מתכוונים, מבצעים ומתגוננים: לקראת הדיון בהאג

מחר ייערך הדיון בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג, ובו ישאלו 15 שופטים ממדינות שונות אם המתרחש בעזה הוא רצח עם. בניגוד לנטייה הרווחת לראות בדיון הזה איום, קרן שפי חושבת שדווקא טמונה בו הזדמנות
קרן שפי

דרום אפריקה הגישה כתב תביעה נגד ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג באשמת רצח עם, וכבר המשפט הזה מכווץ לרובנו את הבטן וגורם מיד לעיניים להתחיל לנדוד למקום אחר, או מעורר זעם ופחד ותחושת איום. כלי התקשורת בישראל מתגייסים להגן עלינו מפני האיום, ומתארים את התביעה בכותרות מלעיגות או מזדעזעות. אבל התביעה הזאת יכולה דווקא להיות מתנה גדולה ונדיבה לכל אחד ואחת מאיתנו, אם נבחר לקבל אותה, וגם לישראל כמדינה.

זו לא מתנת חינם, יש לה מחיר. כמו שאפשר ללמוד מן המעשיות של כל העמים, לרוב המתנות האמיתיות יש מחיר. ולעתים קרובות קשה בהתחלה לזהות אותן כמתנה – היהלום חבוי בבטן הדג או בערמת האשפה, הנביא מופיע בדמות קבצן או אורח נודניק. צריך לעצור, להסתכל, ולזהות את הדבר היקר מבעד להופעה החיצונית הלא נעימה, ולבחור אם לקבל אותו.

בעיניי הדבר היקר שמוצע לנו עכשיו הוא הזדמנות: הזדמנות לעצור ולהסתכל על התמונה הגדולה של מי שאנחנו ומה שאנחנו עושים כרגע, כמו שהיא נראית מבחוץ, לאנשים שהם לא אנחנו. זו תמונה שקשה לנו מאוד לראות, ובטח לא יכולנו לצייר אותה בעצמנו, אבל מישהו טרח ואסף את הפרטים הרבים, חיבר את הנקודות הקטנות לתמונה הגדולה, הגיש לנו אותה, ואנחנו יכולים לבחור להסתכל עליה ולראות אותה, ואז לשאול את הלב שלנו מה נכון לעשות עם מה שאנחנו רואים.

אם נעז לעצור ולהתבונן בתמונה הגדולה של מה שקורה, ואיתה גם בלב שלנו ומה שהוא מבקש, נדע שאלו כן בני אדם כמונו, שהדברים האלו אכן קורים להם, ושאכן יש לנו אחריות עליהם

לרובנו, מן הסתם, אין פנאי לקרוא את עשרות העמודים של כתב התביעה באנגלית, אבל אפשר לקרוא בפוסטים ובמאמרים קצרים שכתבו ישראלים שקראו וסיכמו חלקים מרכזיים מתוכו, בעברית. כתב התביעה מנסה להראות שישראל מחוללת בכוונה רצח עם בעזה. לפיכך יש בו שני חלקים עיקריים: חלק ראשון שעוסק בכוונה, וחלק שני שעוסק בפעולות ובתוצאותיהן. ג'ון בראון סיכם כבר לפני כמה ימים את החלק שעוסק בכוונה, שמביא עשרות התבטאויות של שרי ממשלה, חברי כנסת, קצינים בכירים וזוטרים וחיילים, ואנשי ציבור נוספים, שקוראים להרוג ולפגוע באזרחים עזתים במספרים גדולים בניגוד לדיני המלחמה; העובדה שהקולות מושמעים על ידי אנשים רבים ובכירים כל כך מראה שאלו לא קולות שוליים אלא כוונה מפורשת, מרכזית ומשפיעה בהנהגה ובתודעה הישראלית כרגע.

