• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

חובת השיבה המזרחית

השעון שעצר מלכת, בגדי הנשים שלבשו החיילים, מעיל הצמר האהוב והדמויות הנעדרות אך נוכחות: איזו מזרחיות ניבטת מבעד לתמונות שצולמו במרחק כשישה עשורים? • 20 שנה ל"חזות מזרחית/שפת אם" – פרויקט מיוחד
נועה חזן

ד״ר נועה חזן, חוקרת תרבות חזותית, כותבת ועורכת. חיה ועובדת בניו יורק

שני מומנטים שצולמו במרחק של כשישים שנה זה מזה, אחד בעזה באפריל 2024, ואחד במרקש ב-1963 אתגרו אותי לחשוב על חובת השיבה המזרחית שלי היום.

מה אני חייבת לה עכשיו, למזרחיות שלי?
מי היא בכלל?
לְמה היא טובה כבר?
הרי אם אני מסתכלת מבעדה היום על גופות הילדים. על האימהות הזועקות. על המשפחות המורעבות.
רק בושות היא עושה לי.

ודווקא כשהיינו צריכות את המזרחיות שלנו איתנו קרוב. לטלטל. להזכיר. לצעוק:
שאנחנו והערבים מכירים עוד ממקודם ושככה לא מתנהגים.
שסבא שלי היה הספר של.
שסבתא שלי בישלה כתף לכתף באותו מטבח עם.
ובמלאח בצאת הצום השכנות הערביות היו.
וגם בפסח במימונה הן היו.
ורק על סבא שלי סמכו להיות מנהל החשבונות אצל.

ויחד עם הסיפורים, מצולקת אך גאה. חובת השיבה המזרחית שלנו הרי הייתה נוכחת בכל זירה,. כתיבה. שירה. אמנות. אקטיביזם. מאבקים נגד גזענות. פוליטיקת הזהויות. הנכחה. ייצוג בעצמי. ריקליימינג. ועוד אמנות ועוד שירה ועוד כתיבה.
זיכרונות אסורים. חזות מזרחית – חובת השיבה המזרחית הייתה אול אובר דה פלייס. ממרוקו עד עיראק מונציה עד ניו יורק מחיפה ועד לבאר שבע.

ועכשיו מה?
מלחמה
נשארנו עם מזרחיות שנשארת בבית. שלא רואה מטר קדימה.
מתגהצת מתוחה לשורות הביביסטים, רק שלא יראו את קמטי המאבקים שלה מפעם.
מצטמצמת לגבולות ערוץ 14. מתפכחת. משתיקה. צדה מכשפות. מרביצה. מפטרת. מתלהמת.
מתנערת מחובת השיבה לעצמה.
למה מי חשבת שיעשה בשבילך את העבודה?
איכס.
קומי
תראי מה נהיה ממך.

העלבתי.

אני לוקחת אוויר, משחזרת בקושי איך היינו עושות יחד דברים פעם.
מאוחר מדי?

חובת השיבה המזרחית שבי נמשכת בכוח מתרדמת מלחמה.
נזכרת מי היא.
ערבייה, בקטע טוב.

חובת השיבה שלי למזרחיות מתמתחת.
מתנערת מן המוסרנות של הפריווילגים המצקצקים.
הרי לפני שהיא עם המתעליינים במגדלי השן או בגולה הנוחה,
היא בעזה עם החיילים, גם כשהם נתפסים על פשע.

היא קמה לשאול שאלות קשות שלא יהיו עליהן תשובות טובות
היא קמה לדאוג שהעתיד והעבר יתחברו.
אחרת לְמה לה להתעורר.

מומנט ראשון: חזות מזרחית בעזה, פסח 2024

ראיתי בתצלום החיילים הלבושים בכפתנים, שעלה בעמוד ״חיילים מצייצים״ ביום המימונה, את
הכוחנות המזלזלת וחוסר הכבוד של החיילים שראו בו חברותיי, אבל לא רק.

בשונה מן המראה הדוחה והסקסיסטי, שעלה מתצלומים אחרים של חיילים בעזה, שבהם הציגו החיילים בגדים תחתונים של נשים בפוזות מזלזלות ומבזות, אקט לבישת כפתני הנשים הפלסטיניות לצורך ציון המימונה המרוקאית בתוך עזה, בלבל אותי.

