כולנו זקוקים לחסד

מתוך אובדן האמונה ביכולת האישית לשנות ולהשפיע, אפשר לנסות להתרומם בצעדים קטנים, ולהרחיב את האכפתיות במעגלים הקטנים לדאגת על. זהורית אסולין מנסה לנסח אופטימיות
זהורית אסולין

צער כבד, אימה שמתפשטת לכל עבר, ועוד שלל רגשות בלתי קרואים וידועים תקפו את נקיקי הגוף מאז אותה שבת נוראה ב-7 באוקטובר. בפלישתם הם מגלים נקבים נקבים, חללים חללים, שטרם ידעתי על קיומם. הולמים ברקות, נוזלים כמפל מארובות העין, דוחסים את עור התוף, חונקים את קנה הנשימה. משם נצמדים לקרום הלב ולוחצים על חדריו, נעים להם לעבר צינור המעי ומבעבעים שם, מזדחלים לברכיים וגורמים להן לפקפוק רב עד שהרגליים כושלות, פושטים על כל דפנות העור בתחושת צריבה עזה ככוויה. לוקחת נשימה ועוד נשימה, יודעת כבר שהאוויר לא יצליח לשטוף את כל אלו מתוכי, אבל אולי עם קצת מאמץ תתרחב הקיבולת, ובחלל החדש שייווצר יוכל להיכנס לו רגע של חסד. ככה זה נקרא כרגע לחיות.

בתוך שטף הצער שבו אני שרויה, אבדו לי דברים יקרי ערך. ביניהם אמונתי ביכולתי לשנות ולהשפיע. אף פעם לא הייתי חיה פוליטית, אך בהחלט מעורבת חברתית. חובתי האזרחית לא הסתכמה בהליכה כל ארבע שנים, בעצם כל שלוש, רגע…. כל שנה לקלפי. אזרחות במדינה דמוקרטית משמעה בעיניי להיות ערה ורגישה לעוולות חברתיות, לזעוק את זעקת המוחלשים, לתת מכוחי, מרצי ויכולותיי לטובת תיקון חברתי.

הייתי שותפה בפעילויות למען נשים, ביצירת וחיזוק בריתות ושותפויות בין חלקי החברה השונים, במחאות המסמנות עוולות כלכליות וחברתיות שמגדילות פערים בחברה. תומכת במתן צדק והכרה בעוולות הממסד מול אזרחיו. אך משהו מכל זה אבד ונמוג מ-7 באוקטובר. הזהות האקטיביסטית שלי נפלה שאולה, אל תוך חוסר אמונה ביכולתי ובכוחי להשפיע.

עדיין אין לי תשובה לדבר. עומדת נבוכה בתהום הפעורה בין המציאות לחלום. ברור לי שתוקפנות ואלימות, מוצדקת ככל שתהיה, יש לה אפקט בומרנג וכשהיא פוצעת את מי שמפניו אנו רוצים להתגונן היא פוצעת גם אותנו

אני זוכרת את ההלם שהכה בי כשקראתי ידיעה אודות שש ספינות מטעם סין שעושות דרכן לישראל. הרגשתי שהכוחות הגלובליים עצומים וגדולים, וכל ניסיון שלי לנסות להשפיע על מעגל האיבה וההרס נבלע כמו חלקיק קטן שבמקרה חלף בקרב חור שחור ונבלע אל תוכו.

איבדתי אמונה ביכולתי להבין מה אמת ומה שקר, מה עובדה ומה רק מתחפש לעובדה, מה מההצהרות הוא הונאה עצמית, ומה מבט כן על המציאות. מה האינטרסים של הצדדים השונים, ומעל הכל קצה סבלנותי בניסיון להקשיב לפרשנויות המעידות בעיקר על בורות במסווה של פסאודו ידענות.

לבחור בחיים בכל רגע

אפקט דאונינג-קרוגר הוא הטיה קוגניטיבית. זו נטייה שבה אנשים בעלי ידע מצומצם שאינם מודעים למוגבלות ידיעותיהם מרגישים עליונות וביטחון מופרז לגבי דבריהם. האפקט הזה חוגג כיום בכל פינת רחוב, כל מדבר מרגיש מומחה לדבר וממלא את המרחב בשטף גיבובים חסרי משמעות בעת הזו. אינני מסוגלת לברור מה נאמר מעומק ניסיון והבנה ובצניעות, ומה כרגע הוא ניסיון מגובב למסך את החרדה מאי הוודאות ומפני הבאות. הכל מושטח באמירות נחרצות, חד משמעיות, חד ממדיות, שלא מחזיקות את ריבוי הפנים של המציאות.

למזלי בתפקידיי כאם, כפסיכולוגית וכמרצה תחושת ההשפעה והאמונה בשינוי לא אבדה לי. אני מבקשת לנטוע בקרובים אליי תקווה ומשמעות נוספת מעבר למעגל התגובתיות הלחימתית כאקט ראשוני להשבת הביטחון, כתגובה לעלבון התבוסה הצורב, מעבר למעגל כוחני שיש בו מן הנקמה והשנאה שמשחיתה את נפשנו כיחידים וכחברה.

בתי החיילת שירתה כתצפיתנית בכיסופים באותה השבת והייתה תחת התקפת מחבלים עזה במשך 16 שעות עד שחולצה משם בשלום. באחד הערבים היא שתפה אותי בכאב רב על הפחד שמשתלט ולא מאפשר לה לחזור לתפקידה ולבסיס, על ניצחונם של המחבלים שלקחו ממנה את תחושת הביטחון הבסיסית הזו. מצאתי את עצמי מגדירה יחד איתה מחדש את משמעות המילים ביטחון וניצחון: "ברגעים הקריטיים של האסון, את בחרת לעזור לפצועים, להציל חיים. בחרת ללכת לבקר בבתי חולים ולהציע נחמה, תקווה ותמיכה לאנשים שגופם ספג את עוצמת הדף הרוע. את בוחרת להנציח את אהובייך שנפלו ולעשות להם מקום בינינו גם כשהם כבר אינם – זהו ניצחון. לבחור בכל רגע בחיים, בחיבורים וביחסים בהתחשבות וברגישות לזולת, לדעת שבתוכך בכל רגע שוכנים אהובייך ואת בליבם – זהו ביטחון".

מול האמירה של גלנט "לא כל אישה משדרות או אופקים תגיד לנו אם לעבור לשלב הבא", אטען בדיוק ההפך. בניית האופק והתקווה צריכה להתחיל דווקא מהקשבה לאלו שחוו את האסון על בשרם, הן והם יוכלו ללמד אותנו משהו

כשהתבקשתי לחזור למכללת אשקלון ללמד, חשתי אמביוולנטיות. כיצד בעיתים שכאלו אפשר לחזור לשגרה ועוד בעיר שספגה כל כך הרבה כאב, הרס ואימה? ביום הראשון ללימודים בחרתי לשתף בתהיות אלו את הסטודנטים והסטודנטיות. הדגשתי כיצד בכל זאת חרף ההתנגדות שבתוכי הצלחתי להגיע. מה שהביא אותי הוא האמונה שמה שאנחנו יוצרים כאן יחד, קהילה לומדת מגוונת מקבוצות האוכלוסייה השונות של החברה, קהילה סקרנית ותאבת ידע, קהילה שרוצה ללמוד, לחקור, לגלות ולהמציא זוהי תגובתנו הניצחת אל מול כוחות עזים של הרס ומוות. למזלי תפקידיי מעניקים לי ערך ומשמעות בעת הזו, אך כדי להצליח לתת זאת עבור סובביי עליי לנבור ולמצוא בתוכי אופק מציאותי שאינו עטוף בסיסמאות ריקות.

פחות נחרצות, יותר הקשבה

באחת מארוחות השישי המשפחתיות, אחת מנשות המשפחה הטיחה בי בעוקצנות קלה שעכשיו אחרי מה שקרה בכלל ומה שקרה לביתי בפרט בטח שיניתי את כל דעותיי. עניתי שלא. שאני עדיין מאמינה ומקווה לשלום. שאין לי רצון לחיות על חזונו של בן גביר שכולנו נסתובב עם נשקים, אלו לא חיים. זו כרוניקה הישרדותית. שתיקה הייתה בשולחן ומפאת האהבה המשפחתית לא הוטחה בפניי ביקורת על עמדה חריגה זו. חזרתי הביתה כשהשתיקה סוערת בתוכי. מה המשמעות בימים אלו להאמין בשלום? אולי זו רק סיסמה ריקה שאינה מכילה דבר? פנטזיה נאיבית הזייתית? התערערתי. עדיין אין לי תשובה לדבר. עומדת נבוכה בתהום הפעורה בין המציאות לחלום. ברור לי שתוקפנות ואלימות, מוצדקת ככל שתהיה, יש לה אפקט בומרנג וכשהיא פוצעת את מי שמפניו אנו רוצים להתגונן היא פוצעת גם אותנו. לצערנו תוקפנות אינה זרה לנו, היא חלק מהוויה האישיותית של כל אחד ואחת מאיתנו, לכן עלינו להשקיע מאמצי על בטיפוח נתיבים נוספים לקשר, ליחסים ולתקשורת.

במסגרת הליווי הרגשי שאני מעניקה לנפגעות ונפגעי פעולות האיבה מאופקים מאז הטבח ב-7 באוקטובר הכרתי נשים שמהן יש לי מה ללמוד על אומץ, על גבורת הלב והחיים, על היכולת הנמשכת לחיות לאורך שנים עם חבטות החיים ולהתמודד עימן בדרכים עדינות, מורכבות ומרגשות ללא שום כלי נשק.

וכתגובה לאמירתו האומללה של שר הביטחון גלנט: "לא כל אישה משדרות או אופקים תגיד לנו אם לעבור לשלב הבא", אטען בדיוק ההפך. בניית האופק והתקווה צריכה להתחיל דווקא מהקשבה ולמידה מאלו שחוו את האסון על בשרם, הן והם יוכלו ללמד אותנו משהו על צרכיהם ועלינו להקשיב להם. לא איזה חוק כללי מופשט, שאינו רואה את היחידים שלמענם הוא נוצר, יציע לנו מענה בעת הזו. בתוך כתיבה זו מתבהר לי יותר ויותר אופק הפעולה: עלינו כעת לפעול מתוך אתיקה של דאגה ואכפתיות.

קרול גיליגן[1] טבעה את המושג "אתיקה של אכפתיות ודאגה" כאתיקה של הנשי. זוהי גישה שבמרכזה החלטות ערכיות נקבעות בתוך הקשרים של יחסים, קשר ואכפתיות. נל נודינגס[2] פיתחה זאת בהדגשת הדאגה והאכפתיות לזולת תוך השהיית מניעים אנוכיים. לדבריה נוכל לעשות זאת במעגלים הקרובים לנו, אך יש אפשרות לטפח את הרחבת המעגלים שיכללו את מי שמולו נפעל כך. היא מזהה שתי רמות של דאגה: פעולות של דאגה ואכפתיות קונקרטיות וספציפיות במעגלי השייכות שלנו, ורמה נוספת שנקראת "דאגת על" – מצב קיומי שבו אדם מטפח כוונות ורעיונות בדבר דאגה ואכפתיות רחבים ומקיפים יותר מאשר המעגל הקרוב. נראה שדאגת העל אבדה לי. כרגע לא מצליחה לחשוב בהיקפים רחבים יותר ממעגלי העיסוק הקרובים לי. ואולי כתיבה זו היא ניסיון ראשון לחשוב יחד אתכם, קהל הקוראות והקוראים, להתחיל קשר של דיאלוג שבו נטפח יחד את דאגת העל וניצור אופק אפשרי לחיים טובים ומיטיבים עבור ילדי הארץ הזו והמרחב הזה.

ד"ר זהורית אסולין היא פסיכולוגית קלינית, מרצה במכללה האקדמית אשקלון ובתוכנית לקרימינולוגיה ומגדר במכללת אור יהודה. ספרה "תרגום בטיפול פסיכואנליטי, נתיבים אל העצמי" ראה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג.

כיכר החטופים
נשים רוקדות פלמנקו בכיכר החטופים, ינואר 2024. צילום: אביב אטלס, שתיל סטוק
[1] פסיכולוגית, פמיניסטית שחקרה פסיכולוגיה של המוסר ובחנה במחקריה שיקולים בהכרעות אתיות אצל נשים.
מחקרה התפרסם בספר "בקול שונה" שיצא ב-1982.

[2] Nel Noddings, Caring: A Feminine Approach to Ethics and Moral Education, B
erkley and Los Angeles: University of California Press, 1984, 9-21
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.