דיאספורה מזרחית: הגירה רב דורית

גיליון חדש של כתב העת "הכיוון מזרח" חוקר את גבולות היצירה העברית הדיאספורית ואת המרכיב היהודי-ערבי-מזרחי שלה • אנו מביאות לכם את פתח הדבר שכתב עורך הגיליון, מתי שמואלוף
מתי שמואלוףמתי שמואלוף

סופר ומשורר. ספר המאמרים שלו "ממזרח יתפרץ הר געש" ראה אור בהוצאת עיתון 77. הבלוג של מתי שמואלוף: matityaho.com

בעשור השנים שבהן אני מתגורר בברלין, נשאלתי לא פעם: מה זה אומר דיאספורה מזרחית? נאמר לי שכשעוזבים את ישראל, הקטגוריות הפוליטיות-אתניות-חברתיות האלה כבר לא רלוונטיות לחיינו. הרבה אנשים ונשים אמרו לי שהם יוצרים את חייהם מחדש ואין טעם לבחון את מיקומם ביחס לחיים הקודמים שלהם בישראל. אני מכבד את הדרך שבה אנשים ונשים מזהים את עצמם, אך לדעתי יש חשיבות רבה לדיון על הדיאספוריות המזרחית מכמה סיבות:

רוב הישראלים שמהגרים החוצה מישראל – מקורם ממשפחות מהגרים שהגיעו ממדינות ערב וצפון אפריקה או ממדינות אירופה וארה"ב. נכתב כבר רבות על חלוקת המשאבים הסימבוליים והפיזיים הלא שווים בין אוכלוסיות שונות בישראל. כשאדם מגיע מחברה לא צודקת, הוא מקבל נקודת מוצא לא שווה לאחרים.

בדיאספורה השתרשה ההנחה האירופוצנטרית שרוב יהודי ישראל היגרו מאירופה לישראל. ההיסטוריה והתרבות היהודית-ערבית לא מוכרת גם כסיפור וגם כתפיסת עולם. התפיסה הציונית, למשל, של בריחה מרדיפות לגאולה בארץ ישראל מושתת גם על היסטוריות שונות במזרח ויוצרת אנומליה.

המראה היהודי-ערבי תמיד עומד בתוך "פרופיילינג" – מערכת זיהוי מתמידה שלפעמים יכולה להיות חיובית ולעיתים שלילית. לעיתים ניגשו אליי בברלין ערבים והתחילו לדבר איתי ערבית, אך לפעמים גם נעצרתי בשדות תעופה וביקשו לחקור את מעשיי באופן ממושך.

לנרטיב היהודי-הערבי, בניגוד לנרטיב היהודי-אירופי, אין אותו משקל סימבולי של הכרה. פעם נכחתי במוסד תרבותי פואטי ידוע בברלין ושאלתי את הקהל המכובד מי הוא המשורר המזרחי המוכר ביותר בישראל שזכה בפרס ישראל לאחרונה, אך אף אחד לא ידע לומר לי את שמו של ארז ביטון. את נתן זך ויהודה עמיחי הם קראו והכירו ואף הזמינו להקריא במקום.

החיבור בין הדת והמזרח הוליד את המסורתיות בישראל, מושג דתי שהפך למושג חברתי, זהותי ופוליטי. כשיהודים מזרחים יוצאים מחוץ לישראל עולות שאלות מורכבות הקשורות לקשר ההדוק בין דת, לאומיות ואתניות. למשל: איך המרכיב היהודי המסורתי מתגלגל אל מרחב של יהדות לא ריבונית מחוץ לישראל. האם, למשל, היוצרים והיוצרות ממשיכים לקחת את המסורת היהודית על כתפיהם.ן? האם הם הולכים לבית כנסת? איך הם שומרים על הזמן היהודי בתוך זמן נוצרי או דתי אחר? האם השייכות היהודית מתחזקת מחוץ לישראל בעוד המרכיב הלאומי נחלש?

מה קורה במפגש של השפה העברית עם השפות הזרות? האם נולד היבריד שעטנז חדש? האם ישנו סלנג חדש? ומה הוא אומר על הלשון העברית הדיאספורית? האם העברית מחוץ לישראל היא שפה חדשה שהתרחקה שנות אור מהשפה הישראלית של ישראל? איך העברית מתוחזקת מחוץ לישראל? אילו מוסדות קמים כדי לאפשר לאוכלוסייה העברית הדיאספורית לשמור על העברית? מה מקומה של הערבית בתוך המרקם הדיאספורי? מה מקומה של התרבות המזרחית, השפה או הדיאלקט המזרחי בתוך ההקשר העברי?

