ציפורים וציפורניים: לירון חנה אוחיון

היא חושבת שאמונות תפלות הן דבר מרתק, לא יודעת להצחיק בשפה שאינה עברית והציפורניים שהפסיקה לכסוס הולידו תערוכה. האומנית לירון חנה אוחיון עונה על השאלון של העוקץ
העוקץ

לירון חנה אוחיון היא אומנית רב תחומית, משוררת ומחנכת. גרה ויוצרת בחיפה. ב-5 באפריל תיפתח תערוכת היחידה שלה, "ציפורים וציפורניים", בגלריית המקרר בתל אביב. התערוכה, שאצרה יעל גילעת, בת שלוש מערכות, שבהן מקיימות הציפורים והציפורניים דואט המזמן רגעי שטות, רגעי אימה וגם חמלה, הומור ואירוניה. תכנים ביוגרפיים שבהם משקעי ההגירה, הזהות, האימהות ושיברון הלב החברתי והפרטי מאז שבעה באוקטובר מטופלים בעדינות, ברגישות ובאירוניה דקה. שאלנו את לירון על היצירה ועל החיים עצמם.

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

אורחות החיים שלי דיי מוטרפים. בניסיון לאזן בין כל הדברים ולהרגיש מאה אחוז בכולם: להיות מחנכת של כיתה י"ב, להיות אמא לאיתמר (5.5) וליסמין (1.10), להיות אומנית יוצרת מציגה ולכתוב תזה מחקרית. המעברים הם מאוד חדים – לסיים טיול שנתי עם התלמידים ולרוץ היישר לסמינר של חממת האומנים של מוזיאוני חיפה, או לעבור מהרדמה של ילד לשעות עריכת וידאו לתוך הלילה. לפעמים לחוות השראה ולעצור לכמה רגעים. את מרבית השירים שלי כתבתי בפתקים בפלאפון. אני אוהבת את זה, זה מחייה אותי ולמדתי שלהיות מאה אחוז במשהו זה לא בחלוקת הזמן, אלא בלהיות נוכחת באותו רגע נתון כל כולי במה שאני.

למדתי גם שהדברים בונים זה את זה: היותי אמא מזין את הדרייב שלי לכתוב שירה, או לעשות עבודת וידאו והיותי מחנכת מחבר אותי כל הזמן למציאות החיים ולנפשם של עוד אנשים שמפרים אותי ומעוררים בי השראה. מבחינת היצירה, אני רב מדיומלית. אני לא אוהבת להתקבע על דרך הבעה אחת, ואני אוהבת את החיבורים שנוצרים מזה.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית וכו׳ – טורדת את מנוחתך?

איפה להתחיל? אנחנו בעיצומה של מלחמה נוראה, יש 134 חטופים בעזה, 19 מתוכם הן נשים. והילדים… ובכלל מציאות של מלחמה שבה ילדים מתים, שם ופה. אין לי אוויר בכל פעם שאני חושבת על זה.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני, לאומי או דתי?ֿֿ

כן. אני חושבת שככל שגדלה המודעות הפוליטית חברתית שלי, תשומת הלב והרגישות שלי התחדדו למקרים הללו. היום אני יודעת להגיד שהנקודה שבה הזהות שלי כאישה מזרחית הצטלבה עם הבחירה לגור בפריפריה כמה שנים טובות, שלא לומר 15 שנה, בעיר האורות עפולה. אז פתאום החוויה של להיות אישה מזרחית בפריפריה שפכה אור על נקודות העיוורון שהיו לי כילדה שגדלה בראשון לציון. פתאום את נופלת בתוך סטראוטיפ, פתאום את צריכה להתגונן או להוכיח שאת מעבר לתווית.

האומנות היא המקום שבו אני מנסה לעסוק בזהות בצורה שמכירה מצד אחד בפוליטיקת הזהויות והחשיבות שבה, אבל חומקת מדיכוטומיה ומשימוש ציני שעושים בה למטרות פוליטיות לעיתים קרובות

כאישה ש"עוברת" כאשכנזייה חוויתי כל הזמן הערות מאנשים בלי שיבינו שיש בהן מידת פוגעניות כלפיי. למשל, שאלו אותי מה אני מחפשת במקום כמו עפולה כי זה המקום של האוחיונים והאברג'ילים. עניתי שמזל שאני אוחיון… לרוב אני משתמשת בהומור בשביל לשפוך אור על האבסורד שבזה ואולי כדי לשמור על עצמי. בכל אופן, בעיניי הדברים המהותיים באמת הם העניין המעמדי, הכלכלי-חברתי, תקרת הזכוכית התודעתית של התלמידים שפגשתי וההשטחה התרבותית בתפיסות החברתיות שלנו שמיתרגמות לכמה מקום יש בתכנית הלימודים והאם אנחנו מחנכים לעושר תרבותי או נשארים בנקודה שבה החוויות האינטלקטואליות שלי ימשיכו להתכתב עם אירופה והחוויות החושיות והקולינריות עם מזרח.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

יום יום, אלה משקפיים שאי אפשר להוריד. באומנות שלי אני מנסה להתייחס לנשיות, לאימהות ולמיניות שלי ולעבד אותן, להנכיח אותן, להבין את המשמעויות שלהן. בכל פעם המציאות נותנת עוד הקשרים, עוד רבדים. עכשיו לדוגמה, בזמן מלחמה, הזווית המגדרית מהדהדת כל הזמן. האלימות המינית משמשת ומנוצלת כאמצעי ללוחמה פסיכולוגית, להשפלה, לכיבוש. כשאישה מותקפת בכוונה לפגוע בקבוצה שהיא שייכת אליה זה דבר נורא ושפל. אי אפשר לא להרהר ולהתערער מזה כאישה וכאמא.

ספרי לנו קצת על התערוכה ותהליך העבודה עליה.

הדימוי של הציפורים מלווה אותי בעשייה האומנותית שלי כבר שנים – פעם הציפור הכחולה המקננת, פעם העורב הלבן שמסתווה, או העורב השחור שמוחה.

כשנולדה בתי יסמין גיליתי שיש לי ציפורניים. תרתי משמע. בפיזי, גיליתי שהפסקתי לכסוס ציפורניים ואז התחלתי לעשות ציפורניים כדי להיפטר מהמנהג הבזוי הזה. בעקבות זאת, ראיתי איך המשמעות האסתטית של הארכת ציפורניים מתחברת לתפיסת חברתיות בכל הנוגע לנשיות שלי, למיניות שלי ולמזרחיות שלי. אחד התלמידים שלי בבית הספר אמר לי יום אחד שתפס ממני בחורה איכותית וכששאלתי למה התכוון הוא אמר שלק ג'ל זה של מזרחיות כזה… זה היה בשבילי טריגר ליצירה, לקחת את הדימוי, לנכס אותו, להקצין אותו, להגחיך אותו ולשחק איתו. ביקשתי לחשוף את המקום האבסורדי בהנחת הנחות מתוך האסתטיקה החיצונית.

כשפרצה המלחמה, נהיה לי בוער בבטן לגעת במשמעות של להיות אישה ואמא בתקופה הזו. וזה גרם לי וליעל האוצרת שלי לשחרר הרבה מהתכניות המקוריות לתערוכה ולהיות במה שעולה. בסוף הכל קשור, אבל זה הפך להיות פרק חדש בתהליך

האומנות היא המקום שבו אני מנסה לעסוק בזהות בצורה שמכירה מצד אחד בפוליטיקת הזהויות והחשיבות שבה, אבל חומקת מדיכוטומיות שיש בה לעיתים ומהשימוש הציני שעושים בה למטרות פוליטיות לעיתים קרובות. אני מנסה ליצור קרקע של התמודדות עם מבוכה זהותית במובן החיובי של מבוכה, של חקר ושל חיפוש. לא לוותר על הפן הביקורתי, אבל להכניס מידת משחקיות, נזילות והומור. אם לכל דור היה את התפקיד שלו, אני מרגישה שהתפקיד של הדור שלי הוא לאחוז בבית אמא, אבל גם ליצור רווח שבו יש הגדרה לא דיכוטומית של זהויות, מגדריות ואתניות.

כשפרצה המלחמה, נהיה לי בוער בבטן לגעת במשמעות של להיות אישה ואמא בתקופה הזו. וזה גרם לי וליעל האוצרת שלי לשחרר הרבה מהתכניות המקוריות לתערוכה ולהיות במה שעולה. ברור שבסוף הכל קשור, אבל זה הפך להיות פרק חדש בתהליך. כשפרצה המלחמה הציפורניים התיישבו חזק על המתחים בין הגנה להתקפה, הרצון לגונן ולשמור מול הנכונות לשלוף ציפורניים, המשמעות של להיות אמא במציאות של מלחמה.

אולי זה נשמע עכשיו כמו תהליך שכלתני, אבל למעשה תהליך העבודה שלי מאוד אסוציאטיבי ורב מדיומלי. אני יכולה לקחת דימוי שמפעיל אותי וליצור אותו במיליון דרכים ואופנים והמשמעויות באות אחר כך. קודם כל אני צריכה את המרחב המשחקי, החופשי. לפעמים אני צריכה לנתק את המוח ולעשות פעולה באופן אוטומטי עד שזה משתחרר. מאז אוקטובר, למשל, התחלתי לצייר בדיו ובצבעי מים יומנים חזותיים תוך כדי צפייה בסדרות, כשאני לא ממש מרוכזת בדף ופעולת הציור נהיית אוטומטית. לעיתים נקודת ההתחלה שלי היא טקסט שכתבתי, מילה, שורה משיר, שאותה אני מתחילה לעבד בעוד דרכים.

בגלל שהיה לי חשוב שתהיה נוכחות של השירה שלי, כעוד שכבה בתוכן, אז יתקיימו בתערוכה שני אירועי שירה: ב-19.4 ערב אחיות לשירה (זמירה פורן-ציון, אפרת ג'רופי, גיתית דהאן), וב-1.5 שירת האימהות -אירוע שירה לכבוד חג הפועלות השקופות (הדס גלעד, תהילה חכימי, שקד כהן, סיגל בן יאיר, נעמי חשמונאי).

שלושה א.נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

בכנות, אני לא יודעת איך לענות על השאלה הזאת. אני חווה את המתח הנורא בין להיות אדם מאוד פוליטי ודעתן לעובדה שאני חשה מיאוס גדול וחוסר אמון במוסד הזה. קשה לי לשלוף מי ראויה לאמון הציבור. יש הרבה מה לתקן, לאחות.

אילו נתנו לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

האמת שנותנים לי, כל יום. אני מחנכת כיתה י"ב ואני חושבת שזאת אחת המשימות הכי חשובות בעולם ללוות ילדים בתהליך ההתבגרות שלהם. להיות איתם בתהליכי גילוי עצמיים, מי הם רוצים להיות, מה חשוב להם, מה מעצבן אותם, מה הקשר שלהם לחברה שהם נמצאים בה. אם היו לי רק 45 דקות ולא כל יום אז פשוט הייתי שואלת אותם על מה הם היו רוצים לדבר.

מי הכי היית רוצה שיהיו בתערוכה שלך?

מי שרוצה. אין שום דבר מובן מאליו עבורי לפתוח תערוכת יחידה. ועוד יותר לא מובן מאליו שאנשים ירצו לבוא לראות. אני מרגישה זכות גדולה וענווה גדולה ביחס לזה.

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

כן, למשל לא להעביר סכין מיד ליד או להפוך נעל הפוכה. אני מרגישה שהאמונות התפלות שלי לא יושבות על מקום עמוק, אבל אני אוהבת מדי פעם לשלוף אותן כי זה מרגיש כמו מחווה לאמא. באופן כללי, אני חושבת שאמונות תפלות הן דבר מרתק ומשעשע, כל עוד זה לא מנהל אדם. זה קצת כמו חוש ההומור הקולקטיבי של עדות. חוץ מזה, להאמין שלכל תופעה יש הסבר זה דבר מייאש. אפשר גם להיות אדם ביקורתי ונוקב וגם להאמין שיכולים לקרות דברים שאינם ניתנים לתפיסה או להגדרה. היכולת להאמין בדברים שאי אפשר לתפוס או לכמת מגדילים בעיניי את החוסן שלנו. כמו היכולת לדמיין מציאות שאינה קיימת.

כתיבה ויצירה – גיהינום או גן עדן?

לא שאלה דרמטית בכלל… לא גיהינום ולא גן עדן. זה החיים עצמם. אני כותבת ויוצרת מתוך החיים, בשביל החיים, בשביל להבין דברים על עצמי ולהגיד משהו על העולם. הגיהינום היחיד ביחס לזה הוא הרדיפה לקבל תקציבים עגומים כדי שזה יהיה בר קיימא.

אם היית יכולה או רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

אני יכולה לדמיין את עצמי נודדת תקופה, אבל לא יכולה לדמיין אותי משתקעת במקום שאינו ישראל. עם כל כמה שהחיים פה קשוחים, לא הייתי רוצה לחיות כמהגרת במקום אחר. העברית היא הבית שלי, הארץ הזו, פרצופיה, הריח שלה, אפילו האור הבוהק מדיי הם הבית שלי. זו ארץ קטנה, עם דרמה גדולה, וזה מה שמזין את היצירה שלי. ברור שגם בפורטוגל או בצרפת אחווה חוויות אנושיות שיניעו אותי, אבל כמה עמוק זה ייגע זאת שאלה. חוץ מזה, אני לא יכולה להיות מצחיקה באף שפה אחרת וזאת בעיה.

מהו הספר האחרון שקראת או התערוכה האחרונה שהותירה בך חותם?

"לחיות עם המתים שלנו" של דלפין הורווילר, בתרגומה של רותם עטר המהממת. קראתי אותו בתקופה של הרבה אובדן סביבי והוא עורר בי הרבה מחשבות על היחס למוות בתרבות שלנו וכשפרצה המלחמה מצאתי את עצמי חוזרת אליו. התערוכה האחרונה שהותירה בי חותם היא "הבהובי תודעה" של מוטי מזרחי שאצרה גליה בר אור ומוצגת כעת במוזיאון פתח תקווה. האיש יוצר גאון וגם עושה רושם של אדם שיהיה ממש מעניין לפגוש.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים לשיחה בארבע עיניים?

שאלה קשה… אנשים מהמשפחה שמעולם לא פגשתי כמו סבא אהרון, אבא של אמא, או סבתא רבתא שלי, חנה סבתא של אבא, שבזכותה קיבלתי את שמי האמצעי. ואם לא מהמשפחה אז את רונית אלקבץ, לואיז בורז'ואה, ויקי שירן… לא חסר. בכל אופן, לא חייבות בארבע עיניים. אפשר להזמין את כולן ולהביא יין טוב.

מה המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

אין דבר יותר רומנטי מלתלות תערוכה לתוך הלילה עם אהובך או אהובתך, וזה קורה לי לשמחתי עם בן זוגי רעי. וגם: לאפשר לאנשים להוציא מעצמם את המיטב, להצליח לחרוג מעצמם ולחיות יותר, זאת המשמעות של לאהוב באמת. וגם להביא קפה ברגע הכי מתאים.

איזו מילה חסרה לך בשפה העברית?

גדלתי בבית עם אמא דוברת לדינו ואבא דובר צרפתית. זה תיבל את הלקסיקון הביתי שלנו בהרבה מילים שאין להן תרגום טוב באמת. גם אם יש תרגום מילולית אין לזה את אותה האנרגיה, כמו להגיד בצרפתית ללכת אנגז'ה (שלובי ידיים), או מארד (חרא) ובלדינו יש את הכינויים/קללות הכי חמודות בעולם: דורמייינדו (ישן בעמידה), פפינו (מלפפון), טרונצ'ו (הליבה חסרת הטעם של החסה), דמיקולו (מן התחת שלי) ויש עוד מלא. אני אוהבת את ההיברידיות הרב לשונית הזאת, זה ממש מאפיין של החברה הישראלית.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

אני עובדת על תערוכה נוספת בקיץ, פרויקט זוגי שעשיתי עם עמית גביש בחממה לאומנות מקום של מוזיאוני חיפה ותוצג בעזרת השם (והאוצר!) באוגוסט במוזיאון חיפה לאמנות. הקמנו קבוצה נשים שעשתה פעולות פרפורמטיביות מתועדות במרחב הציבורי במטרה להגשים חלומות, או לענות על צרכים אחת של השנייה וכל זה יתאגד לעבודת וידאו מטריפה של שישה סרטים. אנחנו עורכות את עצמנו לדעת, יש למה לצפות…

איפה תהיי בעוד עשר שנים?

כנראה עדיין מג'נגלת בין דברים. קופצת ראש להתנסויות יצירתיות מעניינות, חד משמעית עדיין בחינוך, ועדיין שואלת מה (עוד) הייתי רוצה להיות כשאהיה גדולה.

עורב לבן (טריפטיכון)
עורב לבן (טריפטיכון), צילום, צילום מטופל וקולאז', 2021
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.