהו כהפסד. כהן מתייחס בפודקאסט לצירוף המוכר שאין נכון ממנו להגדרת המקומיות הזאת, לפחות עד ההשתלטות של המדיה הפוסט-מודרנית-ספקטקולרית, "בני דודים", או בערבית, לרוב בשייכות "בני דודינו" (אולאד עמנא). באמצעותו נכון גם להבין סלוגן ששלט בישראל בשנה החולפת בנוגע לרפורמה המשפטית המתוכננת "אחים אנחנו". שני הביטויים לא מבטאים שלום ואחווה, זו הבנה שגויה לחלוטין שלהם, אחים משמעותו קרב בלתי נסבל בהסתייגות אחת: כל ניצחון הוא גם הפסד ולכן אסור בשום פנים ואופן שהניצחון (כלומר הפתרון במונחי המדינה והאימפריה המודרנית) יהיה סופי. לצערנו הרב אין כמו הישראלים להתכחש לעובדה שהפתרון ההוא היה באמת סופי, מה שהיידיש כמובן מבטאת בהימנעותה מהמילה האבסטרקטית "שואה" בעבור הנתון המטלטל ובעל הממדים הספקטקולריים באמת "חורבן יהדות אירופה".

הגרסה המקומית של העלייה על הקפיטול

וכאן דווקא דרוש ההיבט הגלובלי: החשיבות העצמית הישראלית, כנראה בגלל היותה המדינה היהודית של העולם, גורמת לנו לשכוח שבניגוד לאיראן, מדינה ענקית ובעלת פרוקסי בדמות חיזבאללה וחמאס, ישראל מתפקדת בעצמה פרוקסי של מדינה אחרת, וחולקת את התואר הזה עם פרוקסי אמריקאית אחרת, קטאר. מכיוון שהן היהודים והן הפלסטינים הם עמים שהפליטות גורלם ולשניהם גלות עצומה המפוזרת בין אומות העולם, הרי שגם אם מטרות המלחמה הנוכחית יושגו, בשום אופן לא יושג ניצחון. אין מדובר כאן רק בחטופים שהוקרבו כבר בימים הראשונים של הפגזות חיל האוויר, וגם לא בחיילים הישראלים שמותם בצפון הרצועה הוא רק קדימון לשפך הדם שיתחולל בדרומה.

מדובר קודם כל בכך שניצחון כזה יביא אסון חברתי על –נכון לדבר כאן על "מרקם" שכן היחס בין יהודים לפלסטינים בחלקת הארץ הזעירה הזאת דומה לטקסטיל, שתי וערב שהדימויים הגלובליים קורעים אותו מול עינינו – המקום הזה, שיש המזהירים שיתבטא גם במגפות או באמברגו תזונתי על ישראל מצד טורקיה. אנו שבים ורואים שהמקום, המקומיות בהגדרה, היא תוצאה של מידתיות: בעוד המופע האימפריאלי האמריקאי התרחש בקבול, האנוי או בגדד, שהמרחק בינן לבין ניו יורק עולה על עשרת אלפים קילומטר, ישראל ועזה חולקות לפי כל פרמטר הגיוני את אותו חבל ארץ. מכאן שנושאת המטוסים שלנו, היהודים, היא אחת, אחת בלבד: העם הפלסטיני שחולק איתנו את האדמה הזאת ונמנע בינתיים מהתלקחות כוללת. הוא לא זקוק לסופרטנקר כי מה שמוביל אותו הוא ערכים אחרים, ערכים של חיים, חיים משותפים.

עם הגיע הדיווחים ביום השחור ההוא, עלה בי זיכרון לא רחוק, שאולי עלה גם בקרב אנשים נוספים שחששו מלהביעו: תמונות הגדר הפרועה והעזתים על עגלותיהם, בצד מצלמות האבטחה והבתים הפרטיים הנאים של היישובים הישראלים שחוּללו (היו מקרים שמחבלים חמושים פנו אל מצלמות וידיאו בבתים פרטיים ושוחחו דרכן עם אזרחים) הזכירו לי את ההשתלטות הספונטנית על גבעת הקפיטול שהתרחשה בינואר 2021, כמה חודשים לפני שומר החומות. בשני המקרים התמונות היו בלתי נתפסות: כמה קל היה לחדור, לפלוש ולחלל את המבצר המקודש והשמור. אנו יודעים כי בעוד המקרה האמריקאי היה ספונטני לחלוטין, המבצע החמאסי תוכנן כבר שנים (והיה ידוע לנתניהו על פרטיו עוד לפני צוק איתן!) אך גם לווה בבכחאנליה ספונטנית של העם הפשוט.

בשני המקרים ההתפרעות ההמונית יכולה הייתה להתרחש מכיוון שנדרשו לכוחות הביטחון שעות ארוכות של היערכות והתגבשות. אמנם במקרה האמריקאי אלמנט הנקמה היה מתון לבלי הכר, קודם כל מכיוון שחברי הפרלמנט פונו מהבניין ולכן נאלצו הפורעים להסתפק רק בבזיזת רכוש (שאין כמובן להשוות אותה לצימאון הדם של האחראים לטבח ביישובי הדרום האזרחי), ושנית מכיוון שהאמריקאים הממורמרים בכל זאת ראו בבניין הפרלמנט שלהם מקור להזדהות. אך בשני המקרים החגיגה הפרועה ושבירת החומות וההפרדות התאפשרה בגלל קרבה. בשני המקרים מדובר היה קודם כל ולפני הכל בבני המקום.

מי שימצא את ההשוואה מרחיקת לכת, כדאי שיחשוב מה היה קורה בישראל של ימינו אילולי 7 באוקטובר, והאם הוא הוא שמנע מגנרלים דוגמת יאיר גולן – או מאנשים מהמחנה הנגדי, הביביסטי – לעלות על הכנסת במקום להיקרא אל הדגל בדרום. בארצות הברית סגרגציה היא לחם חוק, אבל בישראל היא מגיעה לממדים מעוותים המאיימים אפילו על אזרחים מבוססים מהמוצא והצבע הנכונים. בל נשכח, בסוף, למרות ההתחמשות המסיבית, חמאס עשה דרכו לישראל על רכבי טויוטה לבנים ושמר על הצביון האזרחי של המלחמה. מן הסתם גם לחלק מהלוחמים הגיבורים היהודים שהוכיחו עצמם במערכה הנוראה היו רכבים כאלה ממש, וזאת מעבר לשאלת הפרופיילינג המוכרת בין יהודים (ובייחוד יהודים מזרחים מהפריפריה) לערבים. כפי שהראיתי במאמרי האחרון על תפישת הנזק האגבי של ישראל, הפגיעה המצמררת באזרחי ישראל היהודים במערכה הנוכחית, מלמדת כיצד פשיטת הרגל של המדינה הריבונית המשגיחה נוגעת לא רק לילדים ונשים עזתים אלא לבסוף גם לישראלים עצמם.

אם יש לעזה וישראל איזשהו שיעור ללמדנו, הרי הוא שהגלובליזם המפלצתי בסך הכל אמור בסוף לקרוס לתוך הכאן והעכשיו, ואולי להחזיר אותנו שוב לממדינו, לגבולותינו, לחומות שלנו כולנו כאן.

טנדר טויוטה
בסופו של דבר הגבול נחצה ברכב, ולא באמצעים מתוחכמים. אילוסטרציה: Andrea Leopardi, Unsplash

ספרה השלישי של ד"ר חנה (עמרי) בן יהודה (בשיתוף עם ד"ר דותן הלוי) עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי פורסם ב-2023.

לקריאה נוספת: Omri Ben Yehuda, “Beyond Jews and Arabs: Israel and Its Non-Europeans, Part One and Part Two,” Contending Modernities, March 2022.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.