מזוויות שונות סיכמו יפה יותם פלדמן, אדם חפץ, ויוענה גונן חלקים מהחלק השני והמשלים, שעוסק במה שישראל עושה בעזה בפועל, ושאכן תואם לכוונה הזאת. כדאי לקרוא אותם. העובדות שהם מזכירים כוללות, בין השאר, הרג עשרות אלפים שרובם הגדול נשים וילדים ופציעה של עשרות אלפי אחרים; הרס רוב הבתים ברצועה (כ-60%); פינוי הרוב הגדול של תושבי הרצועה (מעל 80%) מבתיהם אל דיור ארעי מאוד באזורים צפופים מאוד ולא מותאמים למחיה; יצירת תנאים שגורמים לרעב חריף בקרב 93% מהאוכלוסייה; למחסור חריף במים (ההקצבה לאדם עומדת על פחות מעשירית סף החירום שהגדיר האו"ם לתנאי רעב או מלחמה) ולהתפשטות מחלות (150,000 מקרים לפחות), כולל מוות של ילדים ופעוטות ממחלות פשוטות כמו שלשול; ומחסור חריף בבתי חולים, בצוות רפואי ובציוד רפואי בסיסי, כולל חומרי הרדמה, משככי כאבים, תרופות וחומרי חיטוי, מחסור שמייצר סצנות איומות של כאב, סבל ומוות שיכלו להימנע בקלות.

יש גם לנו אחריות

קשה מאוד לשמוע שיש לנו אחריות לכך שדברים איומים מנשוא קרו וקורים ברגע זה למיליוני בני ובנות אדם כמונו, וכמו הילדים שלנו וההורים שלנו. טבעי שעולות אצלנו מיד תגובות פנימיות שמבקשות לומר שזה לא נכון שהדברים האלה קורים, או שהם לא באחריותנו, או שמי שהם קורים להם אינם בני אדם כמונו. אבל נדמה לי שאם נעז לעצור ולהתבונן בתמונה הגדולה של מה שקורה, ויחד איתה גם בלב שלנו ומה שהוא מבקש, נדע שאלו כן בני אדם כמונו, שהדברים האלו אכן קורים להם, ושאכן יש לנו אחריות עליהם.

צורה אחת של אחריות שמשותפת לכולנו היא לנסות לראות בצלילות מה ישראל עושה כרגע, לרצות שישראל תעשה אחרת, ולמצוא את הדרכים האפשריות והמתאימות לנו להביע את מה שאנחנו רואות ורוצות

לא את כל האחריות. לחמאס יש הרבה אחריות על האסון שמתחולל בעזה עכשיו, אבל גם לישראל יש עליו הרבה אחריות. לומר אחרת פירושו לומר שישראל היא שלוחה של חמאס, חסרת רצון חופשי, חסרת כוח, שהיא לא פועלת מתוך שום בחירה או שיקול דעת. במידה שבה יש לנו בחירה וכוח יש לנו גם אחריות.

קשה להגיע למסקנה הזאת גם כי היא מייצרת תחושה של חוסר אונים אישי. הרי לי או לך אין יכולת להפסיק את מה שישראל עושה כרגע בעזה. מהי אם כן האחריות האישית שלי או שלך במצב הזה? זו שאלה טובה וקשה, ואני באופן אישי נאבקת איתה לא מעט, נאבקת כדי להצליח לשאול אותה בכלל בלי ליפול לתחושה משתקת של אשמה מצד אחד או תחושה משתקת של זו-לא-בעיה-שלי מצד שני. זו גם אולי השאלה הכי חשובה שניצבת בפנינו עכשיו. לכל אחד ואחת מאיתנו תהיה עליה תשובה אחרת, וכך ראוי, כי אנחנו אנשים שונים. אבל נראה לי שצורה אחת של אחריות שמשותפת לכולנו היא לנסות לראות בצלילות מה ישראל עושה כרגע, לרצות שישראל תעשה אחרת, ולמצוא את הדרכים האפשריות והמתאימות לנו להביע את מה שאנחנו רואות ורוצות. קיבלנו עכשיו הזמנה והזדמנות לעשות את זה.

אלת הצדק
דיון שיש בו הזדמנות לחשוב על משמעות ואחריות. צילום: Tingey Injury Law Firm, Unsplash
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.