אוניברסיטה פלסטינית? לא בבית ספרנו

לצד עלייה במספרם של סטודנטים פלסטינים הלומדים באוניברסיטאות ישראליות, נתקלים פלסטינים שהשלימו תארים בחו"ל או באוניברסיטאות פלסטיניות באי הכרה בתארים שלמדו. איך זה קשור "לפסיכולוגיה של שחרור"?
נטע איפרגן

בשנים האחרונות ניכרת מגמת שינוי במספר התלמידים ממזרח ירושלים שמשתלבים במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. בשנה הראשונה ליישום התוכנית להנגשת ההשכלה הגבוהה משנת 2018, עלה מספר הסטודנטים ממזרח ירושלים שהחלו שנה ראשונה ללימודים לתואר ראשון בישראל ל־660, ועד שנת 2022 זינק מספרם ב־85% ל־1,218 סטודנטים. במכינה הייעודית לתלמידי מזרח ירושלים באוניברסיטה העברית נפתחו השנה כ־20 כיתות כ־25 שבכל אחת מהן תלמידים. האוניברסיטה אף מכירה, במצבים מסוימים, בבגרות הפלסטינית – התווג'יהי – לצורך קבלה ללימודים (בשילוב לימודי מכינה). חרף ניסיונותיו הבזויים של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להפסיק את המימון לתוכנית, גורמים במערכת האוניברסיטאית מצביעים על יתרונותיה הרבים בשילוב מזרח ירושלמיים בשוק התעסוקה, בשיפור איכות ההוראה בבתי הספר במזרח ירושלים וביצירת גיוון ורב־תרבותיות באוניברסיטה.

אותם תושבי מזרח ירושלים נהגו ללמוד בעבר בעיקר באוניברסיטאות הפלסטיניות או במדינות אחרות. המעבר לאוניברסיטה ישראלית טומן בחובו אפשרויות תעסוקה עתידיות ורמה אקדמית גבוהה לצד קשיים תרבותיים ואידאולוגיים כמו גם קשיי שפה. מאמר שפרסמה רדיר מחאג'נה (غدير محاجنة), סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת ביר זית, חושף היבט נוסף של התופעה – הקשיים של סטודנטים פלסטינים אזרחי ישראל שלומדים באוניברסיטאות פלסטיניות, בפרט של מי שמבקשים לאחר מכן לעבוד או להמשיך ללמוד בישראל. ההכרה, או ליתר דיוק אי־ההכרה, של אוניברסיטאות ישראליות בחלק מתוכניות הלימודים באוניברסיטאות הפלסטיניות נובעת מעירוב של שיקולים פוליטיים ואקדמיים.

אי ההכרה בתוכניות לימוד פלסטיניות, בפרט בתחומי הפסיכולוגיה והחברה, נובע משיקולים חוץ־אקדמיים. מאז ומעולם שאפו מוקדי כוח להתערב במערכות חינוך, על ידי סימון ידע כלגיטימי או כבלתי־לגיטימי

לדברי מחאג'נה, סטודנטים פלסטינים אזרחי ישראל נתקלים במגוון קשיים ביורוקרטיים הנוגעים להכרה של גופים רשמיים בישראל – משרד הבריאות ומשרד החינוך, למשל – בלימודיהם ובתעודותיהם. הדבר נכון בפרט במקצועות מדעי החברה, כגון סוציולוגיה או פסיכולוגיה. מחאג'נה עצמה לומדת לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית בביר זית, ומספרת שהיא וחבריה, אזרחים ישראלים, נאלצו לעמוד בדרישות נוספות ולהשתתף בעוד קורסים. זאת משום שמשרד החינוך הישראלי לא הכיר בחלק מתוכנית הלימודים הנלמדת בביר זית, למשל בקורס "החברה הפלסטינית: תרבות ובריאות הנפש", העוסק בבריאות הנפש לאור מאפיינים תרבותיים, חברתיים והיסטוריים של העם הפלסטיני, ולדברי מחאג'נה מעודד בין היתר חיזוק זהות לאומית והגברת החוזק הפסיכולוגי על ידי שחרור תרבותי מהשפעות הקולוניאליזם הישראלי.

