סופר, מתרגם וקומוניסט: פרידה מסמי מיכאל

בגיל 97 הלך לעולמו סמי מיכאל, הסופר, המחזאי, המתרגם והפעיל החברתי, והותיר לקוראיו הרבים ולספרות העברית את "חצוצרה בוואדי", "סופה בין הדקלים", "חסות" ועוד. המשורר והקורא מתי שמואלוף נפרד
מתי שמואלוףמתי שמואלוף

סופר ומשורר. ספר המאמרים שלו "ממזרח יתפרץ הר געש" ראה אור בהוצאת עיתון 77. הבלוג של מתי שמואלוף: matityaho.com

סמי מיכאל, שהלך לעולמו אתמול (שני), היה אחד מגדולי הסופרים שקמו לספרות הישראלית. אך הוא לא צמח מן המרכז השבע, הפריבילגי, אלא דווקא מתוך השוליים. באחד הראיונות סיפר שהחוויה של הרעב גרמה לו לעבוד עד פרישתו בחברת מקורות. הוא חתר מתוך הסיפור הייחודי של היהודים-הערבים בישראל, והגיע לתוך המרכז, בלי לוותר על מי שהוא. ובתוך כך, גוף יצירתו הרדיקלי הביא לתוך הספרות העברית תמות, נושאים, חוויות והוויות שלא נראו בתוך הספרות וכנראה שינו אותה לתמיד. הרומן הראשון שכתב, "שווים ושווים יותר" (1974), שמרפרר ל"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול ("כל בעלי החיים שווים אבל מקצת בעלי החיים שווים יותר מן האחרים), הגדיר יותר מכל את המאבק החברתי בשם הפערים החברתיים שנפערו עם הקמת המדינה ועד היום לא נסגרו ולא טופלו כראוי. אף על פי שסמי מיכאל לא קיבל את ההגדרה של מזרחים או מזרחיות, הוא בהחלט הרגיש את האפליה, אי השוויון, הגזענות והבורות לגבי התרבות של היהודים-הערבים. ואפשר בכתיבתו לשמוע את הכעס. האב יעקב, בן כחמישים, שהיגר לישראל עם רכוש (שהוחרם בטרם עלייתו) מגיע לבוש בחליפה אלגנטית ומיד מושפל. מרססים עליו די.די.טי, ובלילה הוא בוכה כי "נתחוור לו שהוא נמנה עם גזע נחות" (עמ' 22).

סמי מיכאל, שמעון בלס וסמיר נקאש היו שלושה כותבים יהודים עיראקים שהיגרו לישראל ובכתיבתם שונתה לעד הספרות העברית. בניגוד לסמיר נקאש שהתעקש לכתוב בשפה הערבית והעיראקית עד יום מותו, בלס ומיכאל עברו לכתוב בעברית. אך הם מעולם לא ויתרו על שורשיהם ועל ההתנגחות החזיתית בכל העקרונות שאפיינו את הספרות העברית של ראשית המדינה: השייכות שלה למיעוט אשכנזי, הנאמנות ליבשת אירופה שאותה עזבו, ובעיקר הנחות היסוד הגזעניות שלה כלפי הציבור היהודי-ערבי והפלסטיני, ההתנשאות שלה כלפי המזרח והיעדר הידע שלה לגבי המזרח התיכון, המקום שבו התיישבה.

כשקראתי את "חסות", שנכתב על השמאל הרדיקלי שפעל בחיפה ובין השאר הושפע מהחברות שלו עם סליבה חמיס וארנה מר, הזדהיתי כל כך עם העולם הפוליטי של השירה, חיפה והלאומיות הפלסטינית. שנים אחרי מצאתי את עצמי כמוהו נאבק, כותב ונאמן להוויית חיפה, עיר הולדתי. ברומן "חסות" עובר קו התפר בין היהודי לבין הערבי, אך דווקא ממבט על זוג שמבטא את החיבור הבלתי אפשרי, מתוך שורות השמאל. ובין השאר מתואר משורר ערבי שכמו רבים חשבתי שדמותו מבוססת על מחמוד דרוויש אך יש שחושבים שאולי על סמיח אל קאסם. בזמן מלחמת יום כיפור מחביאה שולה, אם לבן מוגבל, את המשורר הלאומי הפלסטיני פתחי, בזמן שבעלה במלחמה. פתחי מאורס לבחורה פלסטינית, אך מתחיל קשר מיני ופוליטי אסור. מיכאל כתב על הרומן ועל הרעיון מאחורי בניית דמות ערבית חיובית ברומן עברי:

"זה הספר הראשון שמציג את הערבי כבן אדם כמוני. עד אז הערבי תואר בספרות העברית לא רק כאויב, אלא השונות הזאת הייתה מהולה בהרבה גזענות, שאנחנו שייכים לגזע עליון, לגזע הומאני, לגזע אינטלקטואלי, בעוד שהיריב הוא מדשדש כתת־אדם, כפושע, כשודד, ולכן הדמות שלו השתקפה כך בספרות העברית… ראיתי את העוול שנעשה להם לא רק על ידי הממשל הצבאי אלא גם בספרות העברית, וזה הפסד ענק גם לספרות העברית וגם עיוות המציאות".

הספרות שלו "הכהתה" ו"מזרחה" את הספרות בישראל ושינתה את נקודת הארכימדס שלה. הוא לקח לעצמו את המשימה לקבוע יסודות חדשים לבית שעליו מושתתת ספרותו, ולא ויתר על הדהוד הנכבה

הוא עבר לחיפה אחרי שהתגורר ביפו, וגם בשנים האחרונות התגורר בחיפה והיה לו קשר מאוד מיוחד אליה. עם הגירתו מבגדד, בעקבות פרסום שני מאמרים בעיתון "אל איתיחאד" שיצא לאור בחיפה, פנה אליו הסופר הפלסטיני אמיל חביבי, והוא כתב טור תחת השם סמיר מארד. נילי גולד כתבה על החיבור המיוחד לחיפה:

"הרומאנים החיפאיים של מיכאל, שהקרע היהודי־ערבי במרכזם: 'חסות', 'חצוצרה בוואדי' ו'יונים בטרפלגר', אינם מתעכבים על תיאור החיים כפי שהיו בעיר לפני 1948, אך שניים מהם מעלים את סיפורי הבריחה מחיפה וההינתקות הכפויה מעיר המולדת. סיפורים אלה, החוזרים ברומאנים בכפייתיות, הם גרסאות לאקוניות של האסון המשמרות את לבו הרותח של נרטיב 1948, משחזרות את הטראומה אך ממעטות בפרטים. הקול המספר את הסיפורים באותם רומאנים הוא קולה של האם ותכניהם עוברים ממנה לילדיה והלאה. כך, למשל, נושאת עמה גיבורת 'חצוצרה בוואדי' את כאב אמה: 'בימי המאורעות שהיו לפני הקמתה של מדינת ישראל, נמלטו אחיה לירדן… לאחר המלחמה ביקשו לגנוב את הגבול… כולם סולקו אל מעבר לגבול. הסיפור היה חרוט בזיכרוני, געגועיה של אמא על אחיה, מרירותה על שהייתה חסרת כל' (עמ' 13). גרעין סיפורי זה מכיל את כאב הפרידה מאחיה 'של אמא' אך אינו מזכיר את אורח החיים שקדם לאותה פרידה".

סמי מיכאל היה קומיניסט בלבו ובהווייתו. הוא היה שותף לפעילות הקומוניסטית בעיראק, באיראן ובישראל, אך התפכח כמו רבים מהטוטליטריות של המפלגה. פעם נשאל אמיל חביבי מדוע נשאר קומוניסט אחרי הידיעה על הטיהורים של סטאלין, והוא ענה שכל חייו החזיק שני אבטיחים, את הספרות ואת הפוליטיקה, וכבר אינו יכול להשתנות. לדעתי הרעב לשינוי חברתי בספרות של סמי מיכאל, והעוצמה של המבנה הגזעני בישראל, יצרו בספרותו את הרצון לצייר את היופי הכי גדול.

עבודת התרגום עומדת בתוך ספרותו, הוא חי וינק מתוך הספרות הערבית, מתוך השפה והתרבות הערבית וכל גוף יצירתו הספרותית היא המעבר מגוף ידע אחד לאחר, מתוך מטרה עליונה לחבר את הגוף הזר של הספרות העברית בחזרה למזרח התיכון

"ויקטוריה" מספריו המצליחים ביותר, הוא ספר אוטוביוגרפי-משפחתי, שנולד בעקבות מות אביו בשנת 1990. הוא לוקח אותנו לבגדד וחוזר על סיפור ההגירה לישראל. שני הקטבים האלו מהדהדים לסיפור האישי, וגם באופן רחב יותר לסיפור הישראלי. אפשר לטעון שהספרות שלו "הכהתה" ו"מזרחה" את הספרות בישראל ושינתה את נקודת הארכימדס שלה. הוא לקח לעצמו את המשימה לקבוע יסודות חדשים לבית שעליו מושתתת ספרותו, ולא ויתר על הדהוד הנכבה, העולם הערבי, הדיכוי הפלסטיני, הדיכוי המזרחי, ההיסטוריה של היהודים-הערבים והסיפור של המיעוטים במזרח התיכון. הרומן האחרון שקראתי מפרי עטו היה "עאידה", שעסק בנרטיב הכורדי, שכולו נרטיב של פליטות. והדהוד של מיעוט אחד למיעוט אחר בתוך המזרח תיכון הוא הסולידריות החוצה גבולות, עדות ומגזרים. וכך כתבה בתיה שמעוני על הנשים ביצירתו של מיכאל ובעיקר ב"עאידה":

"מיכאל כמו בוחן את האפשרות האחרת, את הדרך שלא ננקטה: מה היה אילו גיבורו לא היגר לישראל אלא נשאר בבגדד, במרחב הסוציו־תרבותי שבו גדל. המפגש עם עאידה המתה/חיה מאלץ את דאלי (ודרכו אף את מיכאל) לבחון מחדש את יחסיו עם מולדתו האהובה עיראק. עאידה הכורדית מייצגת את האחר האולטימטיבי בעיראק הנשלטת על ידי המשטר הקיצוני ושונא הזרים, כשם שגם זכי היהודי הוא אחר מובהק בעיני משטר זה. אך כעבור שנים ארוכות של חיי זיקית שבהן זכי מסגל עצמו לתנאי המשטר (המגולם על ידי דמותו של בכיר במוחברת' – השירות החשאי העיראקי – נזאר אל סייד) במחיר ויתור על נאמנות לעצמו ולמציאות 67, כניסתה לחייו של עאידה הפליטה מחייבת אותו להתמודד ביתר שאת עם שאלות הקשורות ללאומיות, לאחרות ולהשתייכות למולדת".

סמי מיכאל גם תרגם מספרי הסופר המצרי זוכה פרס הנובל נגיב מחפוז והספרייה הלאומית מביאה סיפור נפלא על חברותם האמיצה, על נסיעתו אחרי הסכם השלום לבקר את מחפוז בקהיר. רק חשוב לציין כי עבודת התרגום לא רק מראה את השליטה המושלמת שהייתה לו בערבית, אלא גם בעברית, ובתוך כך את הכוח הפוליטי העצום של עבודת התרגום, שבה כמו כל המהגרים חי במודעות שלמה בכל חייו. כפי שסיפר בראיון הנפלא שנתן בעיראקית בסרט "Forget Baghdad":

"אחרי שגמרתי לתרגם את הכרך הראשון של הטרילוגיה הקהירית נסעתי למצרים. זה היה בדיוק שנה אחרי חתימת הסכם השלום. קבענו פגישה בבית הקפה 'ריש' שבמרכז קהיר. ישבנו על המרפסת של בית הקפה ושוחחנו כשמסביב רוחשת המולת הרחוב והאנשים הממהרים. סיפרתי לו על עבודת התרגום והוא אמר שזו הפעם הראשונה שיצירתו מתורגמת לשפה זרה. מתוך הרחוב התקרב אלינו פתאום גבר לבוש בחליפה ועניבה. בלי לומר מילה הוא דילג מעל למעקה בית הקפה, התקדם לעברנו, נטל את כף ידו של נגיב מחפוז, פתח אותה ולתוכה טפטף מבקבוקון בושם ששלף והמשיך לדרכו. שאלתי את מחפוז לפשר הדבר, תהיתי אם זה מעין טקס מצרי שזר לי. הוא צחק, הסמיק ואמר שזה ככל הנראה קורא שמעריך את כתיבתו. אהבתי את המבוכה שלו, את הצניעות שהיא זן נדיר בנוף הספרות, בעיקר כאן בארץ, שבה כל מי שמושך בעט הופך בין לילה לתרנגול מנופח. היה לו צחוק מתגלגל והוא חי בתוך חברה שאינה בהכרח של כותבים וסופרים אלא של אותם אנשים איתם צמח וגדל".

סמי היה פעיל חברתי ופוליטי, הצטרף למפלגות שמאל, לארגוני זכויות אדם, חתם על מנשרים ועצומות והיה חרד מהתהליכים הגואים של הלאומנות בחברה הישראלית. הוא כתב נגד חוק הנאמנות של מירי רגב, ואפשר לשמוע בכתיבתו את האתיאיסטיות הבגדדית, העיראקית: "התורה, הברית החדשה והקוראן, קדושים ככל שיהיו, הם תוצר של תרבות. אילו שרת התרבות הייתה כותבת את התנ"ך הייתה בוודאי מטילה צנזורה על פרשיות מצמררות שונות, ולפי הצעת החוק שלה הייתה מוחקת את חטאו החמור של דוד המלך כלפי אוריה. פתגם פרסי אומר: 'אם אתה לא נוכל, מדוע אתה מסתיר דברים?'"

כשהעיתונאית כרמית ספיר ויץ שאלה אותו בשנת 2018 לגבי המתרחש בישראל, הוא ביקר בחריפות את המשטר הפוליטי במילים שעדכניות לימינו:

"תפיסת עולמי לאורך העשורים האחרונים לא השתנתה כלל וכלל. די להשוות בין שני ראשי ממשלה – יצחק רבין ובנימין נתניהו; או בין שני רבנים – הרב קוק והרב הראשי יונה מצגר, שבימים אלה כלוא מאחורי סורג ובריח, בעוון קבלת שוחד – כדי לדעת מה באמת השתנה. די להשוות בין שרי משפטים שכיהנו בעבר וגוננו על הדמוקרטיה, לעומת מה שאנו עדים לו היום – קעקוע יסודות המערכת המשפטית. יש לנו עם חרוץ, ואינני יודע איך הוא מרשה לכנופיה של גזלנים וכזבנים לשלוט בו. אינני תופס איך הוא מרשה למושחתים שנכונים למכור את טובת המדינה בעבור בצע כסף והישגים אישיים למשול בו. שר הביטחון הקודם טען שמאות אלפי ישראלים מתגוררים היום בארצות הברית. אפשר שרבים ניחנים בחוש ריח מפותח מאוד שמביא אותם להגר מכאן".

מיכאל זכה בפרסים רבים ותורגם לשפות רבות ומכר מאות אלפי עותקים מספריו שהיגרו בחזרה גם לעולם הערבי. ובאופן אישי אספר שכשהקראתי משיריי באוניברסיטת פוטסדאם, בשנה שעברה, שאלתי מי הוא המשורר הישראלי שזכה בפרס ישראל. איש לא ידע לומר את שמו של ארז ביטון, אך אחד הפרופסורים אמר סמי מיכאל. כי שמעו הגיע למרחק, והפרוזה כנראה הקדימה את השירה בהצלחתה להדהד את חוד החנית של הספרות היהודית-הערבית שכבשה את מקומה במרכז הספרות העברית-הישראלית.

עבודת התרגום עומדת בתוך ספרותו, הוא חי וינק מתוך הספרות הערבית, מתוך השפה והתרבות הערבית וכל גוף יצירתו הספרותית היא המעבר מגוף ידע אחד לאחר, מתוך מטרה עליונה לחבר את הגוף הזר של הספרות העברית בחזרה למזרח התיכון. הוא פתח דלתות שהיו סגורות ואחרי שנפתחו, אפשר רק להתענג על הדרכים שסלל לנו. פגשתי אותו פעם אחת, איש גבוה, גאה ובהיר במחשבתו, ולא יכולתי להביע כמה אני מעריך את כתיבתו. יהי זכרו ברוך.

סמי מיכאל
סמי מיכאל. צילום: קובי קלמנוביץ, CC BY-SA 3.0
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.