• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אִם פרידה, ודברים על "תשע מתוך ארבע מאות"

על פרידות, על פריצת גבולות ועל הקשר בין עבודתו האיקונית של מאיר גל לתמונות דיוקן הרב, שנפוצו מאז המאה השבע-עשרה בקהילות ישראל השונות • 20 שנה ל"חזות מזרחית/שפת אם" – פרויקט מיוחד
רוני צורף

רגע לפני פתיחת מבצע "שומר החומות", בתשעה במאי 2021, נכתבה הודעה בקבוצת הפייסבוק רבת המשתתפות והמעללים "אני פמיניסטית דתיה ואין לי חוש הומור", או בשמה המקוצר והמוכר יותר, הפדלחושיות, לפיה בסוף החודש הקבוצה תיסגר.

במשך השבועות והימים שחלפו, נערך בקבוצה "שיח פמיניסטי ער שיש בו התבוננות רפלקטיבית בפעילות משמעותית ברשת החברתית בעשור האחרון. כל זה [בניתוק מוחלט] ובמקביל לאלימות משטרתית, לנישול של מאות משפחות פלסטיניות משטחי ישראל, למחיקה של בתי מגורים, להרג של מעל 60 ילדים". את המילים הללו כתבתי בבמה זו, כסוג של פרידה ציבורית כפולה – מהפדלחושיות ומהפמיניזם הציוני-דתי. הוספתי כי "הקבוצה מסכימה לכל. הפמיניזם הדתי לא מתנגד, גם לא כשמדובר באחיזה של משטרת ישראל במסגד אל אקצא, הפמיניזם הדתי הוא יהודי בדלני, וציוני במובהק".

שלוש שנים אחר כך, במאי 2024, אנחנו סופרות חודשים של שהייה במצב האבל והאובדן על נפשות רבות מספור ברצועת עזה בפרט, ומן הים לנהר בכלל. אֵבֶל על אובדנה של תרבות וחיים וקשרים ומערכות יחסים, בוודאי שברצועה, וברחבי הנגב ומעבר לו. בנוסף, אלה חודשים ארוכים שבהם ניכר וזועק אובדן הלגיטימציה להתנגדות.

התנגדות כבר איננה מותרת בחוק, מילים מפורשות מדי כנגד הלחימה עלולות לעלות באובדן (שוב אובדן) מקום העבודה ובחקירות משפטיות צולבות. עוצמת התגובה הנגדית תלויה, כתמיד, בזהות ובצבע העור של המוחים.

בימים אלה אני צופה באלג'זירה דרך VPN גרמני, מדמיינת לרגעים שאני נתונה במדינה חופשית, שבה עיתונות ותקשורת הן מצרך בסיסי, לחם חוק. אני מדמיינת שיש לי קהילה הממשיכה להתקיים על גבי הרשת שאיתה ניתן להמשיך לשוחח תוך כדי ההתוודעות לזוועות ולשעטות המטוסים החגים מעלינו מחודש לחודש ומשעה לשעה.

איזה VPN יהיה לי אל העוקץ? הסגירה של האתר דווקא עכשיו היא כורח מתמשך של מגוון נסיבות המתלכדות לתוצאה האיומה: חיסול היכולות לפעול יחד כקהילה פוליטית, סופה של היכולת להתאגד יחד למאבק.

השאלה של המאבק המזרחי בישראל הייתה אמורה לפרוץ את הגבולות של דובריו ודוברותיו המזרחיות ולהיות ברורה באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי לאשכנזים בישראל. למשל, המאבק הקשה באשר לחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן, שהעוקץ היה במה מרכזית עבורו, מלמד על כך באופן ישיר. זהו מאבק הדורש הכרה צדק וריפוי, בהתאם למסגור שנתנה לו עמותת עמרם, ופונה לשם כך לרשויות ולארגונים פמיניסטיים ציוניים (לא שצריך לומר – אשכנזים) שמילאו תפקיד מרכזי בחטיפת הילדים ובמניפולציות המטלטלות נגד המשפחות לאורך שנים. כשאנחנו מסמנות את העוולות נגד המדוכא הרי ברור שאנחנו מדברות גם על מערכת היחסים והטובין שממנה נהנה המדכא, ומבקשות לחלץ גם אותו ממעגל האימים הזה – מעגל שבו גם הוא נתון לכוחנותו של הפשע ולעיוורון חסר גבול. המאבק המזרחי מדבר באופן ישיר גם על ואל אשכנזים ושואל על היעדרה של האשכנזיות כזהות קולקטיבית, כמסגרת השתייכות הלכתית, כסימן של שפה ותרבות, כתפיסה פוליטית א-ריבונית.

למדתי לתהות ולהצטרף לשאלה על היעדר זה באמצעות כתביה של שרה חינסקי (ז"ל) ובזכות יגאל נזרי (יבדל"א), שערך את ספרה המטלטל "מלכות ענווי ארץ: הדקדוק החברתי הפנימי של שדה האמנות בישראל". בביקורת על האופן שבו האשכנזיות מוכללת תחת המונח "גלות" בישראל כתבה חינסקי כי:

שיח הגלות ושיח שלילת הגלות, כפי שנוכסו והתאזרחו בהקשר הישראלי, הורתם, כאמור, בגלות מסוימת וספציפית של מזרח אירופה ומרכזה. הבוז, ההכחשה, ההדחקה, הפדגוגיה, פירוק הקשרים המשפחתיים והקהילתיים ההיסטוריים, היו מנת חלקה של הדיאספורה המזרח-מרכז אירופית, שהונחלה לה מידי עצמה. סימון המסורת של המתמערב כמנוונת הייתה חלק מהותי מתהליך ההמצאה של זהות חדשה […] אם יש מסורת שהופקרה להשכחה ונהרסה כליל, הרי זו המסורת הדיאספורית האשכנזית.[1]

לאורך השנים שבהן חזרתי, למדתי ולימדתי את חינסקי, ערכתי ויכוחים פנימיים איתה על המדרג הזה שבו האשכנזיות "נהרסה כליל", אף יותר מאשר קורבנותיה המוכרים של הציונות. היה נראה לי שהמדרג הזה לא מועיל לנו למאבק.

והנה, הגיע מאי 2024 והתגשמה למול עינינו לבסוף חורבנה של "המסורת הדיאספורית האשכנזית" לכדי דמותה של מדינה שרוחות רפאים שולטות ונשלטות בה. הרשת גדושה בתיעודים יום יומיים של הפעולות נגד משאיות הסיוע, אוכל שפוך על הרצפה וצמיגים מפונצ׳רים. תוצר ידיהם של מכריי. גם הם דור שלישי להרעבה ולאלימות החוק. האם נעצר מי מהם כשם שנעצרים רבים כל כך בהפגנות בעד העסקה?

ביום השואה הזה, בשישה במאי, כשהוחלט לאחר חודשים של איומים ליישם את הפלישה לרפיח, נדמה היה לי שניתן לכלול גם אותנו באותו הניתוח המוצלח עד אימה המתואר בשירו של אלי אליהו מתחת לפני האדמה "ומה לעשות שאצלי / הניתוח הצליח ובגדד / מתה. ולא נותרה".[2] הנה גם אצלנו אשכנז מתה. ולא נותרה.

תשע מתוך ארבע מאות
מאיר גל, תשע מתוך ארבע מאות (המערב וכל השאר), 1997, צילום צבע

ביקורת נגד הלבנתה של האשכנזיות וצירופה אל המודל המערבי האוניברסלי ניתן למצוא דווקא בצילום הקאנוני של מאיר גל משנת 1997, תשע מתוך ארבע מאות: המזרחים על פי קירשנבאום (המערב וכל השאר), המוזכר לרוב בהקשר של דיכוי מזרחים בישראל. הצילום הוצג בתערוכה שפת אם שאצרה טל בן צבי ובקובץ המאמרים שנכתב לאחריה, חזות מזרחית / שפת אם: הווה הנע בסבך עברו בערבי בעריכת יגאל נזרי. בצילום, שהוא גם דיוקן עצמי, אוחז גל בתשעה עמודים מתוך ארבע-מאות אחרים, של ספר לימוד היסטוריה לתיכון שכתב ד"ר שמשון קירשנבאום, תולדות ישראל בדורות האחרונים. חציו העליון של גופו של גל ממלא את חלל התמונה, כשהוא אוחז בעמודים באמצעות יד ימין המורמת מעל ראשו כאגרוף, ומביא אותם אל קדמת התמונה. ישנה דיכוטמיה חדה בין הספר המואר והבהיר, גופו השחום של גל, הבגדים הכהים והרקע השחור, כשכולם יחד יוצרים הבלטה ברורה של הספר והדפים. הדפים שגל אוחז יוצרים קו מאונך המחלק את פניו באופן סימטרי כמעט, זאת, כשראשו של גל נוטה מעט לימין ובכך שומר על איזון מול היד המורמת. כמו כן, הא-סימטריה בין הדפים הבודדים המוחזקים על ידי גל לבין כל יתר דפי הספר, מאוזנת על ידי היד והפנים של גל.

הדיכוטומיה של הצבעים, האור והצל והמשחקים בין סימטריה וא-סימטריה, מהדהדים  את יחסי הכוח בין אשכנזים למזרחים ובין המערב ל"כל השאר", בהם עוסק הצילום במפורש. על אף היקפו, ושמו המבטיח של הספר "תולדות ישראל בדורות האחרונים", שנכתב בסוף שנות השישים, הספר פורש את תולדותיהם של אותם "דורות אחרונים" מנקודת מבט ציונית מובהקת. הוא פותח בעלייה הראשונה לארץ ישראל, עובר למבשרי הציונות, ממשיך לפעולותיו של בנימין זאב הרצל ומסתיים במלחמת ששת הימים. מהלך זה מודגש לא כדי לערער על דיכויים של מזרחים, אלא כדי להבהיר כי המקום שבו מתאפשר הדיכוי של מזרחים הוא המקום שבו מוכפפת האשכנזיות אל הציונות.

כנגד הכפפה זו דרשה חינסקי לבחון את הקיום המרובה של ההיסטוריה האשכנזית המודרנית, שלצד התנועה הציונית כללה גם את תנועת הבונד ופרוגרמות פוליטיות שאינן טריטוריאליות או ריבוניות. בהמשך אליה, אני מבקשת להזכיר את האמנות היהודית המודרנית של דיוקנאות הצדיקים, לוחות המזרח והשיויתי ותיאורי המקומות הקדושים.

לוח שמירה לבית
משה בן יצחק מזרחי (שאה), לוח שמירה לבית, ראשית המאה העשרים, הדפס אבן. באדיבות אוסף משפחת גרוס

חפצים יהודיים מודרניים עוסקים, רובם ככולם, בהזהרות מן החטא, הם מסמנים ומזהים על גביהם את הקהילה היהודית ככזו המקיימת מערכת יחסים תמידית וסמלית כלפי הארץ והמקום הקדוש. עם התפתחות התרבות החזותית הציונית ניכר שימוש באותה האסתטיקה המוכרת אך בשינוי מוחלט של משמעויותיה, התפתחו סדרות של חפצי קודש, סמלים, פרסומות ואובייקטים חזותיים נוספים המלמדים על תפיסה של בעלות על הארץ ופורשים מגמה לאחיזה פוליטית-ממשית במקום הקדוש, תוך כפירה בכל האיסורים וההרחקות.

בייחוד רלוונטי לתקופתנו הוא האיסור המוחלט על עלייה להר הבית, שתיאורו נפוץ בחפצי קודש מודרניים שבהם תואר כחלק בלתי נפרד מהאימפריה העות'מאנית וכגאווה מקומית במקומות הקדושים לאסלאם המצויים באתר. לימים, ניכרים שינויים בתיאור המקום הקדוש, בהם כיפת הסלע מוצגת בלא הסהר המעטר את ראשה או שהכותל מוצג בלא המסגדים שלצידו.[3] בשנים האחרונות, עלייה להר הבית מתקיימת כדבר שבשגרה מתוך מוטיבציה של טיהור המקום מבעלות פלסטינית ומוסלמית ובאצטלה של קיום מצווה, כביכול.

רבי יעקב ששפורטס
J. Luttichuys, רבי יעקב ששפורטס, 1671. מוזיאון ישראל, ירושלים

הספר חזות מזרחית, כהמשך לתערוכה שפת אם, ותערוכות נוספות כדוגמתה, ביקשו לשוב ולהנכיח את הדגמים האמנותיים שהוזנחו לטובת החזות המולבנת, הריבונית והמחולנת של שדה האמנות בישראל. בפרט, תשע מתוך ארבע מאות ממשיכה את הדגם של דיוקן הרב, תמונות שנפוצו למן המאה השבע-עשרה בקהילות ישראל השונות ועליהן נישאות דמויות של רבנים כמו גם אישים יהודיים בולטים.דיוקן הרב סימן על מוקדי השייכות של הבית והקהילה ויצר מערכת יחסים בין הרב לצופים בו, שבה הדיוקן משמש כקמע וכסמל חזותי לדרכו ההלכתית והפרשנית של הרב. בדומה לרעיונות החינוכיים שהדיוקנאות משקפים, כשאליהם מוצמדים על פי רוב הפסוק "והיו עיניך רואות את מוריך", גל מורה לקהל הצופים כיצד לנהוג בדוקטורינה הציונית שהתגשמה בדמות ספר הלימוד המולבן ומעמיד למולם במקומו דיוקן של התנגדות.

ב"תזות על מושג ההיסטוריה" שנכתבו ב-1940 מתאר וולטר בנימין את המלאך אנגלוס נובוס (Angelus Novus) מציורו של פול קלה, כ"מלאך ההיסטוריה". המלאך בעל העיניים הפעורות לרווחה והכנפיים הפרושות לצדדים מתואר על ידי בנימין כמי שלא יכול להימלט מהסערה של הקידמה, הסערה של המודרניות.

פול קלה, אנג'לוס נובוס
פול קלה, אנג'לוס נובוס, 1920, צבעי שמן בהעברה וצבעי מים על נייר.

בנימין כותב על המלאך כי "רואה הוא שואה אחת יחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בין כנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך אינו יכול שוב לסגרן […] מה שאנחנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת".[4] להצעתי, גל מייצר בצילום התגשמות אפשרית של המלאך הזה. כמו המלאך של קלה, גל מישיר מבט אל צופיו ומחזיק את ה"היסטוריה" לפניהם. על פני הקטסטרופליות של הקידמה הנפרשת בספר הוא דורש את גורלם של השברים, מתווה להם דגם של התנגדות.

רוני צורף, חוקרת אמנות יהודית וישראלית מנקודת מבט פמיניסטית, בדגש על חילון וקולוניאליזם. חברת "אקדמיה לשוויון".

 

[1] שרה חינסקי, מלכות ענווי ארץ: הדקדוק החברתי של שדה האמנות הישראלי (בני-ברק: הקיבוץ המאוחד, 2015), 13.

[2] הכיוון מזרח 14 (2007), 112.

[3] ראו לדוגמה את האופן שבו חודש הציור של כיפת הסלע על תקרת בית הכנסת אבוהב שבצפת, המוצגת כעת בלא הסהר בראשה, זאת לאחר הציור הכיפה הושחת בידי אלמונים ב-2012.

[4] ולטר בנימין, מבחר כתבים ב, תרגום: דוד זינגר, (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996), 313.

כנראה שיעניין אותך גם: