ככה לא נראית אומה שמקדשת חיים

ישראלים רבים, ולא רק בצלאל סמוטריץ', מאמינים שהדרך לביטחון עוברת דרך ריקון עזה מפלסטינים. יש להכיר באמת הפשוטה: גירוש של יותר משני מיליון בני אדם מארצם על רקע הזהות הלאומית שלהם זה טיהור אתני, וכל ניסיון למסגור הפעולה הזו באופן אחר הוא מכבסת מילים
אור שושני

בין פציפיזם רדיקלי הטוען שמוטב להיהרג מאשר להרוג, לבין רצח בדם קר של חפים מפשע, יש מנעד רחב של סיטואציות אפורות ומורכבות מבחינה מוסרית בכל הנוגע לנטילת חיי אדם. המנעד הזה מוגדר על ידי המונח ״הגנה עצמית״ – הרג שנועד למנוע את המוות או את הסבל שלך, של יקיריך או של חפים מפשע אחרים. קרוב לקצה הפציפיסטי, ניתן למצוא מצבים כמו הרג של אדם הבא להורגך ממש, מכוון אליך אקדח או צועד לכיוונך עם סכין. קרוב יותר לקצה השני ניתן למצוא הרג של ילדים מפאת החשש שאולי יום אחד יגדלו ויהפכו לרוצחים.

אנחנו אוהבים לומר על עצמנו שאנחנו אומה המקדשת את החיים, ובמיוחד אוהבים להציב את עצמנו בניגוד לערבים, שלטענת האתוס הישראלי ״מקדשים את המוות״. אבל נשאלת השאלה – מה בדיוק הערך הזה אומר? מה נדרש מאומה כדי שתהיה לכזו שמקדשת את החיים?

השאלה התיאולוגית-מוסרית של החיים והמוות על כל מורכבותה לא מתגלית באף אחד מן הקצוות של הסקאלה, לא בפציפיזם הרדיקלי ולא ברצח בדם קר, אלא בטווח הביניים. המצבים האפורים, שבהם קיימת סכנה, הם אלה שבהם נבחנת השאלה עד כמה אומה היא חפצת חיים באמת. נשאלת השאלה – עד כמה ההרג באמת מחריד את נפשה של האומה, ועד כמה היא באמת ניצבת בפליאה וביראה אל מול קדושת החיים – החיים כעדות לבריאה ולמציאות הבורא. הדרך לבחון את השאלה הזו היא לבדוק עד כמה רחוק החרדה מפני ההרג והפליאה לנוכח החיים דוחפות אותה במעלה הסקאלה.

את השאלה הזאת אין לשאול לגבי יחידים, אלא רק על החברות שבהן הם חיים ומתחנכים. אין לי ביקורת או שיפוטיות פרסונלית כלפי החייל שירה בשלושת החטופים. אני משוכנע שמצפונו מייסר אותו די, ואני גם מאמין לו שבאותו הרגע, בתוך רצועת עזה ההרוסה, בשיאה של מלחמה, שלושה גברים זרים שאינם לובשים מדי צה״ל היו בעיניו מחבלים בפוטנציה ושבאמת ובתמים הוא חש מאוים. איני שופט אותו על הפעולה שתחושת האיום הזו הניעה אותו לעשות. הביקורת שלי היא כלפי החברה שלימדה אותו, במגוון של דרכים, שהתגובה הראויה לכל תחושת איום – ולו קלושה – היא לירות למרכז המסה.

אני מניח רגע בצד את השאלה החשובה מאוד – האם המלחמה תורמת לביטחוננו. אני רוצה לדון בשאלה עקרונית יותר – נניח שהיא תורמת. בכמה דם של עזתים חפים מפשע אנחנו נכונים לקנות את הביטחון הזה? בואו לכל הפחות נודה על האמת – לשאלה הזו אין תשובה. לבנו ערל. 2,000; 20,000; 200,000; 2,000,000 – מספרי ההרוגים והעקורים בעזה חסרי משמעות כרגע. ישראלים רבים מעידים על עצמם ש״איבדו את החמלה״. לפעמים זו עמדה שמגובה באפולוגטיקה – אמירות כמו ״רובם תומכים בחמאס״ או ״גם אזרחים פלשו לישראל ב-7.10״, אבל אין בהן ממש, מכיוון שהמציאות היא שגם אם כל אזרחי עזה היו שונאי חמאס מושבעים, אזרחים תמימים המעוניינים באמת בשלום עם ישראל, הריגתם ההמונית בהפצצות, במחלות וברעב היתה מוצדקת לחלוטין בעיניי רוב הישראלים אם היתה מבטיחה את מותם של מחבלי החמאס המסתתרים ברצועה. אפילו הסיכון הכרוך בכך לחיי החטופים שלנו, שאין עוררין על היותם אזרחים חפים מפשע ושהכול רוצים לראות בחזרתם, אינו מערער את תמיכתם של הישראלים בהפצצות, וגם לא המספר התופח של חיילי צה״ל הנופלים.

אני מבקש שננסה לראות את הקשר ההדוק בין הירי בשלושת החטופים לבין הטבח ההמוני באזרחי עזה. הקו המחבר הוא ההידרדרות שלנו במורד הסקאלה לעבד אובדן של קדושת החיים. אני לא טוען שנעשינו רוצחים בדם קר, הטובחים ללא סיבה. אולי שורש הבעיה הוא שאנחנו טובחים עם סיבה, והמטרה מצדיקה בעינינו את כל האמצעים. שיפור קלוש בביטחוננו, הסרה של איום תיאורטי-כמעט מצדיקה עקירת נפש מן העולם. סברה שאולי מסתתר מחבל באיזה מבנה אזרחי מצדיקה את מיטוטו גם אם נמצאים בו עשרות בלתי-מעורבים. חשש ששלושה אזרחים לא מזוהים, עם דגל לבן וללא חולצה, הם אולי מחבלים – מצדיקה ירי במטרה להרוג.

חז״ל אכן פסקו: הבא להורגך השכם להורגו. הם לא פסקו: הרוג אלפי בלתי-מעורבים בדרכך להרוג את הבא להורגך. הם לא פסקו: השכם להרוג אלפי ילדים פן מי מהם יבוא להורגך ביום מן הימים

ניתן לדון בשאלה הזו, האם באמת מוצדקים הדברים האלו. אלו מצבים הכלולים בטווח המצבים האפורים והמורכבים, גם אם הם קרובים יותר לקצה אחד מן השני, וראוי להעלות אותם לדיון מוסרי-תיאולוגי נוקב ומעמיק. אבל דבר אחד בטוח: אם אכן הגענו למסקנה שהם מוצדקים בעינינו, אינינו יכולים להמשיך לקרוא לעצמנו אומה המקדשת את החיים. בנוסף, ספק אם נוכל להמשיך להתייחס לישראל בתור מדינה יהודית. מדינת היהודים – אולי, אך לא מדינה יהודית, במובן של מדינה שפעולותיה מוכתבות על ידי ערכי היהדות. חז״ל אכן פסקו: הבא להורגך השכם להורגו. הם לא פסקו: הרוג אלפי בלתי-מעורבים בדרכך להרוג את הבא להורגך. הם לא פסקו: השכם להרוג אלפי ילדים פן מי מהם יבוא להורגך ביום מן הימים. לעומת זאת, אברהם סירב לאפשר לה׳ להחריב את העיר סדום על כל הרוצחים, האנסים והפושעים שבה, פן ימצאו בה עשרה צדיקים. קדושת החיים ביהדות, פירושה שלפעמים חייהם של הצדיקים, או לכל הפחות החפים מפשע, דוחים את מות הרשעים. השאלה היא – האם אנחנו מסוגלים להידרש לכך?

בצלאל סמוטריץ׳ ביטא לאחרונה בגלוי את השאיפה שלו לצמצם את אוכלוסיית הפלסטינים בעזה מ-2.4 מיליון ל-100 או 200 אלף. לטענתו, זו הדרך היחידה שבה ישראל תוכל להשיג ביטחון. אינני מאמין לסמוטריץ׳, ואני לא חושב שהביטחון של אזרחי ישראל הוא מטרתו. בכל זאת, יש להודות שדבריו מהדהדים הלך-רוח ציבורי, וטענות דומות נשמעות בימים האלו מכל חלקי החברה על ידי אנשים שבאמת ובתמים מאמינים שהדרך לביטחון עוברת דרך ריקון עזה מפלסטינים. יש להכיר באמת הפשוטה: גירוש של יותר משני מיליון בני אדם מארצם על רקע הזהות הלאומית שלהם זה טיהור אתני, וכל ניסיון למסגר את הפעולה הזו באופן אחר הוא מכבסת מילים. השאלה ״האם טיהור אתני ישפר את ביטחוננו?״ היא, קטיגורית, לא שאלה שאומה המקדשת את החיים יכולה לשאול.

הציווי בשמות כ', פסוק כ"א, אוסר עלינו לבנות מזבח אבנים לה׳ מאבני גזית, מכיוון שאבנים אלו מסותתות בחרב. חז״ל מסבירים: ״מזבח נברא להאריך ימיו של אדם, ברזל נברא לקצר ימיו של אדם: אינו דין שיניף המקצר על המאריך״ (תנחומא יתרו, פרק י"ט סימן י"ז). הרב אברהם יעקב חן במאמרו החשוב ״פרשת קרבנות״, העוסק במלחמות, אומר: ״וכשאני מסתכל בבניין שנברא להאריך ימיו של אדם – והחרב מונפת עליו, אפילו אם תנופתה של החרב היא לצורך בריאותו […] אני רואה בזה תנופת המקצר על המאריך […] ולא כך מתבסס מזבח שנברא להאריך ימיו של אדם״. ההיגיון היהודי העתיק והעמוק, שניתן לנו בהתגלות ומתוך כך מחויב לחלוטין לקדושת החיים, רואה סתירה בלתי-ניתנת ליישוב בניסיון להשיג ביטחון ואריכות-ימים באמצעות אלימות והרג. אם אנחנו מוכנים להיפרד מיהדותנו, אם המטרה מצדיקה בעינינו את כל האמצעים, הבה נודה בזה, ונסתכל נכוחה במה שהפכנו להיות. אך אם יש בנו עוד נפש, אם עודנו אומה חפצת-חיים, או לפחות אומה שרוצה להיות כזו – אנחנו מוכרחים לעצור עכשיו.

אור שושני הוא סטודנט ועוזר מחקר בתחום מדעי היהדות, רכז קהילת הצעירים הארצית של התנועה הרפורמית בישראל ופעיל חברתי

עזה
עזה בימים אלה. "קדושת החיים ביהדות, פירושה שלפעמים חייהם של הצדיקים, או לכל הפחות החפים מפשע, דוחים את מות הרשעים" צילומסך
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.