הכיוון מזרח 43
הכיוון מזרח 43. באדיבות אחותי למען נשים בישראל

האם ישנה הגירה אתנית? מהי ההיסטוריה של הגירות החוצה מישראל? כיצד התייחסו אליהן בתרבות? ומהי החותמת שלהן על החברה בישראל ומחוץ לישראל? כיצד ההגירה הפוליטית, החברתית והאתנית מעצבת את ישראל ואת המדינות החדשות? בשנות השבעים, למשל, מסה של ישראלים היגרו החוצה מישראל, חלק לא קטן מהם היו מזרחים שניצלו את האפשרויות הגלומות בהגירה לארה"ב. כיצד אנו מסתכלים היום על ההגירה הזאת?

כיצד התרבות הדיאספורית מעצבת את ישראל? מה קורה כאשר אנחנו קוראים יצירות שנכתבו מחוץ לישראל? האם הדיאספורה מאפשרת לקולות מודחקים, מושתקים או מודרים להישמע? האם הדיאספורה המזרחית מאפשרת להנביט רעיונות אוטופיים דווקא בשל הקיום שלה מחוץ לגבולות הלאומיות הציונית? בשנת 2021 הילה עמית, עלא עובייד ואנוכי אצרנו פסטיבל של ארבעה ימים שנסוב על שאלת האיחוד המזרח תיכוני, שיקום יום אחרי שייחתם השלום בין ישראל לבין הפלסטינים. בפסטיבל השתתפו יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, ודווקא בשל האמון שנוצר בינינו, יכולנו לקשר בין הדיאספורה היהודית, הערבית והיהודית-ערבית, וליצור מרחבים תרבותיים שבישראל נחשבים לבלתי אפשריים למחשבה.

כיצד התרבות הדיאספורית היהודית / הישראלית / המזרחית / האשכנזית מעצבות את התרבות של המדינות המארחות? בגרמניה למשל עולות שאלות כגון: מה היחס של המהגרים הישראלים לעבר הטראומתי של הכחדת העם, וכיצד ההווה מתמודד עימו? כיצד הוא מעצב את העבר מחדש עם בואו לעיר? האם מותר למהגרים המזרחים או הפלסטינים להשמיע את קולם בסוגיות שהיו שייכות עד כה לקול האשכנזי?

כיצד נשים מעצבות את ההגירה והרילוקשיין שלהן יחד עם התרבות העברית הדיאספורית לתוך מדינות שלא הכירו? איך קטגוריה של מגדר מעצבת את התרבות העברית הדיאספורית? האם הפערים בין נשים לגברים נשמרים גם במדינות המארחות? האם יש פוטנציאל חדש לשבירת חומות המגדר? ובתוך כך, נשאל מה מקומם של הנשים המזרחיות בדיאספורה ואיך הן משמיעות את קולן ומעצבות את התנועה הפמיניסטית במתח שבין מדינת המקור למדינת המארחת?

הרבה בריתות נוצרות מחוץ לישראל בין ישראלים ובין פלסטינים. מה קורה במפגש המזרחי עם הפליטים הפלסטינים שיושבים כבר עשרות שנים בדיאספורה?

לא מעט מההגירה החוצה מישראל קשורה עבותות בשאלה הקווירית. כיצד ההגירה הקווירית אם כך מעצבת את התרבות הדיאספורית? ובתוך כך, גם נשאל כיצד ההגירה הקווירית המזרחית משמיעה את קולה? ואיך היא מזדהה? האם נוצרות בריתות עם מאבקים קוויריים לא לבנים אחרים במקום החדש?

הרבה בריתות נוצרות מחוץ לישראל בין ישראלים ובין פלסטינים. ישראל מנסה להעמיד את השאלה המזרחית בתוך ההקשר של "המיליון הנשכח". כאילו מדינות ערב שכחו את היהודים-הערבים ובישראל הם שגשגו ואף מעמידה אותם אל מול הפליטים הפלסטינים. האם המזרחים עומדים נגד התפיסה הזאת או שנותנים יד לניכוס הפוליטי של הנרטיב שלהם בידי מדינת ישראל? האם ישנה פעילות אחרת נגד הכיבוש, שמתאפשרת מחוץ לישראל? מה קורה במפגש המזרחי עם הפליטים הפלסטינים שיושבים כבר עשרות שנים בדיאספורה?

הדיאספורה המזרחית היא נושא שלא נחקר עדיין לעומק וגם מעולם לא נאסף בתוך אסופה שכזאת. זאת ההתמודדות הראשונה שתתחולל בתוך כתב העת "הכיוון מזרח". אנחנו רוצים לקפוץ לתוך הנושא החדשני הזה ולנסות לגעת בהיקפו, בעומקו, ולשלות מתוכו תובנות חדשות. אנחנו מאמינות ומאמינים שהיצירה התרבותית היא בדיוק המרחב הנכון שבתוכו נוכל להבין את עומקי התודעה העברית הדיאספורית החדשה. כי האמנות מאפשרת דיון בתהליכי יצירת זהות, הזדהות וזיהוי תרבותיים, לשוניים כמו גם חברתיים, בלי להתחייב לגבולות לאומיים, גיאוגרפיים או דתיים.

ז'אק ז'אנו, אנו באנו ארצה
ז'אק ז'אנו, אנו באנו ארצה, דפי תהילים ותפילות מודבקים (זירוקס) על ברזל, 2002

קצת על היצירות

הסיפורים "קירות" של טלי עוקבי ו"מוות בבניין דירות ויקטוריאני" של יעל דין בן עיברי וגם השיר "חורבן בית שלישי" של רפאל אזרן עושים שימוש בגבולות הבניין המדומיין שבו הגיבורות/גיבורים שלהם מתגוררים כדי לדבר על הגירה. הגוף של הדירות הן הגוף שלנו, הפגמים שלו, הפגמים שלנו, הרוך שלו, הוא הרוך שלנו.

בסיפור "ברית מילה" של איילת צברי, הסבתא התימנייה מגלה בקנדה שהבת לא מלה את בנה. במאמר של גל לוי אנו מגלים כיצד חוגגים מימונה בברוקלין ולומדים על התהוותה של מזרחיוּת אמריקאית שאין לה תקדים.

בשיר "חורף" של ימימה חדד אנו נוגעים באחד מהמאפיינים החזקים של הגירה והיא האקלים: "כַּמָּה סַכִּינִים יֵשׁ לַחֹרֶף", אך דווקא בתוך האקלים החדש יש סיכוי להתחדשות בדמות החום שפורץ מאיתנו ברגעי המשבר הללו.

בסיפור "ברית מילה" של איילת צברי, הסבתא התימנייה מגלה בקנדה שהבת לא מלה את בנה. השאלה הזאת נוגעת בתוככי המסורת היהודית: האם נוכל להמשיך את מסירת היהדות, ולשנות את מסורותיה? האם אנחנו יהודים בלא ברית מילה? אותה נקודת שבר, אנו מגלים בסיפור של אדמית פרא "פנתר על האמסטל" שבו אחיה דוד, פעיל מזרחי שעזב את הארץ להתגורר באמסטרדם מסרב לבקשת אימו לחגוג את בר המצווה של בנו באולם בישראל, ומבקש לערוך את הטקס באמסטרדם. ההתחדשות היהודית הזאת מחוץ לישראל מביאה גם מסורות חדשות, ובמאמר של גל לוי אנו מגלים כיצד חוגגים מימונה בברוקלין ולומדים על התהוותה של מזרחיוּת אמריקאית שאין לה תקדים.

בשיר "נגמר" של זהבה כלפה, אנחנו עומדים מול מזוודה שלא תתמלא. "צָרִיךְ לְהַכִּיר בּוֹ / בַּמִּזְוָדָה שֶׁלֹּא מִתְמַלֵּאת יוֹתֵר  / בַּחֲפָצִים הַיְּשָׁנִים שֶׁלֹּא הוֹלְכִים לְמָקוֹם אַחֵר". המהגרת מנהלת את הדיאלוג מול המזוודה הפתוחה. המשוררת ממוצא יהודי לובי, חוזרת לרצף ההגירה שהוריה אולי קיוו שיסתיים בהגיעם לישראל. השיר מסתיים ברוח חיובית שאולי יום יאיר מהתובנה הזאת. ערד יסעור גם עושה שימוש בהגירה שלה כדי להבין עוד על הגירת משפחתה. היא כותבת בסיפור "דרך עיני הילדים": "'למה היגרת להולנד?' הוא שאל. 'כדי להבין מי אני', אמרתי. הוא הנהן והתעניין אם כבר הבנתי ואם כן – מה".

אסף דבורי, שמשפחתו הייתה חלק מיהודי עיראק, מגלה כי בשירו בוקעת הערבית לצד העברית. זהו תהליך שאנחנו מכירים גם אצל משוררים אחרים ובהם אלמוג בהר ואמירה הס (שאיחדה בין העיראקית לעברית), וגם בגיליון זה מציצה השפה העיראקית בשירה של זמירה פורן ציון. דבורי מנהל את הדיאלוג של הגירתו עם הוריו: "אֲנִי, שֶׁמָּצָאתִי אֶת עַצְמִי בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת, דּוֹבֵר שָׂפָה אַחֶרֶת, עִלֵּג כְּמוֹ הוֹרַי". אנו גם מגלים זאת בשירי "סכנה" שבו דווקא הגירתי פתחה בפניי את הגירת הוריי: "כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁכָּתַבְתִּי עַל הַהֲגִירָה שֶׁל הוֹרַי / כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהִגַּרְתִּי לַהֲגִירָתָם / נָפְלוּ פִּתְאֹם, כְּשֶׁהִתְבָּרֵר לִי שֶׁכָּתַבְתִּי עַל הֶעָתִיד לָבוֹא".

אלה שוחט במאמר על היצירה הרדיקלית של יוסף ששון צמח המתגורר באמסטרדם, קוראת את ההיסטוריה של סבו, הרב האחרון של בגדד, שלא היגר לישראל. זוהי אפשרות שהציונות סירבה ללמד עליה: יהודים שסירבו לעלות ועל אף הקשיים נשארו בארצות ערב וחיו שם עד יומם האחרון

בטקסט של הילה עמית, היא מספרת: "אין לי הסבר משכנע לסיבה שבעטיה אינני רוצה להביא ילדים. כל שאני יודעת הוא שהידיעה הזו מקובצת בתוכי כאגרוף, חיה איתי, קבועה וברורה, אינה ניתנת לשינוי. אולי בגלל ידיעה זו עזבתי את ישראל, המדינה היהודית שבה לכל אישה יש או כל אישה רוצה שלושה ילדים". כאן אנו מגלים את הכוח של ברלין, שמעניקה ביטחון לנשים מזרחיות קוויריות כמו עמית למצוא את מקומן אל מול הדרישה של ישראל מהנשים לשמש רחם למלחמה הדמוגרפית המדומיינת.

השירים של גונדולה שיפר, משוררת ממוצא גרמני, מביאים רוח תזזית, רעננה לשפה העברית. העברית שאינה קשורה רק למוצא, דת, מגדר, זהות מינית, אתניות ולאומיות, מגלה לפתע שפה, בתוך השפה הידועה. ושיפר מודעת לניסוי המרתק שהיא עושה בעברית, ובחדשנות שלה והיא כותבת לנו: "עִם הָעִבְרִית שֶׁלִּי אֲנִי מְעַצֶּבֶת לִי / נֶפֶשׁ יְתֵרָה". שיפר, שמתרגמת רבות מעברית לגרמנית, גם שירה וגם פרוזה, מראה לנו שמלאכת התרגום הביאה אותה לתוך הסד של העברית והיא ממציאה לנו אפשרויות חדשות לדבר.

אלה שוחט במאמר חשוב ופורץ דרך בניסיון שלנו לתפוס את הדיאספורה המזרחית, קופצת לתוך היצירה הרדיקלית של יוסף ששון צמח המתגורר באמסטרדם. היא קוראת את ההיסטוריה של סבו, הרב האחרון של בגדד, שנשאר בבגדד ולא היגר לישראל, כדי להציג לנו אפשרות שהציונות סירבה ללמד עליה: היהודים שסירבו לעלות לישראל ועל אף הקשיים נשארו בארצות ערב וחיו שם עד יומם האחרון. ומתוך כך, אנו לומדים מה הקשר בין החיים היהודיים-הערביים בבגדד, לבין היצירה היהודית-בבלית של צמח באמסטרדם.

עוד בגיליון: יגאל ניזרי על האמן והיוצר רפרם חדד המתגורר בתוניס, מחזור שירים של המשורר יחזקאל רחמים המתגורר בקולומביה, תצלומים ויצירות אמנות.

לנוע בתוך שפה זרה: קווים לדמותה של הדיאספורה המזרחית, הוצאת אחותי – למען נשים בישראל. עורך הגיליון: מתי שמואלוף. עורכת ראשית: שולה קשת-קשי. מפיקה: בת שחר גורמזאנו-גורפינקל

יניב זלוף
יניב זלוף, ללא כותרת, קולאז דיגיטלי, 2023. מתוך הגיליון החדש של הכיוון מזרח

 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.