הפליטים, זכות השיבה ומציאות החיים

סוגיית הפליטים וזכות השיבה היא הקשה מבין הסוגיות בכל ניסיון להביא לפתרון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל התעלמות ממנה היא טמינת הראש בחול. פידא שחאדה על עקירה, פליטות והכחשה
פידא שחאדה

זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לאדמתם נחשבת לעוגן בתודעת העם הפלסטיני ונתפסת כמימוש לחזון פתרון הכיבוש הישראלי של כל ארץ פלסטין. בעיית הפליטים הפלסטינים הייתה מרכיב משמעותי בעיצוב הקולקטיבי של העם וזיכרון הנכבה, ודרכה מתבטאת המציאות הקשה של העם הפלסטיני בכלל והפליטים בפרט, המהווים כמעט חצי מכלל העם.

במקביל, זכות השיבה הפלסטינית נתפסת בידי ישראל כסיכון הגדול ביותר לקיומה: מימושו ישנה את המצב הדמוגרפי בצורה קיצונית שמציינת את סוף השליטה הישראלית. זאת הסיבה שלאורך כל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, סוגיית הפליטים וזכות השיבה נחשבה לאחד מסלעי המחלוקת בדרך לפתרון אם לא הסלע הגדול ביותר. זאת משום שאף נציג פלסטיני לא יוכל להתפשר בסוגיית השיבה אפילו על חשבון מציאת פתרונות אלטרנטיביים, מכיוון שאחרי יותר מ-65 שנות עקירה, צאצאי הפליטים נאחזים בזכות לשוב לאדמתם אפילו יותר מאלה שנולדו בה. אף שגם הפליטים עצמם יודעים שחזרה מלאה לאדמתם המקורית אינה ריאלית משום שהמצב הדמוגרפי והגיאוגרפי אינו כשהיה, ללא פתרון עקרוני ומעשי לסוגיית הפליטים וחזרתם לארצם מתוך בחירה כנראה לא יהיה פתרון לסכסוך.

הנכבה

המונח המתייחס לאסון שפקד את העם הפלסטיני ב-1948, בזמן מלחמה העצמאות הציונית, אסון שהתבטא בעקירה ובגירוש כ-800 אלף פלסטינים, בהרס ובמחיקת יותר מ-500 כפרים פלסטיניים ובכיבוש שטחי ארץ פלסטין והקמת מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. תוצאות המלחמה היו הרות אסון לחברה הפלסטינית וגרמו סבל אנושי לא יתואר למשך דורות – סבל שעדין נמשך.[1]

קיימות עשרות יוזמות והצעות בפועל לחזרת הפליטים, ובהן בניית תכנון פיזי מוקטן כמו שעשו עקורי הכפר אלג'ון (اللجون), המדמה את היום שבו כל הפליטים חוזרים, איפה יגורו ואיך יחולק השטח

הנכבה בתודעה הפלסטינית היא טיהור אתני ופינוי בכוח של אנשים לא חמושים וטבח ורצח של יותר מ-15 אלף פלסטינים. את המונח "נכבה" טבע לראשונה קונסטנטין זורייק, פרופסור סורי למזרחנות באוניברסיטה האמריקנית בביירות, בספרו "מענא א (ל)-נּכבה" (معنى النكبة, משמעות האסון) שיצא לאור בשנת 1948. זורייק, שכתב את ספרו במהלך מלחמת העצמאות, כיוון לכישלון הצבאי של מדינות ערב, שהתבטא לדעתו בהסכמתן להפוגה הראשונה. לאחר מלחמת ששת הימים שימש המונח "נכבה" גם להוראה של מאורעות מלחמה זו, כגון "שואת העולם הערבי". במסמך שפרסמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2011 ניתנה התייחסות לפירוש המילה "נכבה" בשפה הערבית ולמשמעותה בהקשר הפלסטיני: "בלשון הספרותית, נהוג להתייחס למילה 'נכבה' כאל אסון טבע כמו רעידת אדמה עזה, התפרצות קטלנית של הר געש או סופות חזקות. לעומת זאת, הנכבה של פלסטין היא תהליך של טיהור אתני המלווה בחורבן ובעקירה חמושה ושיטתית של עם מארצו, כדי שאת מקומו תתפוס אומה אחרת… הנכבה הפלסטינית התרחשה כחלק מתוכנית צבאית דקדקנית מעשה ידי אדם, שלקחו בה חלק מדינות גדולות – והביאה לטרגדיה הגדולה שפקדה את העם הפלסטיני". הנכבה היא אירוע מכונן בהיסטוריה של פלסטין והיא זיכרון חי מרכיב מרכזי בזהות הקולקטיבית.

פליטים – אמנה בין-לאומית

האמנה הבין-לאומית, שנחתמה בישיבה מיוחדת של האומות המאוחדות בז'נבה ב-28 ביולי 1951 ונכנסה לתוקף ב-22 באפריל 1954, מגדירה מיהו פליט, ומפרטת בין השאר את זכויות המבקשים מקלט מדיני ואת אחריות המדינה המעניקה להם מקלט. האמנה מפרטת מי אינו נכלל במסגרת הגדרת "פליט", דוגמת פושעי מלחמה וכל מי שקיבלו אזרחות במדינה מוכרת. האמנה אינה מגדירה כפליט את צאצאיו של הפליט, וקובעת את הזכאות לתעודת מעבר המונפקת בהתאם להוראות האמנה.

הגדרת המונח פליט: "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור".

בית באל-באסה
בית באל-באסה. צילום: אבישי טייכר, CC BY-SA 2.5

הפליטים בעקבות הנכבה

"הכפר נכבש סופית במאי 1948 במסגרת מבצע בן עמי. בכתבי ההיסטוריה של ההגנה נכתב כי הכוחות הציונים הגיעו לכפר באמצעות סירות ואנשי הכפר ברחו כאשר ראו את הכוחות האלה, עדי ראייה מספרים שהרבה משפחות, בעיקר נשים וילדים פונו קודם כדי להרחיקם מהקרבות, כמה מאות אנשים נשארו בכפר. ביום המתקפה הופתעו הלוחמים בכפר והתרחקו צפונה מהכפר. עדי הראייה אומרים שכוחות הכיבוש נתנו פקודה לכל מי שנשאר בכפר להתאסף בכנסייה (רובם היו זקנים) וירו בכמה בחורים ואישה אחת ברחבה של הכנסייה והורו לשאר לקבור אותם. פליטים מהכפר מאשרים כי היה רצח בדם קר של אזרחים, אך אינם יודעים לומר כמה נרצחו. הם יודעים בוודאות על אח ואחות בני 12-14 שנרצחו מול עיני ההורים שלהם ליד הכנסייה. בני מוריס לא מזכיר את האירוע הזה והוא אומר שהם עזבו את הכפר בלילה שלפני ומי שנשאר ברח באותו זמן של המתקפה. הוא גם מוסיף שהציעו לרוב התושבים לעזוב צפונה, ולמאה נוספים שרובם נוצרים וזקנים לעזוב לכפר השכן, אלמזרעה. חלק מאנשי הכפר, שנסו לחזור ולקחת את הדברים שלהם נורו למוות" (זוכרות את אלבסה).

מה שקרה בכפר אלבסה הוא דפוס קבוע של עקירה ופינוי: אחרי תקופת מצור על הכפר עם נתיב יציאה לכיוון מדינות ערב, תוקפים את הכפר, אוספים במרכזו את הנשארים, רוצחים כמה אנשים ומכריחים את האחרים לקבור אותם

מה שקרה בכפר אלבסה הוא דפוס קבוע של עקירה ופינוי הכפרים והתושבים. אחרי תקופת מצור על הכפר שמאפשרת נתיב יציאה לכיוון מדינות ערב, תוקפים את הכפר במבצע גדול, אוספים את מי שנשאר במרכז הכפר, רוצחים כמה אנשים ומכריחים את האחרים לקבור אותם ואז מעבירים אותם לנתיב הבריחה למדינות ערב. רוב הפלסטינים עקרו לגדה המערבית שהייתה בשליטת הצבא הירדני והשתקעו במחנות פליטים סביב הערים המרכזיות. חלק גדול מהם המשיך עד שנעצר במחנות בעומק המדינה הירדנית. חלק נוסף של העקורים שהיו בצפון ארץ פלסטין עברו את הגבול לכיוון לבנון וסוריה. גם בצד השני של ארץ פלסטין הייתה עקירה לכיוון רצועת עזה שהייתה בשליטת הצבא המצרי. עקירת הפלסטינים נמשכה גם אחרי סיום המלחמה והסכם רודוס שנקבע בו הקו הירוק, ונמשכה עד 1952 לכפרים שהיו בשליטה מלאה של ישראל למטרות ביטחוניות ומניעת רצף דמוגרפי על הגבולות האסטרטגיים.

לפי לשכת הסטטיסטיקה הפלסטינית לשנת 2012, מתוך 11.6 מיליון פלסטינים החיים בעולם, 45.7% הם פליטים: יותר מ-5 מיליון פלסטינים שמחולקים בירדן (40%), בסוריה (10%), בלבנון (9%), בגדה המערבית (17%) וברצועת עזה (24%). מכלל הפליטים, 29% עדיין חיים ב-59 מחנות פליטים. מספרים אלה לא כוללים אוכלוסייה פלסטינית בשאר העולם (בעיקר בצ'ילה), ולא את פליטי הפנים – שעזבו את כפריהם אך נשארו בגבולות 1984.

זכות השיבה ופתרון הסכסוך

המושג זכות השיבה נטבע לראשונה בדצמבר 1948 במועצה הכללית של האו"ם ובהחלטתה מספר 194 שקוראת למדינת ישראל לאפשר בהקדם האפשרי לפליטים הפלסטינים המעוניינים בכך לחזור לביתם ולחיות עם השכנים היהודים בשלום. החלטה זאת, שכוללת עוד סעיפים רבים, התקבלה בהתנגדות על ידי המדינות הערביות וההנהגה הפלסטינית משום שהיא נותנת תוקף להכרה במדינה היהודית ומשמעותה כניעת הפלסטינים. במקביל, ההחלטה הזאת לא מומשה על ידי מדינת ישראל. הטענה העיקרית של ישראל היא ש"ההקדם האפשרי" עדיין לא הבשיל!

את היהודים חשוב לשאול, למשל, כמה יהיו מוכנים לוותר על בתיהם לטובת הבעלים המקוריים. את הפלסטינים יש לשאול כמה ירצו לחזור, לאן ובאיזה הרכב חברתי

מאז ההחלטה, בכל המעמדים הרשמים והלא רשמיים, הישירים והעקיפים, סוגיית הפליטים וזכות השיבה הייתה בראש נושאי הדיון והמשא ומתן לפתרון הסכסוך ואחד מסלעי המחלוקת להגעה לפתרון. אפשר לראות בבירור את התנהלות ההנהגה הפלסטינית שכבר הכירה במדינת ישראל כשקיבלה את החלטת האו"ם מספר 181 בשנת 1988, ובסוגיית הפליטים הפלסטינים נדרשו לעשות את הוויתור המשמעותי ביותר מבחינתם לאחר שוויתרו להבנתם ב-1988 על 78% מפלסטין (ישראל בגבולות 1967). הנוסחה שהחלה להתגבש עוד טרם קמפ דיוויד יצרה את הפתרון המעשי, שעיקרו פתרון בעיית היעדר האזרחות של הפלסטינים שלא באמצעות שיבה למדינת ישראל ומתן פיצויים באמצעות מנגנון בין-לאומי.

המחלוקות בנושא נרטיב הפליטות והאחריות לתופעה לא יושבו לגמרי, אך לא היו רחוקות מדי מכך. יחד עם זאת, כל אימת שהפלסטינים חשו כי אינם מקבלים דיים בסוגיה הטריטוריאלית ובירושלים הם מיהרו לחזור לעמדות שהחלטה 928, שאינה מופיעה בהסכם העקרונות שעליו חתמו, עומדת בבסיסן.[2]

ההנהגה הפלסטינית לא יכלה לקחת על עצמה אחריות להחלטה מהותית וקריטית משום שאין לה מנדט ציבורי פלסטיני לוותר על זכות השיבה במלוא מובן המילה, ולכן התמקדו במציאת פתרונות לסוגיות אחרות, חלקן זמניות, בידיעה שזכות השיבה היא כנראה הסוגיה האחרונה שתגיע לפתרונה.

מחשבות על חזרת הפליטים

המחשבות על חזרת הפליטים התחילו עוד ביום שעזבו. החזרה לאותו כפר, לאותו בית ולאוכל מהזרעים שהשאירו בבית, להכיל את הכאב ולהמשיך את החיים. מחשבות כאלו התנדפו עם הזמן והבנת המצב הפוליטי-גיאוגרפי, מצב שלא יאפשר בשום אופן חזרה למה שהיה: אפילו אם לא יישאר יהודי בארץ הזאת, האוכלוסייה הפלסטינית גדלה מאוד, מספר הפליטים וצאצאיהם הכפיל את עצמו כמה פעמים, המצב הפיזי של הכפרים והשטחים אינו כשהיה, ואם נחזור ונוסיף שישנם תושבים יהודים בארץ, המצב יסתבך עוד יותר.

ואדי אל-לג'ון (נחל קיני)
גשר לג'ון על ואדי אל-לג'ון (נחל קיני) בציור של ג'ון דאגלס וודוורד, סביבות 1880. צילום: נחלת הכלל, ויקיפדיה

עם זאת, בשנים האחרונות מתחילות לעלות עוד ועוד יוזמות קהילתיות נקודתיות, על ידי פליטים, המתכננים באופן סימבולי את חזרתם לכפר העקור תוך חשיבה על כל האלמנטים והמורכבויות בתכנון וביישום חזרה כזאת. רוב היוזמות הללו נובעות במטרה להעלות את המודעות בנושא הפליטים, וגם מתוך רצון להתחבר לשורשים ולשמור על הזכות חיה ובועטת, אבל הן מאפשרות ראייה יותר רחבה ובמובן מסוים שבירת תקרת זכוכית שלפעמים מחזירה את האנשים למציאות. קיימות עשרות יוזמות והצעות בפועל לחזרת הפליטים, ובהן בניית תכנון פיזי מוקטן כמו שעשו עקורי הכפר אלג'ון (اللجون), המדמה את היום שבו כל הפליטים חוזרים, איפה יגורו, איך יחולקו השטחים ואפילו דנו בשאלה למי מהבנות שהתחתנו עם עקורים מכפרים אחרים יש זכות לחזור לכפר. דוגמה נוספת היא צעירי הכפר ברעם (برعم) ששיפצו את הכנסייה והחדר הצמוד ומתגוררים בה.

היוזמות האלה מעלות שאלות עמוקות רבות: את היהודים חשוב לשאול, למשל, כמה בעלי בתים יהודים יהיו מוכנים לוותר על הבתים שהם חיים בהם לטובת הבעלים המקוריים, או כמה מיהודי התפוצות רואים את עצמם מגיעים לכאן. את הפלסטינים נצטרך למשל לשאול כמה ירצו לחזור, לאן, באיזה הרכב חברתי, באיזה תחום ירצו לעבוד או האם ירצו הסבה מקצועית, כמה רכוש היה ברשותם לפני הנכבה, ועוד. במסגרת זו יהיה צורך להבין כיצד אפשר להשיב או לפצות את מי שלא היה לו רכוש; צריך יהיה לתת את הדעת על הפלאחים אשר עיבדו אדמות שהיו שייכות לאפנדי עשיר: מה יקרה עם האנשים האלה? כיצד מפצים אותם? שאלות נוספות: כיצד מונעים היווצרות חברה שהפערים הכלכליים בתוכה עצומים? לאילו יישובים פלסטיניים שנחרבו יש כיום קהילות מספיק גדולות לשם הקמת היישוב מחדש? האם ירצו הפליטים והצאצאים של כפר מסוים להקים יישוב נפרד, או בשיתוף יוצאי יישובים אחרים? האם ירצו קהילות שלמות עקורות (כמו מחנה פליטים בלבנון שבו חיים פליטים ממספר כפרים שמהווים בעצמם כבר קהילה אחת) להישאר יחד? (מוסי ובורשטיין, 2008). מה שכן, שיבה בפועל של הפליטים צריכה להיעשות אחרי תהליך הכנה מדוקק ומקצועי כולל מיפויים פיזיים, גיאוגרפיים, דמוגרפיים, תרבותיים, חינוכיים, כלכליים ועוד, והחזרה צריכה להיות בשלבים תוך התאמות לפליטים ולקולטים.

הכחשה והדחקה כמדיניות ישראלית

אין ספק שפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי לא נראה באופן, ומצב הדיאלוג בין הצדדים לא התקדם לעבר פתרון אמיתי ומעשי. הסיבות הכלכליות, הפוליטיות, הדתיות וההיסטוריות מרובות, והן שטופות המון רגש ודם. סוגיית הפליטים הפלסטינים והזכות לשוב היא תמצית הסכסוך וגם הפתרון: מצד אחד הזיכרון האישי והקולקטיבי של הנכבה מתבטא בעוצמה הרבה ביותר בעקירה מכיוון שהוא נשאר חי גם בקרב אלה שצלחו את הקרבות והגירושים (כלומר יותר מחצי העם הפלסטיני), בנוסף למציאות החיים הקשה של הפליטים בכל האזורים הגיאוגרפיים שהשתקעו בהם.

הפתרון יגיע רק מתוך הכרה בעוול ההיסטורי, ונכונות אמיתית לגור בשכנות ולחיות חיים המושתתים על שוויון וצדק. חלק מהפתרון כולל הסכמות עם העולם הערבי לאפשר השתקעות של אזרחים פלסטינים במדינות המקלט

מאז הנכבה כל פליט פלסטיני חולם על היום שיחזור לביתו, חלום שעבר מדור לדור בעוצמה יותר חזקה יחד עם מפתח הבית. זאת הסיבה שזכות השיבה נתפסה בידי ההנהגה הפלסטינית בכל שנותיה כיישום הניצחון הפלסטיני על הכובש הישראלי. עם זאת, היה ברור לכולם ואולי יותר מכל למנהיגי אש"ף בשיא כוחם, החל מאבו איאד שב-1988 התייחס לעניין במכתב תשובה ל-15 שאלות שנשאל על ידי משרד החוץ האמריקאי. לדברי אבו איאד, "זכות השיבה לא יכולה להתממש תוך פגיעה באינטרסים של ישראל, אלא חייבים להביא בחשבון את המצב שנוצר מאז 1948… אנחנו מבינים ששיבה מוחלטת אינה אפשרית עוד… אין אנו לגמרי לא מציאותיים כאשר אנו שוקלים כיצד לממש את הזכות הזאת… אסור לה להיות מכשול בלתי ניתן לגישור".[3] גם בשיח האזרחי וביוזמות המעשיות אפשר לחוש את הקונפליקט בין הרגש לבין המציאות הגיאוגרפית-דמוגרפית בשטח, שלא מאפשרת בשום אופן את החזרה במובן ההיסטורי של המילה. עם זאת, בשום פנים לא תישמע אמירה מוצהרת שכזאת ובסוף ההחלטה היא של הפליטים עצמם.

גם בצד השני המצב דומה. ישראל התבצרה ועודה מתבצרת בעמדתה ומפרשת את החלטת האו"ם 194 בכיוון המשרת את רצונה, מתנערת ומסרבת ליישם אותה. המצב דומה לאורך כל המשאים ומתנים שהיו – ישראל לא הסכימה לכל חזרה, ניסתה שהפתרון יהיה על האדמה שעליה חיים הפליטים, ובפעמים שהם הסכימו דובר על חזרה סמלית בלבד. עמדה זאת מבוססת בהכרח על המצב הדמוגרפי שיכול לשנות את פני השטח וליצור גיאוגרפיה פוליטית חדשה שבה יד ישראל לא תהיה על העליונה.

פתרון סוגיית הפליטים יגיע רק מתוך הכרה בעוול ההיסטורי שנגרם לעם הפלסטיני, ונכונות אמיתית לגור בשכנות עם תושבים שהיו בעבר אויבים מרים, מתוך קבלת האחר והרצון לחיות חיים המושתתים על שוויון וצדק בלי חסמים עדתיים, דתיים או תרבותיים. כמובן, חלק מהפתרון כולל הסכמות עם העולם הערבי, להסרת כל החסמים ולאפשר השתקעות של האזרחים הפלסטינים במדינות המקלט. פתרון אוטופי כזה מצריך המון משאבים כלכליים לתכנון, להטמעה, לביצוע ולפיצוי. העלות הכלכלית עלולה להיות חסם, אבל בהנחה שלא יהיה צורך בתקציבים הביטחוניים הפנים-ארציים והאזוריים, יישארו עודפי תקציב שיוכלו להיות מוסטים בקלות לטובת יישום הפתרון.

האור בקצה המנהרה לא באופק, זכות השיבה רחוקה ממימוש והפתרון עוד יותר רחוק. יישום פתרונות כאלה או אחרים עשוי להימשך שנים, בוודאי יותר מזמן יצירת הבעיה. ככל ששני העמים יהיו מוכנים נפשית ותפיסתית לפתרונות, יישומם ידרוש פחות משאבים ואנרגיה, ולשם כך יש להתחיל שיח יותר רחב ויותר עמוק.

הכותבת היא פעילה חברתית פוליטית מלוד, מובילת תנועת "השפעה" לקידום מנהיגות מקומית דרך מיזמים חברתיים, מרכזת קואליציית "נשים נגד נשק" – התארגנות נגד הפשיעה בחברה הערבית, יושבת ראש שותפה ב"איתך-מעכי" וחברת ועד מנהל באגודה לזכויות האזרח.

הכנסייה באל-באסה
הכנסייה באל-באסה. צילום: אבישי טייכר, CC BY-SA 2.5
[1] ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, 1999. פלסטינים: עם בהיווצרותו, הוצאת כתר

[2] שאול אריאלי, 2013. גבול בינינו וביניכם, הוצאת עליית הגג ומשכל

 [3]שאול אריאלי, 30 בינואר 2011, "הארץ"
https://www.haaretz.co.il/opinions/2011-01-30/ty-article/0000017f-e2ca-d804-ad7f-f3fa12910000
כנראה שיעניין אותך גם: