אקטיב-אגרסיב עם גליה חי

בגיל צעיר מאוד היא הבינה שאינה מסוגלת לעמוד מנגד לנוכח עוולות, בארבעת החודשים האחרונים היא מפגינה כמעט מדי יום, ואת כישוריה כמעצבת בובות היא רותמת כבר שנים רבות לפרויקטים בעלי השפעה חברתית וערך תרבותי
העוקץ

שמי גליה חי, אני אמנית ומעצבת, ילידת ירושלים. גרה בגבעתיים, אך גרתי כמעט בכל אזור בארץ, מבאר שבע ועד אצבע הגליל. בת זוג של עודד ואמא לאבשלום בן 29 ולאחינועם בת 25.

כבר מעל עשרים וחמש שנה מתמקדת הפרקטיקה שלי כמעצבת בעיקר בעיצוב בובות בד. המחקר האקדמי שלי מתמקד בהיסטוריה התרבותית של בובות, בדגש על תפקידן החברתי ועל ההקשר התרבותי שבו הן נוצרו. מחקרי בנושא ״ילדות וחמידות: הפוליטיקה של בובות הבד הרכות מייצור המוני״ התמקד בבובות בד אמריקאיות, אך המסקנות חורגות הרבה מעבר לחברה האמריקאית. המחקר חידד עבורי את ההכרה בתפקידם התרבותי של מעצבים ובאחריותי כמעצבת כלפי החברה. חפץ זה, הבובה, דגם אנושי מוקטן, הנדמה תמים ו"נקי", נטול אידיאולוגיה, הוא למעשה מכשיר שבאמצעותו מועברים מטען והצהרה תרבותית. ה״חמידות״ של הבובות מסתירה משמעויות תרבותיות ופוליטיות ומקודמות אל תוך הזירה הילדית. התברר לי כיצד בובות יכולות להבנות תפישות חברתיות ותרבותיות מרבדות וגזעניות וכל זאת בצורה ״חמודה״.

במקביל, צמחה בי ההבנה כי ניתן לעשות בדיוק ההפך בעזרת אותו חפץ בדיוק, הבובה. אותו חפץ שנהוג לתת כמתנה לילדות ולילדים, להביא כמזכרת מביקורים בארצות זרות, הוא חפץ שיוצר מעורבות רגשית עזה. מעורבות רגשית זו הופכת את הבובה לכלי אידיאלי לקידום תפישות תרבותיות הוגנות ולמינוף פרויקטים בעלי השפעה חברתית וערך תרבותי, כאלה שמעניינים אותי וחשובים לי במיוחד.

גליה חי בהפגנה למען החטופים. צילום: יעל מואב

מה מוציא אותך מהדעת?

כל מעשה של עוול ואי צדק, בעיקר אם הוא מכוון כלפי ילדים.

מה מוציא אותך מהבית?

בארבעת החודשים האחרונים, ההזדהות המוחלטת עם משפחות החטופות והחטופים. התייצבתי כבר בשבוע הראשון לאסון עם עוד מעטות ברחבת הבימה בהפגנה למען השבת החטופים. משם עברתי בעקבות אביחי ברודץ׳ לרחוב קפלן, ומצאתי את עצמי מדפיסה ומחלקת שלטים (שעיצב עבורי להב הלוי) כבר ב15/10. ליוויתי עם עוד מספר שותפות את הסבים שמואל ברודץ׳ ומשה לוטם בכל פעילותם למען השבת משפחתם מהשבי. הפעילות הפכה למחויבות יום יומית. ליווינו לתקופה קצרה גם את משפחתו של החייל החטוף רון שרמן, סיפור נוראי ובלתי נתפש של הפקרה ועוד הפקרה וסבל בל יתואר, ומשם עברנו לשער בגין שם אנו מפגינות יום יום עם יפעת קלדרון בת דודתו של עופר קלדרון, אב לארבעה, שילדיו ארז וסהר שבו מהשבי אבל הוא יחד עם עוד 133 חטופים עדיין מופקר על ידי המדינה בשבי החמאס.

אני ממשיכה לקיים עם שותפותיי את פרויקט הבובות שלנו בחאן אלאחמאר ומקפידות לנסוע לבקר בחאן על אף הקשיים של החודשים האחרונים.

גיליתי שאני אוהבת לעבוד בצוותים, גם באמנות וגם בחיים. בעיקר אוהבת לשתף פעולה עם נשים ושמחה שיש נשים חכמות ואמיצות בחיי.

האם יש לך זיכרון ילדות או רגע מכונן שמניע אותך לפעולה?

גדלתי בשכנות לבית קפה שהיה למעשה מקום שבו בלילה נמכר אלכוהול זול ונערכו בו כנראה משחקי קלפים. לילה אחד שמעתי צעקות של אישה וקולות של גבר מחצר בית הקפה, אין לי מושג אם הייתי עדת שמיעה לאונס או לריב אלים. ילדה בת 13, פתחתי את החלון והתחלתי לצעוק שאני מזמינה משטרה. רציתי לרדת למטה כי תמיד ייחסתי לעצמי יותר כוח ממה שיש לי במציאות. אמא שלי באה להשתיק אותי, ואחרי בכי ותחנונים הזמינה את המשטרה. לא יודעת איך הסתיים הסיפור הזה אבל אז הבנתי שאני לא יודעת לעמוד מנגד כאשר מישהו זקוק לעזרה.

אז חשבתי שאנחנו נשנה את המציאות, היום אני הרבה פחות אופטימית. אני שמחה אם אני מצליחה להשפיע מעט אפילו על חייה של אישה אחת או ילדה אחת

בילדותי בירושלים גדלתי בבית ספר שבו מודעות פוליטית הייתה חלק מהשגרה. הייתי חלק מ״נוער שלום עכשיו״, ועזבתי כשהתחושה הייתה של תנועה מאוד מיליטנטית וגברית. אולי אז לא ידעתי לקרוא לדברים בדיוק בשם. תמיד הפגנתי, בעיקר נגד עוולות הכיבוש. חשבתי שאנחנו נשנה את המציאות, היום אני הרבה פחות אופטימית. אני שמחה אם אני מצליחה להשפיע מעט אפילו על חייה של אישה אחת או ילדה אחת.

מותו של אחי הצעיר לפני 16 שנה ושל אחי הבכור לפני שלוש שנים חידדו אצלי את ההכרה שחייבת להגן על חיים, חייבת לנסות ולחסוך בסבל, להיות אמפתית לאחרים ולשמור היטב על משפחתי ועל היקרים לי.

האם יש לך דיי ג'וב? אם כן, האם הוא סותר או משלים את העשייה האקטיביסטית שלך?

אני מלמדת רקמה כמדיום אמנותי וכן עיצוב בובות בד, במחלקה ללימודי חוץ בשנקר וזו היום עיקר פרנסתי. במשך שנים התפרנסתי מעיצוב וייצור של בובות בד, היום אני מייצרת בהיקף קטן מאוד ומשתתפת מידי פעם בפרויקטים של המצאת בובות מול חברות מסחריות בינלאומיות.

אני רואה בעיצוב בובות, במחקר על אודותיהן וכן ברקמה תחומים המשיקים לחלוטין לפעילות האקטיביסטית שלי. תחומים העוסקים כביכול בקטן ובשולי, באמנות של נשים ובחפצי ילדות, אך הם החשובים והמרכזיים ביותר עבורי.

הבובה מבקשת לשמש כ״מחבר״, חפץ המושך אנשים ומערב אותם בעיצוב בעל השפעה חברתית וערך תרבותי

בעוד שבעבודות הרקמה שלי, בסצנה התמימה למראה של ילדה האוחזת בובה, הבובה משמשת כחפץ המסמן, מאפיין ומחזק תפישות יסוד חברתיות מקטבות והיררכיות, בעבודתי כמעצבת אני מבקשת לעשות בדיוק ההפך. כאן הבובה מבקשת לשמש כ״מחבר״, חפץ המושך אנשים ומערב אותם בעיצוב בעל השפעה חברתית וערך תרבותי.

זה היה המקרה בפרויקט ״אשנגולית״ (בובה באמהרית) משנת 2019, פרויקט שנוצר עם קבוצת נשים אתיופיות עולות חדשות ממרכז קליטה בצפת ועם נשים תושבות הגליל. ובעיקר בפרויקט ״לועבה חילווה״ (2018 והלאה) יחד עם שותפותיי יעל מואב וענת שראל, פרויקט שיתופי עם נשים ונערות בדואיות משבט הג׳האלין מחאן אלאחמאר. לאט לאט, בובה אחר בובה, אני אולי אשנה משהו עבור מישהו.

נשים ובובות בפרויקט אשנגולית. צילום: יוסי לוי

מה הדבר הכי מעליב שאמרו לך?

אני כן מתרגזת בקלות, ומתווכחת עם אנשים שאני לא מכירה, אבל רק אנשים קרובים אליי יכולים ממש להעליב אותי, אין לי תחושת עלבון או זיכרון של כזו ממי שאני לא אוהבת או מוקירה. אני חמומת מזג אבל גם שוכחת מהר.

מהו הדבר הכי מעצים שאמרו לך?

הבן שלי כתב לי ברכה ליום ההולדת: שאני בת האדם הכי טובה שהוא מכיר, שממני למד שבפני חוסר צדק אסור לשתוק, שסקרנות והתלהבות הן התכונות הכי חשובות, איך לרדוף אחרי החלומות אבל לדעת להסתכל לצדדים ולא לזנוח לרגע את מי שחשוב. וכמובן, שבדיחות קקי-פיפי זה מצחיק אבל בדיחות גסות לא.

מה עדיין לא עלה בידך לעשות וחשוב לך מאוד להגשים?

להחזיר את כל החטופים הביתה. אני לא מצליחה כל כך להוציא עוד א.נשים לרחוב איתי לצעוק ולמחות. אני ממש ממש משתדלת שיצטרפו אלינו המונים ובכל זאת אנחנו לא רבות. אני יודעת שזה לא באמת תלוי בי, אבל אני כל כך רוצה שזה יקרה כבר.

באיזו הצלחה אקטיביסטית שלך את הכי מתגאה?

בפרויקט המשותף שלי ושל יעל מואב וענת שראל עם נשים ונערות בנות שבט הג׳האלין מחאן אלאחמאר: פרויקט ״לועבה חילווה״ בובה יפה – لعبه حلوه. פרויקט שזכיתי להיות שותפה לו, להשפיע על הנראות שלו ועל דרך הפעולה שלנו כקבוצה. במסגרת הפרויקט יוצרות נשות הכפר בובות בדואית לבושות שמלה רקומה, בובה שהיא המצאה חדשה, אבל גם מזכרת מאורח חיים הולך ונעלם. לכל בובה מוצמדת תווית ובה שם היוצרת ותיאור קצר של תולדות הכפר בערבית, בעברית ובאנגלית.

הפרויקט יצא לדרך בסוף שנת 2018, אחרי קיץ שבו החליטה ישראל לפנות את חאן אלאחמאר ונראה היה כי הפינוי עלול להתרחש בכל יום. היו במקום גם עימותים ומעצרים. תושבי המקום חיו בבהלה וחוסר ידיעה. בשלב הזה, בין הפעילים והתומכים הישראלים הגענו גם אנחנו: ענת יעל ואני, כל אחת בנפרד.

לועבה חילווה – בובה יפה – لعبه حلوه. הפרויקט של גליה חי, יעל מואב וענת שראל עם בנות שבט הג'האלין בחאן אלאחמאר

כאשר הוסר האיום בפינוי מידי, התייעצו יעל וענת עם עיד, ראש הקהילה, כיצד אפשר לסייע לאנשי החאן. עיד ביקש שיעבדו עם הנשים. החיים הקשים בקהילה מודרת זו קשים במיוחד עבור הנשים שהן קבוצה שולית אף בתוך הקהילה עצמה. הנשים כבולות לחיים בתוך המרחב הביתי הצנוע. הן נטולות מעמד ומשוללות זכויות, סובלות מבידוד, עוני וגישה מינימלית למקורות מידע. כאשר הוחלט ליצור עם הנשים מוצר שניתן למכור ולעזור בפרנסתן (נשים שמעולם לא התפרנסו בעצמן), הצטרפתי גם אני.

הפרויקט הוא מסגרת יצירתית המקנה לנשים השותפות מקור הכנסה, תמיכה רגשית ותחושה של הערכה עצמית תוך עשייה יצירתית ומהנה. מדובר בפלטפורמה שיתופית, המאפשרת יצירת שינוי באמצעות קרפט, עיצוב ואמנות. פלטפורמה שבה לכל שותפה קול ויכולת לתת ביטוי לכשרונה. בזכות הפרויקט נוצר שינוי חברתי וכלכלי משמעותי בחיי הנשים השותפות והוא אף אפשר צמיחה של ידע תרבותי המעשיר את השותפות והקהילה.

תוצאה מבורכת הנוספת של הפרויקט היא חידוש מסורת הרקמה הבדואית הפלסטינית – ה'טטריז'. דרך הפרויקט חזרה הרקמה להיות חלק מחיי הכפר, נוצר עניין מחודש במטען התרבותי המקומי, ונוצרו קשרי למידה בין-דוריים: נשים חזרו לרקום בטכניקה שלמדו בנערותן, ואף לימדו את בנותיהן מלאכה זו. כיום הנשים ממציאות דוגמאות חדשות, כאלה המושפעות מהסביבה העכשווית שלהן.

מני שלושה שמות של אקטיביסטים.ות שצריכים להתארח אצלנו בסלון.

רחלי בית-אריה, ספיר סלוצקר עמראן, נועה הראל.

גליה חי, רקמה, "הגן של דוריס". צילום: עודד חי
בובות בעיצוב גליה חי. צילום: איה וינד
בנות ים, בובות בעיצוב גליה חי. צילום: איה וינד
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.