• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בדרך אל הג'נוסייד ברצועת עזה

ישראלים מקשרים רצח עם לתמונות היסטוריות של מחנות ריכוז, אבל כדי להבין מה פירוש ג'נוסייד ולמה המתרחש בעזה נכנס לתוך ההגדרות יש להבינן במלואן, לאור מקרים קודמים במקומות אחרים בעולם
שמואל לדרמן

עבור רוב הישראלים, הרעיון שמה שאנחנו עושים בעזה הוא רצח עם או עשוי להפוך להיות רצח עם הוא מופרך, עלילה אנטישמית של ממש. אנו נלחמים מלחמה צודקת, תגובה לטבח הנורא שביצעו אנשי חמאס ופלגים פלסטינים אחרים בעוטף עזה. החובה המוטלת על מדינת ישראל היא להבטיח שזוועה כזו לא תקרה שנית, והדרך היחידה להבטיח זאת היא חיסול חמאס או לפחות פגיעה אנושה ביכולותיו הצבאיות וביכולתו לשלוט בעזה. אם במלחמה זו מתים אזרחים עזתים רבים, הרי זו תוצאה לא־מכוונת נפוצה במלחמות, והאחריות על כך מוטלת על חמאס, במיוחד לנוכח השימוש שלו באזרחים ובמתקנים אזרחיים בעזה כ"מגן אנושי". כיצד אם כן אפשר להעלות על הדעת שאנו מבצעים את מה שנתפס כפשע הנורא ביותר בחוק הבין־לאומי – ג'נוסייד?

המציאות מורכבת יותר. יש לכולנו דימוי פופולרי, מעין "מודל", של מהו רצח עם וכיצד הוא מתבצע. הדימוי הזה נשען בראש ובראשונה על השואה, אך גם על מקרים מפורסמים אחרים של ג'נוסייד כגון רצח העם ברואנדה ורצח העם הארמני. יש לדימוי הזה כמה היבטים מרכזיים: הראשון הוא שאלו שמבצעים רצח עם עושים את זה מתוך שנאה גזענית, לאומית או אתנית, או מתוך אידאולוגיה קיצונית אחרת. הם עושים את זה כי הם שונאים את בני הקבוצה השנייה וחושבים שהם ראויים להשמדה פשוט בגלל מי שהם. ההיבט השני הוא אופן ההרג. לכאורה, צריך שיהיה טבח המוני מכוון באוכלוסייה אזרחית כדי לשקול בכלל להחיל את המושג, כך שהדבר היחיד שעוצר את המבצעים מלטבוח בבני הקבוצה כולה הוא אם עוצרים אותם מלעשות זאת או שבני הקבוצה מצליחים לברוח. ההיבט השלישי הוא הכמות. לכאורה צריך שיהיה מספר עצום – מאות אלפים או אף מיליונים כדי לראות במקרה מסוים ג'נוסייד. ההיבט הרביעי הוא המבצעים: אנחנו מזהים מבצעי ג'נוסיידים עם משטרים רודניים או עם קבוצות קיצוניות. דמוקרטיות לכאורה אינן מבצעות ג'נוסיידים ואינן משתתפות בהם. בוודאי לא אנחנו.

ההגדרה המורכבת של ג'נוסייד

ההגדרה המשפטית של ג'נוסייד באמנת הג'נוסייד של האו"ם, אם כי היא פתוחה לפרשנויות שונות, במידה רבה נשענת על אותו "מודל". היא מדגישה את הכוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית במלואה או בחלקה ככזו, ושורה של מעשים שנועדו לממש כוונה זו. ההדגשה של הכוונה נועדה בין השאר להבחין בין מה שעשו הנאצים לבין מה שעשו בעלות הברית – אלו אומנם הרגו מאות אלפי אזרחים במלחמת העולם השנייה ובמקרים אחרים, אך לא עשו זאת מתוך כוונה להשמיד את הקבוצה ככזו ולא מתוך אידאולוגיה קיצונית או שנאה גזענית כמו הנאצים. קבוצות פוליטיות הוסרו מההגדרה בין השאר כדי לא לאפשר האשמה של ברית המועצות בג'נוסייד. השמדה תרבותית של קבוצה הוסרה בין השאר כדי למנוע האשמה של ארה"ב, בריטניה או צרפת בג'נוסייד נגד עמים ילידיים במסגרת הקולוניאליזם האירופי או בשעבוד השחורים.

הטורקים עדיין רואים במה שנעשה לארמנים תגובה לגיטימית למרידות הארמניות ולטבח שביצעו במוסלמים בזמן מלחמת העולם הראשונה וכן לשיתוף הפעולה שלהם לכאורה עם הרוסים כנגד האימפריה העות'מאנית

אם בגלל ביקורת על ההגדרה המשפטית ואם בגלל תובנות שהתפתחו לאורך הזמן מתוך מחקר הג'נוסייד, חוקרי ג'נוסייד רבים נוטים להגדרות אלטרנטיביות ולתיאורים אחרים של האופנים שבהם ג'נוסייד מתבצע. כך למשל התגבשה ההבנה שלעיתים קרובות המניע לג'נוסייד ולמקרים אחרים של זוועות המוניות אינו אידאולוגיה קיצונית או שנאה חסרת פשר לקבוצת הקורבנות אלא תגובה לטראומה שחוותה קבוצת המבצעים – מעשי טבח, פלישה צבאית, תודעה של סכנה קיומית – שמשכנעת לפחות חלק מחברי הקבוצה שהדרך היחידה להתמודד עם האיום היא פגיעה מספיק קשה בקבוצה שהופכת להיות קבוצת הקורבנות, גם אם מבצעי הטבח או הפלישה היו קבוצה קטנה מתוכה. כך למשל, רצח העם ברואנדה התבצע על רקע מלחמת אזרחים שהחלה עם פלישה צבאית של מחתרת הצאצאים של פליטי טוטסי מאוגנדה – "החזית הפטריוטית הרואנדית", ושכללה מעשי טבח של "החזית" בהוטו ובריחה של מאות אלפי הוטו מצפון רואנדה בעקבות הפלישה. תעמולה ושנאה גזענית ואתנית ברואנדה שיחקו תפקיד חשוב ללא ספק, אך מה ששכנע רבים מבני ההוטו לטבוח בטוטסי בזמן הג'נוסייד היה פחות אלו ויותר הפחד הקיומי מהשתלטות "החזית" וגם ממה שיעשו להם קיצוני ההוטו אם יסרבו להשתתף ברצח.

או למשל מה שנחשב היום רצח העם הראשון במאה ה־20 – הטבח של הגרמנים בבני ההררו בנמיביה, שנעשה בתגובה למרד של ההררו, שהוא עצמו החל בטבח עקוב מדם שביצעו בכ־120 מתיישבים גרמנים. גם כאן גזענות שיחקה תפקיד חשוב, אך בראש ובראשונה מדובר היה בתגובה לטראומה של הטבח, בשאיפה לנקום ולדכא את המרד ובצורך להרתיע קבוצות ילידיות אחרות תחת הקולוניאליזם הגרמני ממרידות דומות. באופן דומה, הטורקים עדיין רואים במה שנעשה לארמנים תגובה לגיטימית למרידות הארמניות ולטבח שביצעו במוסלמים בזמן מלחמת העולם הראשונה וכן לשיתוף הפעולה שלהם לכאורה עם הרוסים כנגד האימפריה העות'מאנית במלחמה.

ג'נוסייד כאירוע מתגלגל

שוב, בניגוד לדימוי הפופולרי, לעיתים קרובות ג'נוסייד מתבצע לא כתוכנית סדורה מראש אלא מתוך התגלגלות של אירועים והכרעות לאורך זמן. ברצח העם בנמיביה למשל, הייתה התגובה הגרמנית הראשונית יחסית מתונה יותר, התחלפה בגירושם של בני ההררו למדבר מתוך כוונה שיהיה זה גזר דין מוות על רבים מהם, ושוב התחלפה במדיניות שהייתה אמורה להציל את בני ההררו הנותרים – ריכוזם במחנות ריכוז – אך לנוכח מספר המתים הגבוה בתנאים הקשים במחנות נראית כיום כהמשך הג'נוסייד באמצעים אחרים.

למקין ראה קשר ישיר בין ג'נוסייד ומלחמה: קבוצות מבצעות ג'נוסייד בקבוצות אחרות כאסטרטגיה מלחמתית כדי להבטיח שבני הקבוצה לא יחזרו להיות איום ביטחוני. הוא קשר גם בין השתלטות על שטח לבין ג'נוסייד

ברוח זו חוקרי ג'נוסייד רבים גם נוטים לתאר ג'נוסייד כתהליך במקום כאירוע מבודד של טבח המוני. הוא יכול להימשך על פני תקופה ארוכה ולכלול צורות שונות של התקפה על הקבוצה – לא רק טבח ישיר אלא גם למשל הרעבה; לא רק הרג אלא גם למשל השמדה של אוצרות התרבות ושל מוסדות החינוך של הקבוצה. כוונה מראש או בכל נקודה בזמן להשמיד את הקבוצה אינה הכרחית. לעיתים קרובות השמדת הקבוצה או חלקה היא פועל יוצא של מדיניות שכוונתה לא הייתה השמדת הקבוצה ככזו אלא היא תוצר של אסטרטגיה צבאית להכנעת הקבוצה או להכנעת החלק מתוכה שהוגדר כאיום, ובאופן רחב יותר תוצר של דה־הומניזציה ודמוניזציה של קבוצת הקורבנות שנתנה לגיטימציה להרג רחב של אזרחים כתוצר "בלתי־נמנע" של התמודדות עם האיום הקיומי.

רבים מבקרים מגמה זו במחקר הג'נוסייד כ"מותחת" את המושג עד שהוא מאבד את משמעותו. אך למעשה מדובר במידה רבה בחזרה לתפיסה המקורית של רפאל למקין, המשפטן היהודי-פולני שטבע את המושג ג'נוסייד. עבור למקין, ג'נוסייד הוא התקפה "מסונכרנת", כפי שהוא מנסח זאת, על היבטי חיים שונים של הקבוצה: החרבת מוסדות של שלטון עצמי, הרס המרקם החברתי של הקבוצה, הרג או סילוק של המנהיגות האינטלקטואלית והרוחנית שלה, הרס מוסדות תרבות ואוצרות תרבותיים, פגיעה אנושה בתשתית הכלכלית של הקבוצה, יצירת תנאי חיים שאינם מאפשרים לבני הקבוצה לחיות על אדמתם והרג פיזי שהוא השיא של תהליך זה. למקין גם ראה קשר ישיר בין ג'נוסייד ומלחמה: קבוצות מבצעות ג'נוסייד בקבוצות אחרות לעיתים קרובות כאסטרטגיה מלחמתית כדי להבטיח שבני הקבוצה לא יחזרו להיות איום ביטחוני. הוא קשר גם בין השתלטות על שטח לבין ג'נוסייד: הדרך היעילה ביותר להבטיח שלטון על טריטוריה היא להשמיד לפחות חלק משמעותי מהקבוצה שיושבת עליה.

ישראלים נוטים להאמין שמחילים עלינו "סטנדרטים כפולים" ולא מאשימים מדינות אחרות המבצעות אותו דבר. למעשה במקרה זה מחילים על ישראל סטנדרטים שזמן רב מקובלים בדיון לגבי ג'נוסייד

בהתאם להגדרה רחבה זו, זיהה למקין מקרים רבים של ג'נוסייד בהיסטוריה. באותו זמן, לאור ריבוי המקרים שזיהה במחצית הראשונה של המאה ה־20, הוא האמין שיש להכיר בפשע של השמדת קבוצה ולעגן את איסורו בחוק הבין־לאומי. מאחורי המאמצים הבלתי־נלאים של למקין עמדו שני רעיונות בסיסיים: הראשון הוא שיש דברים שאסור לעשות גם כחלק ממלחמה, גם נגד אויב אכזר. השני הוא שישנה נקודה שבה מדובר ביותר מאשר מספר המתים והפצועים והנכים במלחמה – שבה מה שעושים מסכן את עצם האפשרות של קבוצה לשרוד, לשקם את חייה ולהתפתח כקבוצה.

להבין את מה שקורה בעזה

אם לא הגענו כבר לנקודה הזו בעזה, ישנו חשש כבד שאנחנו בדרך אליה. מספר המתים, הפצועים והנכים הגבוה, נורא ככל שיהיה, אינו תופס את העניין. גם לא העדויות והמידע המצטבר על היד הקלה – לעיתים אפילו לא־אנושית – על הֶדק ההחרבה של משפחות שלמות. לא פחות מאלה זהו ההרס השיטתי של כל התשתיות האזרחיות בעזה – מבתים דרך מערכת הבריאות ועד מוסדות התרבות והחינוך; הטראומה ארוכת הטווח גם לילדי עזה שלא ימותו או יצאו פצועים ונכים מהמלחמה הזו; ומעל הכול – ההרעבה. אם את ההרג ההמוני בהפצצות או את הרס בתי החולים אפשר לתרץ בצורך להרוס את היכולות הצבאיות של חמאס, בשימוש של חמאס באזרחים ובמוסדות אזרחיים וכפגיעה שהיא ברובה אינה מכוונת באזרחים, את ההרעבה של יותר משני מיליון איש אי־אפשר. אם יתממשו התחזיות של עשרות אלפי מתים ברעב ובמחלות הקשורות לרעב ולזיהום המים בעזה ולהרס התשתיות בה, יהיה קשה לא לקבוע שישראל השמידה "חלק משמעותי" מהעזתים או מהפלסטינים כקבוצה. גם אם "רק" אלפים ימותו מכך, העובדה שרעב והמחלות הקשורות אליו פוגעים קודם כול בחלשים ובמיוחד בילדים – מבטיחה בעיות התפתחות חמורות אצל חלק נכבד מהילדים בעזה. למעשה כבר עכשיו, עצם העובדה שישראל אינה עושה מספיק כדי להכניס סיוע לעזה למרות התחזיות – מחזקת את "תיק הג'נוסייד" נגדה גם אם מספר קורבנות הרעב והמחלות יהיה בהתאם לתחזיות הפחות גרועות.

מרבית הישראלים נעים בין הכחשה של מציאות הרעב ההמוני ומספר הקורבנות האזרחים בעזה, לבין הטלת האחריות על חמאס לבדו, ועד "חגיגת" ההחרבה של עזה והעזתים. כמו הדינמיקה שתוארה למעלה, גם זו דינמיקה מוכרת ממקרים אחרים של זוועות המוניות. אנחנו נוטים להאמין שמחילים עלינו "סטנדרטים כפולים" ושמאשימים אותנו בפשעים שלא מאשימים מדינות אחרות המבצעות את אותו הדבר. למעשה במקרה זה מחילים על ישראל סטנדרטים שכבר זמן רב מקובלים בדיון לגבי ג'נוסייד. במילים אחרות, אנחנו לא מיוחדים, חוץ מבמידת תשומת הלב הבין־לאומית המוקדשת לסכסוך הספציפי שלנו, שהיא אכן נדירה. וכמו מדינות ועמים אחרים אנחנו עשויים לגלות שביצענו את אחד הפשעים החמורים ביותר האפשריים מבלי שבכלל הבנו שזה מה שאנחנו עושים.

 

ד"ר שמואל לדרמן הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית שליד מכון ון ליר

 

עזה, אפריל 2024
צמא ורעב ברצועת עזה, אפריל 2024. צילום: Emad El Byed on Unsplash
כנראה שיעניין אותך גם: