"ללגום את החרדה כאילו הייתה נסיוב"

הצצה למתרחש בעיר ח'אן יונס דרך מילותיו של המשורר והסופר האשם שלולה, המסרב לשכוח את העיר שלפני המלחמה ומבקש נורמליות בשם תושביה
מיקי לוזון

בשבועות האחרונים הפכה העיר ח'אן יונס למוקד הלחימה העיקרי בין ישראל לחמאס. לאורך רוב ימי הלחימה ההיבטים האזרחיים של המלחמה אינם מקבלים ביטוי בתקשורת. ההקשר האזרחי מוזכר לרוב רק בדיווחים על מספרי הפצועים וההרוגים. רק לאחרונה כאשר תושבי העיר החלו לשים את נפשם בכפם ולהפגין נגד חמאס, ניתן היה לקבל הצצה, ולו קטנה ביותר, על תושבי העיר.

בח'אן יונס על כרבע מיליון תושביה התקיים מרקם חיים ייחודי ומקצב עירוני תוסס ורב התרחשויות. את העיר הזו של לפני המלחמה האשם שלולה, המשורר והסופר העזתי, מסרב לשכוח. במסה שפרסם שלולה באתר פֻסחה הוא מספק לקוראיו מבט אחר, כמעט קולנועי בסליל התמונות של ח'אן יונס, ממה שזיכרונותיו כתושב העיר מעמידים לרשותו. תמונות ההרס הן אלו שעודדו את שלולה לכתוב לבל מי מבין הצופים ישכח שח'אן יונס היא עיר נורמלית, ודווקא מתוך הנורמליות שלה מתבלטת האנומליות של גודל ההרס.

שלולה מתאר את ח'אן יונס כעיר של אנשים. על אף גודלה, כולם מכירים זה את זה וילדיה המסתובבים בחופשיות וללא השגחה מוכרים לכול. אם רואים פלוני כשהולכים לאורך הים, למוחרת בבוקר כבר רואים אותו שוב בכיכר או ברחוב הראשי. העיר מכילה פסיפס אנושי וקוטביות מרתקת. בין אנשיה של העיר ניתן למצוא את השפלים ביותר: השיכורים והמכורים, הרוצחים, הפושעים ואנשי הדת הקיצוניים ביותר, אך גם את המוכשרים ביותר: הפוליטיקאים, אנשי הרוח והקדושים, קציני הביטחון והאומנים המובחרים ביותר – את כולם מאכלסת ח'אן יונס בין כתליה הפרדוקסליים.

שלולה מתאר כיצד ההיכרות בין תושבי העיר והמרכיב המשפחתי הדומיננטי מטשטשים את הפערים המעמדיים בעיר. עניים מרודים ופושטי יד הניזונים מפת לחם יש למכביר, וכמוהם גם עשירים מופלגים. אך העושר אינו עניין להתגאות בו בח'אן יונס, היכן שהחשש מקנאה, מצרות העין ומשמועות שירוצו בין קרובי המשפחה גורמים למי שהפרוטה מצויה בכיסו להצניעה היטב. וכך באותו בית קפה ניתן למצוא עובד רשות, משורר, שייח' מקומי ונהג מונית שיחלקו ביניהם שיחה לבבית. ערבוב התפקידים והמעמדות מוליד תופעות משונות שבהן מוכר הפטרוזיליה לובש חליפה מחויטת בעוד המיליארדר מסתובב עם גלבייה רחבה. הפערים החברתיים בעיר נסגרים גם בשל נסיבות משמחות פחות, למשל בסכסוך חמולתי, אז הייחוס המשפחתי מאפיל על המעמד הכלכלי וכדור הרובה אינו מבחין בין עני ועשיר. הנשק, הוא מסביר, זמין לכול בתוך טריטוריה הנידונה למצור ולמאבק נגדי. אך לא רק הנשק זמין לכול, אלא גם "הצחוק, אהבה, סקס, ההתמכרות, הסלחנות והנדיבות", כפי שסבתו של המשורר נהגה להגיד לו.

הקסם שובה הלב של ח'אן יונס, "עיר ללא בושה" כפי שמכנה אותה שלולה, עוטף את המבקר בה. כדי לאמת את דבריו, הוא מציע לשאול את הפילוסוף הצרפתי המנוח ז'אן פול סארטר שביקר בה ב־1964

בח'אן יונס אין דבר הסמוי מן העין. העיר השטוחה כמו כף יד אומנם מלאה סמטאות צדדיות וצרות מלהכיל שרוחבן אינו עולה על חצי מטר, ועם זאת העיר חשופה לכל תושביה. עוזרים לכך הנכבדים המקומיים היושבים בדוכני הקפה שבצידי הדרך ופותרים קבל עם ועוברי האורח את סכסוכיהם של המזדמנים אליהם.

הקסם שובה הלב של ח'אן יונס, "עיר ללא בושה" כפי ששלולה מכנה אותה, עוטף במוקדם או במאוחר את כל המבקר בה. כדי לאמת את דבריו, הוא מציע לשאול את הפילוסוף הצרפתי המנוח ז'אן פול סארטר, אשר ביקר בעיר ב־1964. סארטר אומנם שגה בכמה מתובנותיו על העיר, שלולה מעיר כסנגורה של מכורתו, אך ח'אן יונס הותירה עליו רושם עמוק כפי שניתן להיווכח בספר "בארבע עיניים" מאת הייזל רולי.

כפי שעולה מהספר של רולי ומתיאורי סארטר, ח'אן יונס היא גם דימוי וגם ממשות, נעה בין הדוקומנטרי לבין האפוס. ח'אן יונס בדומה לעזה, ברגע שמפשיטים אותן מממד ההתנגדות התמידית ומתייחסים לנתונים האובייקטיבים של הערים, הרי שהן ערי חוף. במובן זה הן אינן שונות מדמיאט המצרית או מלאד'קיה הסורית, המתנהלות על פי קצב חיים של עיר חוף, ובמילים אחרות: ערים רגילות. אך הפשטה זו, לצערה של ח'אן יונס ולדאבונו של המשורר, אינה באמת אפשרית, והנסיבות אילצו אותה לחיות בצילו של סכסוך שמשרטט מחדש את אופייה. במובן זה ובפרספקטיבה היסטורית, ח'אן יונס דומה יותר לספרטה, לתבאי ולדרעא, היכן שההיסטוריה עיצבה את היחסים בין התושבים לבין העיר יותר מאשר הגאוגרפיה.

ההיסטוריה של העיר רוויה בהפסדים צבאיים אך העיר טיפחה מיתוס בקרב תושביה המאפשר להם להחזיק מעמד. שלולה כבן העיר מתאר זאת כך: "ח'אן יונס ששבה מכל הקרבות מופסדת, שכנעה אותנו, את בניה, כי יש רווח בהפסד בקרבות". על פי שלולה, בניה של העיר שבויים במיתוס ונוהגים בהפסד "כמו שנידון לתלייה אוהב את התליין". העיר הרגילה את תושביה לחיות את הדואליות הזו, ובמילותיו: "לשאוב את העצב שמשרה ח'אן יונס בסיפוק עצום בעוד הלב נותר קרוע ומפוצל. ללגום את החרדה כאילו הייתה נסיוב, ולשתות את האהבה כאילו הייתה עופרת יצוקה. ח'אן יונס הרגה את האבות בלאט מחשש שהילדים יתעוררו, היא קברה אותם אך מילאה את תפקיד גן העדן".

ח'אן יונס מנהלת דיאלוג מתמיד עם ההיסטוריה, והקרב על רצועת עזה ועל ח'אן יונס כמו מחיה עבור רבים את המיתוס האסלאמי לפיו "הים מאחוריך והאויב מולך". אלא שהמיתוס, השאול מנאומו של הכובש המוסלמי טארק אבן זיאד שעה שנחת עם צבאו בגיברלטר, מעורר התלהבות אצל רבים מחוץ לעזה, אך לא אצל העזתים. במקרה שלהם, הרי שהמיתוס רודף אחריהם יותר מאשר מנחה אותם. רצועת עזה והעיר ח'אן יונס רוצות לשוב להיות מקומות נורמליים המקיימים חיים כפי שתיאר שלולה, ולא לשחק תפקיד ראשי באפוס צבאי שגוזר עליהן מלחמת השמד. אם כך, דורש שלולה, הבו לח'אן יונס ולרצועת עזה כולה להישאר נורמליות.

מיקי לוזון כותב ב"פרויקט אופק" מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.

ח'אן יונס
חוף הים בח'אן יונס. צילום: Dans, CC-BY-SA-4.0
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.