האם אי־ההכרה של גופי ממשל ישראליים בקורסים כגון אלה נובעת משיקולים אקדמיים או פוליטיים? בסופו של דבר, אוניברסיטאות רבות בעולם עשויות לדרוש מסטודנטים המגיעים ממערכת חינוך אחרת לעמוד במבחנים מקומיים או בסטנדרטים בין־לאומיים. גם סטודנטים שחוזרים לישראל לאחר לימודי רפואה באירופה נדרשים לעבור בחינות רישוי ישראליות, כפי שנהוג במקומות רבים בעולם. אולם לדברי הכותבת, היעדר ההכרה בתוכניות הלימוד הפלסטיניות, ובפרט בתחומי הפסיכולוגיה והחברה, נובע משיקולים פוליטיים חוץ־אקדמיים. לדבריה אין הדבר מפתיע, משום שמאז ומעולם שאפו מוקדי כוח להתערב במערכות חינוך, ואלה ממלאות זה זמן רב תפקיד מרכזי בשליטה על מיעוטים וברמיסת זהותם על ידי סימון ידע כלגיטימי או כבלתי־לגיטימי.

פסיכולוגיה של שחרור

מחאג'נה מנתחת את היעדר ההכרה בתוכניות לימוד פלסטיניות בהתייחסה לתחום הפסיכולוגיה של השחרור – liberation psychology. זוהי גישה בפסיכולוגיה חברתית השואפת להבין את הפסיכולוגיה של המדוכאים באמצעות ניתוח המציאות הסוציו־פוליטית הדכאנית שבה התפתחה זהותם. ראשיתו של התחום באמריקה הלטינית בשנות השבעים, שם הוא נוצר על רקע תחושה שהפסיכולוגיה החברתית הקלאסית מתיימרת להיות אוניברסלית בעוד היא מבוססת בעיקר על מאפיינים פסיכולוגיים של גברים לבנים מהעולם המערבי, וכך נכשלת בייצור ידע על אודות מצבים נפשיים הקשורים לאי־צדק חברתי. הפסיכולוגיה של השחרור גורסת כי יש להביא בחשבון יחסי כוח כאשר עוסקים בעיצוב החוסן הנפשי של הפרט בתוך החברה, ובכך היא שואבת מגישות דה־קולוניאליסטיות אחרות. קולוניאליזם, שרווח בתקופה המדוברת באמריקה הלטינית, הוא תופעה שיש להביאה בחשבון כאשר עוסקים במושגים של בריאות הנפש, ויש לראות בשחרור הפסיכולוגי חלק משחרור מהדיכוי הלאומי.

תוכנית הלימודים באוני' ביר זית התבססה על ההנחה שרווחתו הפסיכולוגית של הפרט מושפעת מחשיפה לתופעות קשות כמו: אלימות צבאית, הימצאות חומת הפרדה ומחסומים, מצור כלכלי, כליאה, עינויים, סגירת בתי ספר ועוד

לדוגמה, בקורס המדובר "החברה הפלסטינית: תרבות ובריאות הנפש", נלמדו פרקים בהיסטוריה הפלסטינית ובהתעצבות של החברה הפלסטינית ושל המעמדות החברתיים בה. אחד הטקסטים שנקרא בקורס הוא "לאחר הנכבה: חוויות מגלות לאנגליה" של הסופרת ראדה כרמי. טקסט נרטיבי שעזר לסטודנטים להבין את השפעת התנועה הציונית על סיפור חייהם של פלסטינים שגורשו. מאמר נוסף נקרא "התשתית החברתית לאינתיפאדה הפלסטינית", וממנו עולה כי לפני תקופת האינתיפאדה הייתה החברה הפלסטינית מצויה ברנסנס אידאולוגי שלכלל מעמדות החברה היה תפקיד ביצירתו. האינתיפאדה הראשונה היא אירוע מרכזי בהיסטוריה הפלסטינית, והבנת הגורמים שעוררו אותה היא חלק חשוב בהבנת הפלסטיני את עצמו ואת מרכיבי האישיות והמבנה הפסיכולוגי שלו כחלק מחברה. הכותבת סבורה שהבנה זו תורמת לניסוח ולמסגור של היבטים בבריאותם הנפשית של פלסטינים מנקודת מבט היסטורית ומקומית.

טקסטים אלה ואחרים נתפסים כמשתייכים לאותו זרם של פסיכולוגיה משחררת, המכירה בהשפעה הניכרת של דיכוי ושל קולוניאליזם על התשתית הנפשית והתרבותית של פרטים, של קהילות ושל עמים. זו הסיבה שתוכנית הלימודים בביר זית התבססה על ההנחה שרווחתו הפסיכולוגית של הפרט בהקשר הפלסטיני מושפעת מאוד מהקולוניאליזם הציוני המתמשך, המתבטא בין היתר בחשיפה לתופעות קשות כמו: אלימות צבאית, הימצאות חומת הפרדה ומחסומים, מצור כלכלי, כליאה, עינויים, התנקשות בפעילים, סגירת בתי ספר, הרס מבנה החברה ועוד. הרעיון של תוכנית הלימודים, ושל הפסיכולוגיה של שחרור באופן כללי, היה שהצבעה על דיכוי זה היא כשלעצמה חלק מתהליך שחרור פסיכולוגי תוך הגברת החוסן הנפשי של הפרטים ושל הקהילה.

ניתן בנקל להבין מדוע תיאוריית "פסיכולוגיה של מדוכאים" שכזו מצאה את מקומה בתוכנית לימודים פלסטינית, ומדוע במשרד החינוך הישראלי לא ששים להכיר בה. עם זאת, במאמרו "עלייתה ונפילתה של קהילת הפסיכולוגיה באקדמיה הפלסטינית, וצעדים להמשך" דן הכותב אבראהים מכאווי באתגרים שעמדו בפני פיתוח תוכנית הלימודים בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת ביר זית בצל הקולוניאליזם הישראלי, ומשווה בין הפסיכולוגיה של השחרור בפלסטין לזו שבדרום אמריקה ובאפריקה. לדבריו, בניגוד למקומות אלה, שם הפסיכולוגיה המשחררת צמחה יד ביד עם תנועות שחרור לאומי, בפלסטין הדבר קורה דווקא ברגע של שפל מבחינת התנועה הלאומית הפלסטינית.

רגישות תרבותית או שימור דיכוי

חלק מטענות הנגד של גורמים ישראליים הן שגם באוניברסיטאות ובמכללות ישראליות לומדים על הפסיכולוגיה של קהילות מיעוט שונות. מבדיקה שערכה הכותבת, היא אכן מצאה קורסים כגון "פסיכולוגיה קלינית ורגישות תרבותית", המתקיים למשל במכללת "אחווה". בתיאור הקורס נכתב כי הרעיון שלו נגזר מההטרוגניות המובנית בחברה הישראלית, ולכן יש העדפה לקלוט בו סטודנטים מקבוצות מיעוט שונות, כגון המגזר הערבי, המגזר האתיופי, הומוסקסואלים וכדומה. ההנחה היא שקבוצות אלה נוטות פחות לפנות לטיפול פסיכולוגי, והמטרה של קורסים מעין אלה היא להכשיר פסיכולוגים שיודעים לעבוד ברגישות תרבותית עם פונים מאותן אוכלוסיות.

האקדמיה הישראלית מוכנה לקבל ערבים כקבוצת מיעוט, אך לא פלסטינים כנתיני קולוניאליזם המעוניינים בשחרור על כל המשתמע מכך ובכלל זה גם בהיבטים הפסיכולוגיים

במבט ראשון הדבר נראה מעניין ומתכתב עם התפיסה שפסיכולוגיה איננה אוניברסלית אלא נטועה בתרבות. כלומר המטרה אינה ללמוד על התנהגויות כלליות של "אנשים השייכים למין האנושי", אלא על אנשים בתוך חברה מסוימת – כולל טקסים, מנהגים, נורמות ועוד. במבט מעמיק יותר, הכותבת טוענת כי ישנה שטחיות בניסיון לכלול את כלל הקבוצות – השונות מאוד זו מזו – תחת מטרייה אחת של "מיעוטים" ובכך לצאת ידי חובה מבחינת הדרישה למגוון תרבותי. יתר על כן, היא מבקרת את העובדה שההתייחסות כאן נוגעת בסופו של דבר לערבים אזרחי ישראל, אך לא למי שמגדירים את עצמם "פלסטינים": האקדמיה הישראלית מוכנה לקבל ערבים כקבוצת מיעוט, אך לא פלסטינים כנתיני קולוניאליזם המעוניינים בשחרור על כל המשתמע מכך ובכלל זה גם בהיבטים הפסיכולוגיים.

ואולי בנקודה זו יש לחזור לפתיחה ולמגמות ההשתלבות של פלסטינים ממזרח ירושלים באוניברסיטאות ישראליות: במגמה חיובית זו כרוך ויתור אידאולוגי קשה וכואב גם עבור מי שמשיקולים שונים כן מוכן לעשות אותו. ייתכן שפלסטינים אזרחי ישראל שלומדים באוניברסיטאות בגדה המערבית עושים זאת בשל תנאי קבלה נמוכים יותר או בשל רצון להימנע מקשיי תרבות ושפה, אך ללא ספק גם בשל העובדה שאוניברסיטאות אלה נחשבות לא רק מרכזי השכלה גבוהה אלא גם סמלי התנגדות לכיבוש הישראלי.

 

נטע איפרגן כותבת ב"פרויקט אופק" מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.

אוניברסיטת ביר זית
אוניברסיטת ביר זית. צילום: Ahmad sandouka, CC BY-SA 4.0

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.