• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עומדים ביחד ולחוד במעבר תרקומיא

במעבר תרקומיא נפגשים נרטיבים סביב משאיות המזון והסיוע ההומניטרי המיועד לתושבי רצועת עזה. פנינה מוצפי-האלר יצאה כדי לחסום את החוסמים ולהתבונן
פנינה מוצפי-האלר

פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

תמנה אספה אותי בתשע בבוקר מהכניסה לקמפוס על שדרות רגר. לשני הבחורים הרזים מאחור נוסף בחור שלישי. שמו סוף (Suf). הוא אחז במגפון ידני ומהר מאוד הסתמן כמנהיג. בחור רהוט שהבהיר לי, ביחד עם ההסברים של תמנה, לאן אנו נוסעים ומהי המטרה. אנחנו שם כדי לעצור את המתנחלים שמתנכלים להעברת מזון דרך מעבר תרקומיא לעזה. הנוכחות שלנו חשובה כי הצבא והמשטרה לא התערבו באירועים הקודמים של ונדליזם שבהם המשאיות נעצרו והמשא שלהן הושחת. מנסים לאתר את המיקום של "מחסום תרקומיא" אבל בווייז לא היה סימון של המקום. עברנו שדות צהובים לצידי כביש שש ופנינו לכביש 35 לקריית גת והמשכנו לכיוון חברון. אחרי כחצי שעה הגענו לקומפלקס שאין לו כל היגיון מלבד במציאות המוטרפת הישראלית: מעין סבך של כבישים סלולים, מחסנים, מגרשי חניה, ובסיס צבאי מוקף גדרות תיל. שלט קטן שאותו אני מנסה לצלם מציין בשלוש שפות "מעבר תרקומיא". הרעיון המקורי של המרחב ההזוי הזה היה לחבר את רצועת עזה לאזורי השליטה של הפת"ח בגדה המערבית. אני בודקת בויקיפדיה עם שובי הביתה והנה הטקסט, עם קיצורים:

"המעבר מקשר את אזור חברון למרכז הארץ. בעקבות הסכמי אוסלו, החל מסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ועד לפרוץ האינתיפאדה השנייה שימש כמעבר בין יהודה ושומרון לבין רצועת עזה במסגרת 'המעבר הבטוח'. המעבר אוזרח באוקטובר 2007 ומופעל על ידי רשות מעברים יבשתיים במשרד הביטחון […] בשנת 2019 עברו במעבר בסך הכל 2,382,000 פלסטינים".

אני מכירה את כביש 35 החוצה את הארץ ממזרח למערב בכבישים סלולים ומתפתלים. אבל כמו ישראלים רבים, לא נסעתי מזרחה ולא הכרתי את הסטטיסטיקה לגבי מעבר להולכי רגל פלסטינים.

מעבר תרקומיא
מעבר תרקומיא. צילום: פנינה מוצפי-האלר

כמה דקות אחרי שאנחנו יורדים מהרכב, ובעוד תמנה עדיין מחפשת חניה, מופיע אוטובוס ומתוכו יוצאים כ-30 אנשים לבושי חולצות סגולות עם כתוביות של "עומדים ביחד". פוסטרים של "די להרעבה" מחולקים לכל אחד. אני מביטה בהם. רובם גיקים אשכנזים בני 70-30. אני מזהה בתוכם כמה צוותי צילום זרים. הנוכחות של הצבא ממש מועטה. אל הקבוצה שאליה אני מצטרפת מתקרבים בצעדים מהירים והחלטיים ארבעה בני נוער. לאחד מהם ציציות ופאות. האחרים לבושים חולצות שחורות ללא שרוול. מזרחים. לשון הגוף שלהם מאיימת. השוטרים מקיפים אותם ומבקשים שאנחנו, ה"שמאלנים", לא נחצה את הכביש. הפרדת כוחות. אבל הצעירים לא נשארים הרבה זמן. מכונית אוספת אותם והם נעים במהירות מחוץ למתחם. הם מחייכים אלינו בלעג גלוי וקוראים לעברנו קריאות גנאי.

אנחנו עומדים בצד הכביש החשוף לשמש. מצטלמים. "תעשו שורה עם כל השלטים שאומרים 'די להרעבה'", מבקש אחד מהצלמים, שבניגוד לרובנו האוחזים בניידים שלנו ומצלמים זה את זו, הוא נושא מצלמה כבדה עם עדשות ארוכות. אחת הנשים הצעירות ניגשת אליי ומצהירה "אני אלה. נעים מאוד". המלאכותיות של ההצגה העצמית הזו צורמת.

אני מסתובבת, מקשיבה לקטעי שיחות. שמה לב למבטא האנגלוסקסי של הנשים המבוגרות יותר. השמש קופחת. אישה אחת מוציאה שולחן מתקפל ומטרייה לבנה ומתמקמת בשולי הכביש. אני מחליטה להצטרף לשוטרים ולשוטרת שעומדים על גבעה קטנה ומוצלת מעבר לכביש. השוטרים קוראים לעברי: "תישארי בצד שלכם!" ואני עונה בפשטות שאני רוצה קצת צל. איש מבוגר שחצה גם הוא את הכביש לאי המוצל מתלוצץ בגמלוניות לגבי האשכנזים שנשרפים בשמש. אני קופצת על הקטגוריות שהוא עושה בהן שימוש לא פוליטי ומאתגרת: "ומה עם לא-אשכנזים?", מסמנת על עצמי. גם השוטר המזרחי וגם השמאלני החייכן מתבלבלים.

אני ניגשת לצוותי הצילום. הם מראיינים מפגינים פוטוגניים צעירים שמדברים אנגלית ישראלית רהוטה. ההצהרות שלהם רהוטות וצפויות. הם חדורי להט והמוסרניות שלהם קצת מעצבנת אותי. "אנחנו פה כי אנחנו עם מוסרי שאכפת לו. אנחנו מסרבים להרעבה ורוצים לעצור את המתנחלים שעוצרים שינוע של אוכל לרצועה".

אני מנסה לשמוע את השוטרים. מה הם יודעים על ההפגנה? מי הם? אני ניגשת לשוטרת צעירה. היא מזרחית נאה ורזה והמדים השחורים הולמים אותה. על ירך אחת היא חוגרת אקדח ומכתפה השנייה מתנדנדת רצועה שחורה של רובה אוטומטי

צוות של אישה בגיל העמידה וצלם מחפש מרואיינים. אני שואלת את הכתבת אם היא דוברת ערבית שפת אם, כי אני מנסה לקרוא את השילוט על החולצות והשלטים שלנו. היא אומרת לי שהיא מצרייה. אני מספרת לה בערבית העיראקית שלי שאני לומדת רק עכשיו לכתוב ולקרוא בערבית. היא אישה נעימה. לא ברור לי לאיזו רשת היא מדווחת. בהחלט לא אל-ג'זירה. הצלם מתחמק ממני. אני למדה שהוא מפה. ממזרח ירושלים. לא מצליחה לחלץ ממנו תשובה לשאלות שלי. גם צמד הכתבת והצלם מגרמניה עסוקים מדי. הם עוברים ממרואיין אחד לאחר. מאוד מתודיים. אני פונה לכתבת הצרפתייה. היא מצהירה שהיא צוות של אדם אחד. אין לה צלם מלווה. היא מדברת עברית שוטפת. מספרת שהיא כבר הרבה זמן בארץ.

"כמה זמן את בארץ?" אני שואלת

היא מחייכת במבוכה. "מספיק זמן כדי להבין שאני חייבת ללמוד ערבית", היא אומרת. היא למדה פה ג'ורנליזם. סבא שלה יהודי ולכן קיבלה אזרחות. היא גרה בתל אביב כבר שמונה שנים. הבינה שהיא יכולה להתפרנס מהשהות שלה בארץ ומדיווח לקהל דובר צרפתית. היא מסבירה לי כיצד היא עובדת: לא עם רשת ספציפית אלא עם משהו כמו סטוק תקשורתי שאליו היא שולחת סרטי וידאו קצרים. הרשתות קונות מהחברה הזו פוטג' והיא מקבלת תשלום רק על החלקים שנרכשו. עד כה קנו ממנה רק יחידות של דקה או שתיים. היא מקווה להצליח למכור כתבה ארוכה יותר.

אני מנסה לשמוע את השוטרים. מה הם יודעים על ההפגנה? מי הם? אני ניגשת לשוטרת צעירה. היא מזרחית נאה ורזה והמדים השחורים הולמים אותה. על ירך אחת היא חוגרת אקדח ומכתפה השנייה מתנדנדת רצועה שחורה של רובה אוטומטי. אני מתקרבת אליה.

"איך קוראים לך?"

"נועם".

היא מביטה בי בחצי עניין.

"ומאיפה את נועם?"

"קריית גת".

מתברר שהיא חיילת ושזהו השירות הצבאי שלה. כשוטרת. כשאני מביעה את תדהמתי על ההסדר הזה היא אומרת את שמו של הסידור שבו חיילת משרתת במשטרה בראשי תיבות.

"אז מה? את שוטרת בלי משכורת?" אני מקשה.

היא: "אני מקבלת משכורת צבאית".

אני: "כמה המשכורת הצבאית?"

היא מביטה הצידה. אני נודניקית. אני יודעת. כל לשון הגוף שלה אומרת שהיא מחכה להסתלק מהשאלות שלי.

אני מביטה בה. שיער שחור חלק. גוף דקיק. אני הייתי חיילת רזה וכהת עור מעיירת פיתוח בדיוק כמוה לפני הרבה שנים.

"אני לא יודעת מה המשכורת. זה נכנס לי לחשבון…"

אני: "מה? תני סכום. חמש מאות ש"ח?"

היא: "מה פתאום, מה קרה לך? יותר מאלף".

נוסעים במכונית הפרטית לכיוון צומת לכיש ונתקלים בשורה של מכוניות תקועות בפקק. לצידי הדרך ארגזי מזון קרועים ותוכנם מפוזר על הכביש. האוכל הוא בעיקר שקיות של אבקת מרק בטעם עוף ואטריות של מנה חמה

אני מנסה להתחנף, להתחבר: "וואי וואי, כשאני הייתי חיילת זה היה כמה גרושים. אז מה טוב בסידור הזה של שוטרת שעושה שירות סדיר?"

היא מלעלעת בלשונה. "זה כאילו ערכים… זה למען המדינה… וגם… אני כל יום בבית".

אני: "היית פה בתרקומיא לפני היום? מה קורה פה?"

היא: "לא. אני מוצבת בקריית גת. אני רק חודשיים בשירות".

ואז נמאס לה ממני והיא פשוט קמה ומתרחקת.

אני פונה לשוטר שעמד בקרבתנו. קוראת את שמו על הכתף של חולצתו השחורה – אוהד.

"תגיד אוהד, אתה פעם ראשונה פה בתרקומיא? כאילו, הבנתי שלפני שבוע המתנחלים שרפו פה את המשאיות שמביאות אוכל. היית פה?"

אוהד מביט בי בעוינות גלויה. "מה פתאום שרפו? מי אמר לך?"

אני: "רגע, אתה היית פה?"

"לא".

הוא מדבר בקשר. לא מביט אליי.

אני בודקת בטלפון החכם שלי ומגלה שאני חלק מרשימת תפוצה של "עומדים ביחד" ושכבר יש לינקים לכתבות שהועלו ליוטיוב. אני פותחת את הלינק ורואה את אחד מהחברה הצעירים – אורי שמו – מתלהב מול המצלמה שמצלמת אותו בסלפי. הוא אומר בשמחה והתלהבות: "זה שאנחנו פה אפשר למשאיות המזון לעבור בשלום. התרומה שלנו היא עצם הנוכחות שלנו…"

אחרי יותר מחצי שעה של ראיונות וצילומי סלפי והרמת שלטים מתברר שהצעירים שעזבו בסערה עצרו את משאיות האוכל בצומת לכיש. חוזרים לאוטובוס. תמנה ואני ושני בחורים במושב האחורי נוסעים במכונית הפרטית לכיוון צומת לכיש ונתקלים בשורה ארוכה של מכוניות תקועות בפקק. לצידי הדרך ארגזי מזון קרועים ותוכנם מפוזר על הכביש. האוכל הוא בעיקר שקיות של אבקת מרק בטעם עוף ואטריות של מנה חמה. הכתוביות על המוצרים המפוזרים בשולי הכביש הן בערבית.

חבילות מזון
חבילות מזון קרועות מושלכות בצד הדרך. צילום: פנינה מוצפי-האלר

אני חוצה את הכביש ופוסעת לכיוון של קבוצה קטנה של נערות אולפנה. הן מקיפות אותי מכל עבר. "מה את מצלמת אותי?" צועקת אחת מהן לתוך אוזני ממש. היא כהת עור וגופה עבה. האחרות, תכולות עיניים, פחות אגרסיביות אבל מוסיפות לקקופוניה של צעקות. אני מנסה לנער את הצעקנית האגרסיבית שממש צורחת עליי: "את רוצה שהחיילים שלנו ימותו? את אוהבת ערבים?"

אני מנסה להשיב לתוך הרעש והמהומה, יודעת שזה מיותר, עלוב: "אם יש ילד רעב לא כתוב לו על המצח שהוא יהודי או ערבי… הוא רעב. והאוכל הזה בא להציל אותו מרעב".

התגובה לא מאחרת לבוא: "ואין ילדים רעבים בישראל? מהם לא אכפת לך?"

הבנות עומדות בנפרד מהבנים. הבנים אינם מדברים. אני צופה בתדהמה כיצד שלושה מהם חוצים את הכביש ומפזרים בלהט את ארגזי המזון שנאספו בשקידה לערמה אחת על ידי הקבוצה הסגולה. הם מתפרצים כמו במבצע צבאי של תעוזה, אוחזים בקופסאות והקרטון ומנערים את תוכנן אל תוך השוחה לצידי הכביש. אנחנו בוהים בהם. השוטרים חוצים את הכביש ומפרידים בין ה"פולשים" לאוספי המזון. הצעירים צועקים לתמנה המתעדת את צעקותיהם בווידאו: "אתם עוזרים לנאצים!"

"לא לענות להם. הם ילדים!" נשמעת קריאה בצד שלנו.

"אם יש ילד רעב לא כתוב לו על המצח שהוא יהודי או ערבי… הוא רעב. והאוכל הזה בא להציל אותו מרעב". התגובה לא מאחרת לבוא: "ואין ילדים רעבים בישראל? מהם לא אכפת לך?"

"תגיד, מה יעשו עם ארגזי המזון שאספנו משולי הדרך?" אני שואלת את הבחור לבוש החולצה הסגולה האוחז במגפון.

"אנחנו נעמיס הכל על האוטובוס שלנו…

אני: "ו…"

הוא: "ניקח את המזון לגבול של עזה".

אני: "באמת? אז יאללה. בוא נזיז את האוטובוס עכשיו ונתחיל להעמיס…"

הוא מהסס. "נראה מה המשטרה תגיד".

אני מציעה שאשאל את השוטרים. הנוכחות של המשטרה יותר גדולה בצומת מאשר במרחב של המעבר שאותו עזבנו לפני כמה דקות. יש גם קצינים מבוגרים יותר.

"מי המפקד פה?" אני שואלת.

עונה גבר בן כארבעים, כבד בשר. אני קוראת את שמו מהתג המונח על כתפו. אברהם.

"תגיד אברהם, אנחנו רוצים להזיז את האוטובוס כדי להעמיס את הקופסאות שנזרקו מהמשאית".

הוא משיב בחומרה של מורה כלפי תלמידה: "אם תיגעו בקופסאות האלה זו תקרא גנבה. זה רכוש של מישהו".

אני: "של מי הקופסאות מזון? למה לא שאלת את הנהג? נתת ככה למשאית שממנה הופלו הקופסאות להמשיך הלאה לכיוון עזה?"

הוא: "אני לא יכול לעקוב אחריה. כמו שאני לא יכול לעקוב אחרי האוטו שלך".

אני: "פה היה מעשה פושע, לא? ואתה כמשטרה צריך לבדוק מה עלה בגורלו של המזון שנותר במשאית".

"אל תהיי כל כך שלילית", אומר לי הבחור שעומד מול המצלמה שלו ועושה סרטון סלפי נלהב. "אולי שפכו משאית אחת אבל האחרות עברו. זה התפקיד שלנו. בגלל שאנחנו פה המשטרה הגיעה"

הוא מאבד סבלנות. "גברת, גברת…אנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים. אנחנו הזזנו את האבנים שחסמו את הכביש. ואנחנו גם עצרנו את הבחור שנראה שהוא המנהיג שלהם. מה עוד את רוצה? את חוזרת על עצמך!"

אני: "ומה יקרה עם המזון שאספנו משולי הכביש?"

הוא: "זו לא הבעיה שלך או שלי. התקשרנו לנתיבי הדרך והם יבואו. זה התפקיד שלהם. הנה, את רואה את הבחור עם האפוד הכתום הזוהר? הם כבר פה".

אני הולכת לבחור עם האפוד הכתום. הוא ערבי. הוא משיב לשאלותיי בעצב: "בטח הם ייקחו את הכל למחסנים בתרקומיא. ושמה ישימו אותו. אחר כך יזרקו לזבל. אין מה לעשות".

אני חוזרת לקבוצה ומנסה לשתף את מה ששמעתי עם הצעירים בסגול.

"אל תהיי כל כך שלילית", אומר לי הבחור שעומד מול המצלמה שלו ועושה סרטון סלפי נלהב. "אולי שפכו משאית אחת אבל האחרות עברו. זה התפקיד שלנו. בגלל שאנחנו פה המשטרה הגיעה".

משחקי הנרטיבים של הקבוצות בתרקומיא הגיעו למיצוי. אני צריכה לחזור לבאר שבע. כאב ראש ענק מסמן את בואו. שמש ורעש ומתח תמיד עושים לי כאב ראש ענק.

מזון וסיוע הומניטרי
משאית ועליה מזון וסיוע הומניטרי המיועדת לתושבי רצועת עזה. צילום: פנינה מוצפי-האלר
כנראה שיעניין אותך גם: