• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דברים שלמדתי מהוריי, חיים וויקי שירן

בת להורים שנלחמו כדי שיהיה בישראל יותר טוב חיה בקליפורניה ומביטה פנימה – אל מה שמרכיב זהות ישראלית, מזרחית, מהגרת, אמריקאית – ואל מעבר לים, כלומר אלינו • 20 שנה ל"חזות מזרחית/שפת אם" – פרויקט מיוחד
עופרית שירן פרס

לפני שבועיים חגגנו מימונה בביתי שבעיירה הקטנה אוהיי שבקליפורניה. הבית התמלא חברים אמריקאים-לא יהודים, ומעט ישראלים. שתינו ערק והתענגנו על השולחן העשיר בעוגיות מרוקאיות צבעוניות ובספינג׳ מתוק. הישראלים המעטים שהגיעו התאכזבו שלא היו מופלטות, אך כמובן שאף אחד אחר מלבדם לא שם לב.

רקדנו לצלילי שירי להקת שפתיים שנוגנו בקולי קולות, וקשרנו צעיפים מרשרשים על מותנינו. מאוחר יותר אספתי את חבריי, וכולנו התיישבנו מול המסך הגדול בביתי, כדי לצפות ברגעים מסרטיו של אבי, במאי הטלוויזיה חיים שירן. אבי היקר נפטר לפני שנתיים, בגיל 87 ואת המימונה חגגנו לזכרו.

הצגת התיאטרון הראשונה של אבי כשחקן הייתה עבורו אירוע מכונן ובלתי נשכח, שאותו תיאר כאירוע המרגש והמדובר ביותר של אותה התקופה, והוא גילם בה את דמות המלך קראון במחזה האיקוני "אנטיגונה". ההצגה עלתה באמפיתיאטרון הרומי המרהיב של העיר העתיקה ווליביליס, הקרובה לעיר הולדתו מקנס שבמרוקו. אחיותיו מספרות שאלפי האנשים שהקיפו את הבמה היו מוקסמים מכישרונו. סיפוריו המרתקים של אבי על המלאח הישן של מקנס, עיר ילדותו, הפכו אותה בשבילי לבירת העולם. תמונתו בתפקיד המלך קראון היא התמונה הישנה ביותר מחייו הצעירים שיש בידיי.

חיים שירן בדמות המלך קראון
חיים שירן בדמות המלך קראון, 1959, העיר העתיקה ווליביליס, מרוקו, צלם לא ידוע, אוסף משפחתי

את הקריירה שלו המשיך אבי בפריז כשחקן בקומדי פרנסז המפורסם ובשנת 1965 היגר ארצה והיה ממייסדי הטלוויזיה החינוכית. שם עבד במשך 30 שנה כבמאי-מפיק ולימים הפך גם למנהל התכניות. אחד מהישגיו הגדולים בתקופה זו הוא היצירה והבימוי של הסדרה "הילדים משכונת חיים״, אחת מסדרות הילדים החשובות בישראל. ״הילדים משכונת חיים" הייתה הפעם הראשונה שבה נראה ייצוג אותנטי של חיי מזרחים על מסך הטלוויזיה בישראל. בהמשך דרכו, יצר אבי גם סרטים רבים שבהם המשיך לתעד את מורשת יהדות המזרח,  כגון ״נציב המלאח״  סרט המבוסס על סיפורו של אלבר ממי, ו״תהילה לדוד״ על סיפורו של רבי דוד חסין. לאחר עזיבתו את הטלוויזיה החינוכית הוא הפך למנהל האומנותי של המרכז האתני ענבל בתל אביב.

65 שנים אחרי הופעותיו של אבי במקנס, ישבנו חבריי ואני בביתי שבקליפורניה וצפינו ברגעים מסרטו הדוקומנטרי ״יהודי מרוקו״, שבו תיעד את חגיגות המימונה בביתם של יהודים במקנס בשנות ה-70. בסרט נראים חומרים ארכיונים נדירים של עולם שהיום אינו עוד. בקריינות לסרט, אבי מספר על השכנים המוסלמים, שהגיעו לתת כבוד ולחגוג עימם את החג המתקתק, והעלה זיכרונות מימיו במקנס, ימים שבהן שררה שותפות וחברות בין מוסלמים ליהודים.

בהמשך הערב, צפינו גם בקטע מסרטו של יצחק חלוצי ״שוברת קיר״, שנעשה על חייה של אמי, האינטלקטואלית המזרחית והפמיניסטית, המשוררת ולוחמת הצדק ויקי שירן, שנלחמה למען זכויות נשים ומזרחים כל חייה.

יחד עם ציון 20 שנה לספרו החשוב של יגאל ניזרי ״חזות מזרחית״, וסגירתו של אתר העוקץ, השנה אנו מציינים גם 20 שנה לפטירתה של אמי. חיפוש מהיר באתר העוקץ העלה את שמה של אמי מאות פעמים. מה יהיה כשהאתר ייסגר? האם חלק מהמורשת של אמי תיעלם יחד אתו?

חיים שירן בקבר של ויקי שירן
חיים שירן בביקור בקברה של ויקי, 2017, צלם לא ידוע, אוסף משפחתי

לפני שהלכה לעולמה ראיתי באמי את הרגשת הפספוס על המאבק שלה, על מדינה וחברה שהלכה לאיבוד. הייתי אז צעירה ושקועה מדי בחיי מכדי להבין לעומק את מה שחשה, אבל היום כאבה הוא גם כאבי. אני צופה בישראל ובאדמה מלאת העצב הסובבת אותה ממרחק מפוכח, כמו ממעוף הציפור, ורואה את מה שקורה בה בחדות ברורה. היום אני אמא עצובה, כואבת על כולם, צורחת בשקט רק שייגמר. אני מסתכלת בתמונה של אבי יושב בשקט על קבר אמי, מתמלאת ביגון וחושבת על כמה רצו שרק יהיה יותר טוב.

במורשת הוריי שנחרטה בי, הייתה מאז ומתמיד מחויבות להילחם למען כל מה שהוא לא צודק ולשאוף לעולם שוויוני וטוב יותר. מה היו חושבים על המצב הקשה של היום? איני בטוחה במאה אחוז. אני רואה אנשים שחיים בישראל כעת, שמונעים מפחד וצר לי על כך, אבל פחד הוא דבר משתק והמצב באמת מפחיד. אני רוצה להאמין עם זאת, שהשיעור שלימדו אותי הוריי הוא להתנגד לאלימות כפתרון בכל תוקף בייחוד כלפי עשרות אלפים של חפים מפשע, ולשאוף לפיוס, דיאלוג, וחברה מכילה ושווה לכל בני האדם מהנהר עד לים.

אני מלאה בזיכרונות מתוקים מילדות תל אביבית של שתי אחיות והורים נפלאים, הקידוש בימי שישי והתבשילים הצבעוניים של אבי, הגלביות המתנפנפות וכתמי הכורכום בכל מקום ובתוך כל אלה התשוקה הבלתי מתפשרת של אמי להילחם למען בני האדם, והאסיפות של אנשי רוח ופעילים חברתיים בביתנו, שיחד איתם פעלו הוריי למען שאיפותיהם.

היום, הרחק מנוף ילדותי, אני חיה חיים אחרים לגמרי. עזבתי את ישראל לפני 27 שנים והיגרתי לארצות הברית. כשאמי מתה, גם חלק מישראל בשבילי מת איתה. קרוביי בישראל טוענים שעזבתי את ישראל מזמן ושאני לא יכולה להבין כבר מה קורה בה.

אז איך זה שבתוכי אני עדיין בוכה ומתגעגעת יותר מתמיד למה שהיה? אני שואלת את עצמי מי אני ומה היא הזהות שלי כישראלית, מזרחית, מהגרת, אמריקאית, אבל אין לי תשובה. ואולי תמיד אמשיך לתהות ולשאול שאלות?

כשמשתלטת עליי תחושה של אובדן תקווה, מהדהדים בי קולותיהם של הוריי, עדיין מלאי אמונה באנושיות האדם. אם אמשיך להקשיב להם, אולי ניצוץ האור שהשאירו בלכתם יצליח להשתלט על החושך.

עופרית שירן פרס, מפיקת קולנוע וטלוויזיה, גרה באוהיי, קליפורניה.

חיים וויקי שירן
חיים וויקי שירן בפארק הירקון בסוף שנות ה-90, צלם לא ידוע, אוסף משפחתי
כנראה שיעניין אותך גם: