המת-החי והחיה-מתה: לזכר אמירה הס

השבר, הפרידה הכפויה, האובדן, הסבל והטראומה – ברמה האישית, החברתית, הלאומית, הקולקטיבית והאנושית, הם המנוע לכתיבה ההסית בכללה. ד"ר ליאת ארלט סידס קוראת מחדש את קינתה של המשוררת על אהובה המת
ליאת ארלט סידס

אמירה הס 1943- 2023

המשוררת אמירה הס, מבכירות המשוררות בישראל, כמו לא במקרה, נפרדה מאיתנו ב-1.12.23 ועלתה לעולמות גבוהים ונשגבים – שבהם, לטעמי, שוטטה באמצעות שיריה וצירופי מילותיה גם בחייה הממשיים – בזמן הסמוך ביותר ליום שבו כולנו מתכנסים להדלקת הנר הראשון של חג החנוכה בניסיון להאיר, ולוּ במעט, את החושך והעלטה הגדולים ביותר שנפלו על ישראל אולי מאז הקמתה.

המאמר "גַּלְעֵד בְּלִבָּה: הפלסטיקה של המת-החי והאָין של החיה-מתה" התפרסם במקורו בכתב העת לספרות אודות ב-2017 בעקבות צאתו לאור של גַּלְעֵד בְּלִבִּי, ספר שירים אישי ביותר של הס הרווי ברגש עז והמגולל את סיפור אהבתה המיוחד במינו לבין זוגה עזרא הס שנפטר ב-2010. המאמר עוסק בעיקרו בנושאים ורעיונות העולים מתוך הספר וגם בכאלה המצטלבים עימם בספרים האחרים של הס, כמו למשל כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, בולמיה של הנשמה ועוד.

על סף הפרידה משנה קשה מנשוא זו בתולדותיה של החברה הישראלית גַּל העֵד המטאפורי בלב של אמירה התאחד לנצח עם הגַּלְעֵד הממשי של עזרא לכדי "הסיות", כמו סוד שקט ואינטימי משל עצמו.ם.

להלן גרסה עדכנית של המאמר שהופיע באודות.

קריאה מחודשת בטקסט, העוסק בקינה ובאבלות של המשוררת על האהוב המת, מרבדת וסופחת לתוכה משמעויות מרטיטות ומצמררות עוד יותר לאחר מותה שלה, של אמירה.

אמירה הס, גַּלְעֵד בְּלִבִּי

וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה, וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן, וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה.  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו: 'לִקְטוּ אֲבָנִים', וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל, וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל.  וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן 'יְגַר שָׂהֲדוּתָא', וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ 'גַּלְעֵד'. וַיֹּאמֶר לָבָן: 'הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם', עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ 'גַּלְעֵד'. (בראשית לא, מה-מח).

לצד ה'אנדרטה' התלמודית הציע התנ"ך שמות משלו למצבות הזיכרון. הידוע שבהם הוא ה'גַלְעֵד', שבמקורו נועד להנציח את בריתם המחודשת של לבן ויעקב שנפגשו בהר הגלעד, כרתו ברית ובנו גלעד שיהיה עֵד לברית ביניהם. גַּלְעֵד בְּלִבִּי (2016) ספרה החדש, האישי והאינטימי ביותר של המשוררת אמירה הס, הוא מצבת זיכרון, הנצחה ועדות פואטית לזוגיות ולברית האהבה שבין הס לבין האיש שלה, קריין הרדיו עזרא הס, זכרונו לברכה, שהלך לעולמו ב-2010. בספרה מחברת הס בין סיפור אהבתה לבעלה לבין הדרמה הפרטית הגדולה שעומדת בבסיס שירתה, עקירת הילדות מעירק וההגירה לישראל והטראומה הקולקטיבית-לאומית של השואה.

"עזרא נפטר" הוא השיר הפותח את מחזור שירי האבלות לזכרו של עזרא, בספרה השביעי של הס כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, המהדהד ברבים משיריו של הספר. הבכי נטול העיניים בשיר מתאר את היום בו "נִתְלְֹשוּ מוֹדְעוֹת הָאֵבֶל מֵעַל הַקִּירוֹת" בתום שבעת ימי האבל. "גִּלְגַלְתִּי אוֹתָן לְגָלִיל,/ וְהִינַּחְתִי בַּמְּגֵרָה לְמִשְמֶרֶת", כותבת הס, "לא מְחַפְצֶנֶת כְּלוּם. אֵין צֹורֶךְ בָּזֶה. כִּי דְּבַר/ מוֹתוֹ חָקוּק עַל לִבִּי, וַאֳנִי בְּצַעֳרִי, מַצֵבָה בָּשָר וָדָם מְהַלֶּכֶת" (כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, 162). גַּלְעֵד בְּלִבִּי הוא ביטוי פואטי למוות החקוק בליבה של הדוברת השירית ולגוף שהתקשח לאבן, למצבה-חיה בשר ודם. תיאור הזה מעביר בקורא תחושת קור, קָשיות, גושיות, מועקה, פצע, שבר, כאב ומהדהד, בהקשרה של השפה, את צירוף המילים 'סכין בלב', 'אבן בלב', 'גוש בלב', 'לב כבד', 'כאב לב' ועוד. באופן כללי הספר מהווה המשך לתהליך העיבוד הנפשי של האבל,  מחזור שירי האבלות לזכרו של עזרא, שחותם את הספר כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, הוא נקודת ציון מוקדמת שלו. מחזור זה, המבוסס על מודוס הקינה עוסק בעזרא, בערגה אליו, באהבה, בבדידות ובלשונה של הס, בגעגועים ל"ברית הנשואיים המיסטיים" שנגדעה (בשיחת רדיו עם ענת שרון-בלייס ב-2015, עדות היופי וחוקת הזמן, על שירתה של אמירה הס: מאמרים ושיחות, 240).  בן-הזוג המת, חי ברוחה של המשוררת באורח על-זמני ואל-זמני, אלמותי, אין-סופי, נצחי ותמידי במיתתו.

וְלֹא הָיָה קֵץ לְאַהֲבָתוֹ
וְאֵינְקֵץ פָּנָיו בְּאֵינְקֵץ זְמַנַּי
תָּלוּי מְהַבְהֵב אוֹר תָּמִיד בְּנִשְׁמָתִי

בשני הספרים השירה כורכת יחדיו אתיקה ואסתטיקה: אבל, אובדן, שברון לב, פרידה, חיים, מוות, זיכרון וגעגוע עמוק לעין שיעור מצד אחד, פיוט, יפעה, יופי לשוני עוצר נשימה של מילים  ותחכום רעיוני מצד שני.

"געגוע נמצא במהותו של כל אמן, ולא משנה בעצם היכן שהוא לא יהיה הוא במצב של געגועים, במצב של כיסוף, במצב של חיפוש", אומרת הס בשיחת רדיו שקיימה איתה ענת שרון-בלייס ב-2007, "זה סוג מסוים של געגוע. כמובן, לגעגוע צורות פנים רבות ואחת מהצורות, שהיא לא אבסטרקטית, היא געגוע למקום מסוים, להרגל מסוים, לאדם מסוים" (עדות היופי וחוקת הזמן, על שירתה של אמירה הס: מאמרים ושיחות, 12- 13). ניכר שהספר גלעד בליבי הוא ביטוי פואטי וגעגוע עמוק לישות ספציפית, ייחודית, קונקרטית, ריאלית, מוחשית וגשמית שעברה מגילום גשמי אחד בעולמם של החיים לגילום פלסטי אחר בעולמם של המתים במציאותה התודעתית של המשוררת. המעבר ממצב הצבירה של הגוף האורגני החי למצב הצבירה של הגוף-אבן המת, המצבה, הם מטמורפוזה וטרנספורמציה של צורת הקיום: "גַּם אֲנִי כְּאַחַד הָאֲנָשִׁים בְּגַעְגּוּעַ מַתְמִיד אֶל/ אֲהוּבַת חַיַּי שֶׁנִּתְקַשְּׁחוּ אֶל צוּרָתָם הָעַכְשָׁוִית" (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 14), נוהם האהוב המת מקולמוס מוחה של המשוררת.

נוכחותו של בן הזוג המת החי במלאותו (בתודעתה של המשוררת), משתקפת בשני מופעים, בשתי צורות פנים או צורות קיום שונות: המופע האחד של צורת הקיום נושא אופי של קינה, היזכרות נוסטלגית, תוגה, בכי, נהי ואלגיה על האובדן והכמיהה האבודה למה שהיה ובלתי אפשרי שיימצא ושיהיה (being) עוד. המשוררת מתרפקת בגעגוע על העבר:

רְאִיתִיו אָז
וְקַסְקֶט לְרֹאשׁוֹ
וּתְזָזִית אוֹר בְּאִישׁוֹנֵי עֵינָיו
וְהוּא מִן הַצֶּנְזוֹרִים הָרָאשִׁיִּים
אָסַף אוֹתִי אֶל בָּבַת עֵינָיו וְהָיִיתִי לוֹ רַעְיָה
[…]
הוּא רָעָה בִּשְׂדוֹתַי
תָּעָה בִּשְׂדוֹת שְׁלָחִין
פֶּן אֲשֻׁלַּח כְּהָגָר
(גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 10)

בשיר אחר הס מבכה על בן הזוג המת, על "עֶזְרָא" ש"אָהַב לְהָרִיחַ אֶת פְּרִיחַת הַלִּימוֹן וְהַהֲדָרִים" ועל הרגלו "הלא אבסטרקטי" בשפתה, בשיחה עם שרון-בלייס, לאמוד "אֶת זְמַן הַנִּצָּנִים" ולשאוף "אֶת הָרֵיחוֹת שֶׁהֵפֵז הָעֵץ" (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 5)

מופע, צורת פנים, או צורת קיום אחרת של המת, החי עמוק בתודעתה של המשוררת הוא מוחשי, גולמי, גשמי ופלסטי יותר מצד אחד ונדמה כחיזיון תעתועים פנטזמטי מצד שני, ומתייחס למערכת היחסים המדומיינת והסימבולית בהווה שמנהלת הס עם עזרא המת הכי חי: "יֵשׁ אֲשֶׁר לֵב יֵרָאֶה כִּסְנָאִי מְבֹהָל. בּוֹקֵעַ מִן הָאֶבֶן/ הַיּוֹם רָאִיתִי אֶת הַלֵּב שֶׁל עֶזְרָא/ יָצָא לִבּוֹ אֵלַי מִתּוֹךְ הַתַּנְצְבָ״ה" (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 25). המשוררת מפנטזת על שובה של הישות המתה.

אֲנִי זָמִיר מִתְדַּפֵּק בְּחַלּוֹנִי
עֶזְרָא שׁוּב חָזַר
כְּמִדֵּי שָׁנָה הוּא מִתְדַּפֵּק עַל הַזְּגוּגִיּוֹת
אוֹהֵב אוֹתָךְ אוֹהֵב אוֹתָךְ הוּא מְנַקֵּר בִּבְדֹלַח לִבִּי

(גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 17)

הס חיה בציפייה תמידית לשובו הוודאי של עזרא לחיים. התשוקה לתחייתו, התחיותו וקימתו מהמוות חוצה זמנים, מרחבים, חללים ויקומים ומובעת מבעד לפרספקטיבה נוצרית המהדהדת את השיבה האולטימטיבית בהיסטוריה האנושית

הס חיה בציפייה תמידית לשובו הוודאי של עזרא לחיים. התשוקה לתחייתו, התחיותו וקימתו מהמוות חוצה זמנים, מרחבים, חללים ויקומים ומובעת מבעד לפרספקטיבה נוצרית המהדהדת את השיבה האולטימטיבית בהיסטוריה האנושית. בדומה לישו שבקימתו הביא להולדתה של דת חדשה, עזרה הקם ומתנכח מתוך קיברו, מזריע ומוליד שירה חדשה ממעיין הבכי והצער שלה:

אֱלֹהֵי הַבֹּהוּ יָרַד בִּמְטַר שְׁחָפִים וְנֹגַהּ
וַיִּתְיַצֵּב כְּפֶסַע בֵּינוֹ לְבֵין הַזְּמַן הַמְּגֻלְוָן
כִּי יֵשׁ זְמַנִּים נִצְלָבִים לְהִתְרַחֵשׁ
כְּיֵשׁוּעַ
שֶׁקָּם מִקִּבְרוֹ
וּמְחַיֶּה אֶת נַפְשׁוֹ
שֶׁנָּדַמָּה (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 20)

המשוררת מתקשרת, מפלרטטת וכמו משתעשעת באהבהבים עם המת החי מתוך האבן: "הוּא הוּא וְלֹא אַחֵר/ מִתּוֹךְ זַעֲקַת אֲבָנָיו שִׁדֵּר לִי מוֹרְס חַיִּים" (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 7). ובמקום אחר בתודעתה של המשוררת, המת בקימתו מקברו נושם, פועם, מרגיש, מתגעגע, מנחם, מלווה, תומך ומרגיע:

צֵא עֶזְרָא
מִבֵּין הָאֲבָנִים
פָּנָיו מְפֻסָּלוֹת
מִן הָאֶבֶן בָּקְעוּ עֵינָיו

[…]

דִּמְמָתִי פָּלְטָה מִן הָאֶבֶן אֶת דְּמוּתוֹ
וַתָּבוֹא הַדְּמוּת לְהַרְגִּיעֵנִי
לְהַגִּיד
גַּם מִתּוֹךְ הָאֲבָנִים אֲנִי עִמָּךְ
אֵין מַסֵּכָה עַל פָּנַי
נִקְבַּצְתִּי אֵלַיִךְ בְּגַעְגּוּעִים

(גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 14)

אהבתו המנחמת של עזרא ממשיכה לפעול את פעולתה המנחמת גם אחרי מותו. לעומת המופע המת-חי הוויטאלי, הפלסטי והגשמי שלו, הקיום הפיזי-נפשי שלה מפורר, כתוש, טחון, מפוזר ומבוּזר כמו אבקת קמח עדין ודק: "סְבִיבִי אֲבָנִים נְטוּלוֹת תְּנוּעָה/ וְלִבָּן רֵחַיִם סוֹבְבוֹת עָלַי/ עַד דַּק נִשְׁמָתִי/ קֶמַח לֶחֶם צַעַר/ פָּנַי/בַּקֶּמַח" (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 8). מול הגוף המת שלו הבוקע בחיוניות מתוך האבן-פסל, הגוף שלה מתפוגג, מתאייד, מתנדף ונעשה לאין, לאין-גוף,  לאנטי-חומר, לרוח ולמוות.

הַשֶּׁמֶשׁ קוֹפַחַת בְּמִדְבַּר חַיַּיִךְ וְאַתְּ
עוֹלָה כְּאֵד
גַּם
עַל הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח עָלִית בְּאֵד
דִּמְעוֹתַיִךְ בַּיּוֹם הַזֶּה נִתְּזוּ עַל הַשַּׁיִשׁ
בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אֶל מוּל קֶבֶר אִישֵׁךְ
כְּאִלּוּ הָיִית
פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 13)

התנועה האקסטאטית שבין המרחב, המקום והזמן "עַל הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח" וכן "הַשַּׁיִשׁ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת" מצד אחד, והתנועה הצנטריפוגלית של השינוי במצב הצבירה של החומר: מחומר –לרוח, מגוף – לאין, מנוזל (דמעה) – לאוויר, לגז (אד) וחוזר חלילה מצד שני, יוצרים מערבולת רישומית של מילים הדומה לשדה מגנטי על פני הדף. זו מהדהדת את הרעיון העומד בבסיס המחשבה הפילוסופית של אפלטון; ההפרדה הדואלית בין הגוף לבין הנפש, התפיסה של הגוף הגשמי כמיכל של הנפש הרוחנית והעצמיות הנפשית המיוסרת והנפרדת מהגוף. "וָאֹמַר אֶל נַפְשִׁי/ אִשָּׁה בּוֹכִיָּה אַתְּ" (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 6), דוגמא לצורת פנים או מופע פואטי של רעיון ה'אני-הנפשי' המפוצל בין הגוף לנפש או העצמיות המשוסעת. בכמו בכי שאין לו עיניים להיבכות הדואליזם  גוף-נפש, חומר-רוח וזמני-נצחי, מציג את נדודיו של ה'אני' הנפשי זה: "אֲנִי חֹוזֶרֶת לַגּוּף בְּעֶצֶב נִימִים שְׁקֵטוֹת, שָׁטוֹת/ בְּדַקּוּתֵךְ/ עַד הָרֶגַע הַדַּק נָמוֹג אֲרַחֵף זַךְ/ וְקַלוֹתִי// שָׁבִיר הַמַּרְאֶה הַזֶּה מִכָּל שֶׁאֶפְשָׁר לָדַעַת/ וְרַחֲמַי טְהוֹרִים עַד עֶרְגָּה" (כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, 15).

רצף של השירים שבאים מה'אין-גוף', כלומר, מהנפש ומהרוח הולכים למקום קשה של שוד ושבר וגם עוסקים באונס. ובשיר  "יְדֻבַּר כָּאן עַל אָדָם שֶׁאֵינֶנּוּ", המשוררת כותבת כך:

יְדֻבַּר כָּאן עַל אָדָם שֶׁאֵינֶנּוּ / עַל אָדָם שֶׁנִּמְצָא נָבוּב וְהוּא חַי / הוּא נִמְצָא פִּתְאֹם אֶל מוּל מְכוֹנַת כְּתִיבָה / וּמְבַקֵּשׁ אֶת הַשְֹּחוֹק שֶׁלּוֹ בַּחֲזָרָה. / זֶה הָאָדָם אִשָּׁה הוּא./ וּמְנַסֶּה לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת. / הָאַבָּא שֶׁל אִשָּׁה זוֹ לֹא יָדוּעַ לְאָן הָלַךְ / בְּאַחַד הַיָּמִים הִתְעַוֵּת וְיָצָא מִן הַתְּמוּנָה. / יֵשׁ בָּזֶה דִּיסוֹנַנְס נֹורָא / שֶׁיֹּפִי וְעִוּוּת הוֹלְכִים יָד בְּיָד וְרָבִים / יֵשׁ פִּתְאֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה דְּבָרִים לֹא רַק בְּשָׁחֹר-לָבָן / וּכְשֶׁתִּרְאֶה צְבָעִים לֹא יִתְחַוֵּר לְךָ (כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, 77).

האדם 'הנבוב'-החי, היא המשוררת, כותבת ד"ר קציעה עלון בשיחה עם הס ועם שרון-בלייס (ב-2015), שמתברר, "כאיזשהו מיכל ריק שהכל יכול להשתבר דרכו". הריק, האין והחלל, מסתבר, עשויים לתפקד כפוטנציאל של הכלה. "יש תחושה שאני באמת איזה כלי ריק" אומרת הס "ואני כל הזמן איכשהו נשאבת  אל תוך דברים, ואחר כך חייבת להוציא אותם. אני לא תמיד במודעות גם כשהם יוצאים, אבל כשהם מתפרשים הם מאוד תואמים ומתאימים למצבים" (היופי וחוקת הזמן, על שירתה של אמירה הס: מאמרים ושיחות, 231).

*

סיפור הרקע בשיר, ובמובן מסוים בכל הקובץ, הוא פרשת פילגש בגבעה, הפרשה הבלתי-אנושית והאכזרית ביותר בתולדות ישראל וההיסטוריה המקראית המתגלה כביטוי של רוע צרוף: "וִהְיִיתֶם אִשֶּׁה עַל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל/ וּבְנֵי סַנְהֶדְרִין רוֹשְׁמִים אֶתְכֶם בַּכְּתֻבָּה/ קְשׁוּרִים כְּמַצָּה בְּחַלָּה/ וּבְצָמָא יִשְׁמָעֵאל […] (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 13). את גורל הגוף הממשי המחוּלל, המעונה, המבותר, המרוטש והמפוזר בכל חלקי שבטי ישראל לאחר שעבר אונס קולקטיבי ברוטאלי חסר תקדים במקרה של פילגש התנכית, ממלא הגוף הסמלי המאויד, המתנדף, האין-גוף של הדוברת המתקיים כמצב צבירה בין נוזל לגז באתר שבבית העלמין בגבעת שאול: "וּבַמֶּרְחָבִים פָּשְׁטָה הַלְּבַדּוּת על הָעֵצִים וְעַל נֵרוֹת הַנְּשָׁמָה וְעַל הָאֲבָנִים/ וַעֲצֵי הָאֹרֶן וְהַבְּרוֹשִׁים" (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 14). האין-גוף המגולם כרוח, כאפר המפוזר והמבוּזר לכל עבר במרחבי בית העלמין, עבר גם הוא פגיעה, התעללות  ומעשה חמס: "תַּחַת חֲמַס הַיּוֹם/ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אֲשֶׁר בְּגִבְעַת שָׁאוּל/ שָׁם פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה צָעֲקָה עֶ זְ רָ ה" (שם). אולם בשונה מהרוע המוחלט והחד משמעי של הגבר קר הרוח והמתעלל בפרשה המקראית, האהוב הוא מקור של אהבה אור וגאולה בחושך הנורא.

החיבור לפרשת פילגש בגבעה עובר דרך גורל הגוף הנשי שעובר אינוס וכפייה. מצב האינוס מובנה בחווייתה של המשוררת ויש לו מופעים שונים כמו: עקירה, הגירה ומוות שעוברים כחוט השני בשירה ההסית. תחושת האינוס מלווה את המשוררת מאז עלייתה לארץ ועד היום. על רקע העקירה מעירק ומבית הוריה, זכרונות ילדותה כפליטה מזרחית בישראל של שנות החמישים, אחת החוויות המעצבות והמכוננות של שירתה, למשל, היא כותבת "וָאֵפֶן פָּנַי כֹּה וָכֹה/ יַלְדָּה הָיִיתִי/ בְּרֶסֶס דִּי-דִּי-טִי נָשַׁמְתִּי חֲוָיָה מְתַקֶּנֶת אוֹתִי/ מְסִירָה מִמֶּנִּי עֲווֹנוֹת/ מַדְחִיקָה אוֹתִי לְזָוִית רְאִיָּה טְרוּפַת דַּעַת/ חִוֶּרֶת פָּנִים" (גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 8). בשיר "נכון", בהקשר להסתלקותה של האחות בלונש שנפטרה, היא כותבת: 'גָּרַמְתִּי לְכָל זוּלַת לַחְשֹׁב / שֶׁאֶצְלִי הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת. / אֲבָל מֵאָז שֶׁנִּפְטְרָה בְּלוֹנְשׁ אֲחוֹתִי וְנִקְבְּרָה / חַיַּי הָלְכוּ אִתָּהּ לְאִבּוּד, / אֲנִי צְרִיכָה לִשְׁלֹף אוֹתָם / מֵאֵיזוֹ מְגֵרָה' (בולמיה של הנשמה, 8). בשיר "אנשים שמגמגמים מבינים" מתוך הספר בולמיה של הנשמה, הס שוזרת (אם כי בנימה שמבקרת את ההבחנה שבין האבל האישי לקולקטיבי, המזרחי לאשכנזי) את הטראומה האישית, מות האב, עם הטראומה הקולקטיבית-לאומית של השואה: "וְכִי מָה אַזְכִּיר אֶת יְהוּדָה אָבִי / שֶׁהַשּׁוֹאָה הַפְּרָטִית שֶׁלוֹ / אֵינָהּ דּוֹמָה לַשּׁוֹאָה שֶל עַמִּי? / שֶׁלֹא נִלְקַח בְּאֹפֶן קוֹלֶקְטִיבִי עִם עוֹד 6 מִילְיוֹן / לְתָאֵי הַגָּזִים, אֶלָּא נִגְדַּם מִבֵּיתוֹ? // וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַגִּמְגּוּם" (בולמיה של הנשמה, 31). הזדהותה העמוקה של המשוררת עם קורבנות השואה התבססה על תחושה חריפה של אחדות גורל יהודית וכלל-אנושית, ומציינת אפשרות להתעלות מעל הפרטיקולאריות של האינדיבידואל אל אוניברסאליות ישראלית ויותר מכך – אנושית כללית. בשיחה עם שרון-בלייס ובהקשר לעניין זה ולביקורה של הס עם בן זוגה עזרא  בגרמניה, היא אומרת: "הטראומה הנוראית הזו של השואה, היא לדורות. השאלה היא אם אנחנו ניפטר מכל מה שעשתה גרמניה. גרמניה הרי היא שינתה לא רק אותנו, היא שינתה את פני העולם. […] ומה שקרה לי כשנחתנו בגרמניה וראיתי רכבות או נכנסנו לתוך מנהרה, פשוט ראיתי את העם צועד שם בגטאות, בדברים נוראיים" (עדות היופי וחוקת הזמן, על שירתה של אמירה הס: מאמרים ושיחות, 17).

הֵם וַאֲנִי אֱלֹהִים אֶחָד
יַחְדָּו בִּשְׂדוֹת חַיִּים
גֵּר אֲנַחְנוּ לְמִנְיַן הַזְּמַן
גֵּר-מָנִים
אֲנָשִׁים מְהַגְּרִים יַהֲדוּת
עַל סַף מְצוּלוֹת
וְאַחְדוּתֵנוּ צְלָבִים מְנֻקָּבִים
אַחְדוּתֵנוּ עִם אוֹהֲבִים
נִשְׁמוֹתֵינוּ בֶּאֱלֹהִים
כְּמַרְאֶה נָדִיר שֶׁל יִפְעַת אַהֲבָה

(גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 15)

בחווייתה של הס מצב האינוס לא פוסח על החברה הישראלית בהווה "זה מה שקורה פה בארצנו מאז היווסדה, היא נוצרה באונס וממשיכה להיאנס ולאנוס. וזו ארץ שאני אוהבת אותה עד זוב דם ואני מדברת מתוך כאב. […] אני אוהבת את המדינה הזו ואת העם שלי עד כדי התמכרות לצעוק 'אני לא יהודי, עזבו אותי. אני פשוט לא'. […] מבחינה חיצונית […] תראי אנשים עם תרבושים, אנשים חרדים, אנשים חשופים והיא מכילה את הכל וכולם במצב אינוס בעצם. נאנסו על ידי הדת, הדת אנסה אותם, הם אונסים עלינו את הדת. אנחנו אונסים את החילוניות על מי שדתי. אין מצב של הרמוניה. האגרסיות בלתי נסבלות. התחרות מי סובל יותר. כשלא רוצים לשמוע אף זעקה אנשים גם לא רוצים לשמוע את הזעקה של עצמם. הם אוטמים את אוזניהם בפני הסבל של האחר" (עדות היופי וחוקת הזמן, על שירתה של אמירה הס: מאמרים ושיחות, 237).

הס מוסרת בשיריה דין וחשבון על מצב הנשמה בעולם ועל הקיום הנפשי והמטפיזי. דין וחשבון של מי שנמצאת דווקא במעבי גופו של העולם הברוטאלי המגולם כחומר והמתייסרת, מתחבטת, מתענה וסובלת את הסתירה שבין הקיום הרוחני לבין זה הגשמי

הדואליות שמתקיימת בין הגוף המת-החי הגשמי והסימבולי הברור שלו לבין האין-גוף הדיפוזי והנוטה לאידוי והתפשטות שלה, או בכלליות הרוח שנדמת העומדת מול הבשר (הבשר החי שלה או הבשר המת-חי שלו) בספר, היא אחת מסוגיות היסוד של הפרספקטיבה הרוחנית והמטפיזית שתמיד נוכחת בשירה ההסית. גם כאן הס מוסרת בשיריה דין וחשבון על מצב הנשמה בעולם ועל הקיום הנפשי והמטפיזי. דין וחשבון של מי שנמצאת דווקא במעבי גופו של העולם הברוטאלי המגולם כחומר והמתייסרת, מתחבטת, מתענה וסובלת את סבל הסתירה שבין הקיום הרוחני לבין הקיום הגשמי. הדואליות הזאת (גוף-רוח, גשמי-רוחני, חיים–מוות) היא-היא סבל הסתירה והמצב של הנשמה בעולם כמצב מטאפיזי-סכיזואידי בסיסי. זהו המרחב הלימינלי של התמוססות ההבחנה שבין החלל הקונקרטי לבין החלל המופשט, המקום של הלימבו, הגבול שבין הגיהינום לבין גן-העדן שבו שוהות הנשמות התוהות, הבלתי מיוצבות והמשתנות.

המקום הכאוטי, הלא-וודאי והמייסר ובלשונה של הס "האינקויזיציה של ההיות", שהוא לדעת חוקריה של הס, המקום המצמיח והמפריח של השירה ההסית במיטבה. אלמוג בהר טוען גם הוא שאת העוצמה הבלתי רגילה של השירה ההסית ניתן לראות מתוך "כפילות קיומית שהיא פילוסופית-מיסטית ואישיותית-פסיכולוגית גם יחד" ("נשמה יהודיה מלאת אפר / מאירופה לבגדאד", עדות  היופי וחוקת הזמן, על שירתה של אמירה הס: מאמרים ושיחות,137). הס עצמה מצוטט בטקסט בעניין זה ואומרת 'אני אדם מלא אבסורדים ופרדוקסים, מלא ניגודים. יש בי את כאב הקיום הנוראי ואת שמחת היקום וההודיה עליו יחדיו' (שם).

השבר, הפרידה הכפויה, האובדן, הסבל והטראומה הן ברמה האישית והן ברמה החברתית, הלאומית, הקולקטיבית והאנושית, הם המנוע לכתיבה ההסית בכלל. החוקרת חביבה פדיה טוענת, לגיבושו של "אני סימבולי" או "עצמיות סימבולית" הצומח דווקא מתוך השבר ("שסע הנפש: שני סוסים על קו האור", עדות  היופי וחוקת הזמן, על שירתה של אמירה הס: מאמרים ושיחות, עמ' 24). הספרים  וירח נוטף שגעון שהתפרסם ב- 1985, ושני סוסים על קו האור שראה אור ב- 1987, שנכתב שנה שנתיים שקדמו לפרסומו והמהווה את הספר המובהק העוסק באב שנפטר ב- 1982, כותבת פדיה, מהווים נקודת ציון מוקדמת לעצמיות סימבולית. טראומת העקירה וההגירה וטרגדיית המוות הם אומנם ביטוי של בכי, צער, כאב, אבל גם מקור של עונג ומקור המעניק חיים. ברשימה שכתב על הספר כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות סובר אלי הירש שהמקום הבודד בנפשה, מקור הבכי, הוא גם באר מים חיים, והשירים נובעים מהרצון לשוב אליו, להגן עליו ולדבוק בו. אלמוג בהר כותב "מתוך ההריסות התרבותיות, הקהילתיות, המשפחתיות והאישיות, מעמידה שירתה של הס סוג של בניה מחודשת, אלטרנטיבית, בעצם הצלחתה לכתוב שירה מתוך נקודת השבר עצמה. ככזאת שירתה היא בעלת עוצמה בלתי רגילה" (עדות  היופי וחוקת הזמן, על שירתה של אמירה הס: מאמרים ושיחות, 137).

ולסיום אין מוות והרס טוטאלי מוחשי גשמי ופלסטי במופע לשוני סכיזואידי זה, להנביע שירה ויטאלית חיה רוחנית ומיסטית מיזה

אַחֲרֵי מוֹת
לֹא הָיָה לְאָן לַחְזֹר אַחֲרֵי שֶׁנָּגוֹזוּ בָּתִּים וְנִתְאַבְּכוּ בְּטַיְפוּן צְעָרִים
לֹא הָיָה לְאָן לַחְזֹר אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁבְּרוּ קִירוֹת
נִתְבַּקְּעוּ מַרְצָפוֹת
מִרְפָּסוֹת נָפְלוּ חָלָל
פַּארְקִים עֲצוּמִים נִגְדְּמוּ מִן הַכְּאֵב
שֶׁהַלֵּב עָקַר עַצְמוֹ מֵעַצְמוֹ וְהָלַךְ לָנוּעַ בֵּין הָעֵצִים שֶׁאֵין לָהֶם פַּארְק

(גַּלְעֵד בְּלִבִּי, 37)

בקריאה של השיר ובקריאה של השירה ההסית בכלל, במיוחד לאור המוות, ההרס, החידלון והאירועים המזוויעים של השבעה באוקטובר והמלחמה בעקבותיהם, כמעט מתבקש לחשוב על השירה של אמירה הס כשירה נבואית טהורה, כמעט קדושה ברגישותה וביכולותיה העילאיות לכמוס בכפיפה אחת יופי נדיר לאין שיעור מצד אחד, סבל, חורבן ומוות מצד אחר. לגרום לי, לנו, לקוראותיה, להתענג מסחרור של יופי נשגב וכאב תהומי.

מפגש קריאה משירתה של אמירה הס יתקיים ביום שישי, 26.1.24

הזמנה
***
הספרים המוזכרים ברשימה זו:

אמירה הס, בולמיה של הנשמה, הליקון, 2007.

אמירה הס, כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, עורכת ניצה דרורי פרידמן, תל אביב: עם עובד, ספטמבר 2014.

קציעה עלון, עדות היופי וחוקת הזמן, על שירתה של אמירה הס: מאמרים ושיחות
עורכת ק' עלון, תל אביב: הוצאת גמא, פברואר 2016.

אמירה הס, גַּלְעֵד בְּלִבִּי, תל אביב: גמא, יוני 2016.


ד"ר ליאת ארלט סידס היא חוקרת בתחום האמנות והתרבות החזותית. מאמריה התפרסמו בבמות אקדמיות שונות. בשנים האחרונות חוקרת בתחום לימודי הלבנט בכלל והלבנטיניות כעמדה פילוסופית וקיומית

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.