נכון. גם כאן, עצם הלקיחה, ללא רשות, של כפתני נשים, שבמקרה הטוב נמלטו מבתיהן באימת מוות, ובמקרה הרע, נרצחו לפני שהספיקו להימלט, אולי אפילו בידי אותם חיילים שפניהם מחייכות אלינו עכשיו בתמונה, מעוררת תחושת קבס.

אבל, דווקא בגלל שבכל זאת, ולמרות שידעו מה שידעו, לבשו החיילים את הכפתנים לכבוד המימונה, שהוא חג משפחתי, ביתי, המוקדש לסבתות ולאימהות של מרוקו, יש בפעולתם משהו פוצע לב. משהו שגירה אותי להבין את התצלום מתוך חובת השיבה המזרחית. גם על מדים בעזה

כפי שכתבה שירה אוחיון במאמרה על מקורות חג המימונה ״ולבשה העבריה תלבושת ערביה״ שפורסם בהעוקץ כאן, ״במרכז החג ניצבת לא פחות מאשר דמות נשית אבסטרקטית: הלא היא ה"ללה מימונה", גברת מימונה, שלכבודה שרים המרוקאים בחג את השיר המסורתי: "א-לָלַה מימונה, מְבּארכּה מסעודה"… מבחינה היסטורית, התקבע החג בזיכרון הקולקטיבי המרוקאי, הן זה היהודי והן הערבי, כחג של פתיחות ושכנות טובה. חג של אחווה דתית ותרבותית בין יהודים וערבים. דימוי זה של החג והמחוות ההדדיות בין ערבים ליהודים בחג הוטבע בשירו "אתם יוצאי המערב" (שיר לליל המימונה) של גדול פייטני מרוקו, ר' דוד בוזגלו: "…. שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים/ וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה./ וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבּשֶׁת עַרְבִיָּה. / וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה./ וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי…

החיבור בין האישה הפלסטינית, שזהו ביתה ואלה בגדיה, לבין האם המרוקאית שאלה בניה וזוהי מורשתה, והלחמת שתי הנשים בגוף אחד גברי, הוא פרודיה טראגית לרוח המימונה שצוינה במקור כביטוי לשכנות הטובה בין היהודים לשכניהם הערבים.

האם שרו החיילים את השיר ״ללה מימונה״ בערבית מרוקאית בזמן שלבשו את כפתני הנשים הפלסטיניות?

האם חשבו על אימותיהם? או על בעלות הכפתנים?

האם השתהו רגע לפני לבישת האפודים ועטיית הנשקים לגופם ודמיינו את עצמם דרך בגדי האישה הפלסטינית, חוגגים את המימונה בבית משפחתם?

מוטרדת בשאלות אלה, ובעודי מתבוננת בתצלום החיילים, שיכול להתפרש כאחד מרגעי השפל הגדולים של המוסריות הישראלית בפרט והמזרחית בכלל, אני מזהה את ״הפרצוף שבתוך הפרצוף, זה מן הדור הקודם״ ורואה בו ״מציאויות קודמות שנחרתו בו. שמגיחות ממנו ברגעים לא צפויים״ (נזרי עמ' 13).

החיבור בין האישה הפלסטינית, שזהו ביתה ואלה בגדיה, לבין האם המרוקאית שאלה בניה, והלחמת שתי הנשים בגוף אחד גברי, הוא פרודיה טראגית לרוח המימונה, שצוינה במקור כביטוי לשכנות הטובה בין היהודים לערבים

אולי מה שגרם לי להתעכב על התצלום ולתת לפרשנות ״לא צפויה״ ״להגיח ממנו״ הוא העובדה שגם אני מצאתי את עצמי יום קודם, מחפשת כפתן למימונה בחנות של פלסטינים (להבדיל). וזאת רק כדי לציין את החג בברוקלין, באופן רחוק ממילא ממה שנהוג במשפחתי.

מתוך הניסיון שלי לשחזר את חג המימונה רחוק מהבית, שהדהד בי בעת שראיתי את התצלום, השתהיתי עוד רגע על התצלום, ששותף מייד ברשתות ומוסגר כעדות נוספת לתת-הרמה המוסרית של החיילים, שבמקרה זה ולמרבה הנוחות מזרחיותם אינהרנטית לסיטואציה.

לא הייתי מוכנה לתחושת ההזדהות והאמפתיה שהעלה בי תצלום החיילים המציינים את המימונה.
רציתי למצוא בדמויות החיילים בצילום משהו שיגעיל אותי.
שיפריד אותם ממני.
שיבהיר לי כמה הם דוחים במעשיהם.
שיעורר בי בושה כמו זו שחשתי לנוכח תצלומים אחרים של חיילים בלבוש פלסטיניות שפורסמו לפניו.

אך ככל שהסתכלתי בתצלום, נפלו החומות בינינו.

אולי היה זה החיוך על פניהם של ששת החיילים, שבניגוד לתצלומים קודמים, אינו עולץ או זדוני ואין בו כל גיחוך או שמחה לאיד. זהו חיוך מדוד, חברי, אפילו אוהב. חיוך שמכיר בחשיבות הרגע.

חיוך שאינו מודע לסתירה הבלתי נסבלת, או שאינו מוכן להכיר בחיבור שבין האלימות המגדרית שמגולמת בלבישת הכפתנים, והחג הפמיניסטי שלשמו נלבשו.

בעוד בעידן הפרה-ציוני, שבו נחגג חג המימונה במקור, חיבור הגוף היהודי עם הכפתן הפלסטיני התפרש כטבעי, הרי שבתוך התבנית הציונית הם לא יכולים להראות אלא כניגודים מוציאים.

התבנית הציונית, מגולמת בגוף החיילים באופן מטאפורי וממשי, דרך האפוד והנשק, הנצמדים אל הגוף המכופתן כמו סד המגביל את התנועה, של הגוף כמו גם של המחשבה.

יחד עם החיוך, גם העמידה הצפופה של החיילים בתוך חיבוק קבוצתי, ואחיזתם זה בזה, מסיטה אותי מן המאמץ המתמשך להירתע מהם. חיבוק השרשרת רב המשתתפים נראה כמו לפיתה נואשת, כמו ניסיון בלתי מודע של החיילים לשחזר, בתוך הרגע המתוח, ולמרות כובד הנשקים והאפוד, תחושה מוכרת של בית, של ישיבה עם בני משפחה במימונה.

מעל לחיילים, ה״מזרח״ המרוסס בספריי שחור, הוא כמו לשון הנחרצת מתוך התצלום כלפי הצופות בו בהתגרות, מצהירה על כוונת בני ה״מזרח״ הפלסטיני והיהודי-הערבי, להתעלות מעל לסדר יום ציוני לאומני, המכתיב את המציאות המאוסה שבה אנו הווים, לעבר סדר יום מזרחי, המחויב לאיחוי יהודי ערבי, המגולם כאן – גם אם קשה לנו להגיד זאת – בגוף חיילים ישראלים בכפתני פלסטיניות בחג המימונה.

מומנט שני: חובת השיבה המזרחית להיסטוריה מרובת גיאוגרפיות. מרקש-באר שבע-ניו יורק, אחרי תצלום עזיזה ירדנה שוחט על המרפסת (1949 בגדד) ותצלום אסתר נזרי בעמדת התפירה (1971) חיפה

מעבר לטקסטים שנכללו בספר "חזות מזרחית/שפת אם", שההתוודעות אליהם לפני 20 שנה כסטודנטית לתולדות האמנות מילאה חלל תיאורטי ענק, צילומי המשפחה שהופיעו בספר יישבו אי-נחת מעיקה שהתחילה לתסוס בי קודם לכן. אי נחת, שנבעה מן הפער שבין הדרישה האקדמית בתחילת שנות ה-2000 למחקר אובייקטיבי של גוף ידע סגור, לבין הצורך שהיה לי, להידחף לגוף הידע המותר ולמתוח אותו מבפנים הן כמושא להתבוננות והן כחוקרת, הן את החומר והן את הצורה.

כשאפשרויות השיוט הממשיות והמחשבתיות בין גיאוגרפיות, זהויות ופוזיציות פוליטיות נבלמות באלימות, עולה בי דחף לשחזר את ההתרגשות שבהיכרות ובהשתייכות לקהילה של כותבות, אמניות וחוקרות, ולהמשיך רגע שהתחיל לפני 20 שנה

בין מוצאיי העיראקי והמרוקאי לבין זהותי הישראלית, היו אלה תצלומי המשפחה בספר: תצלום אסתר נזרי (עמ׳ 17) ותצלום עזיזה ירדנה שוחט (עמ׳ 77) שבעצם הופעתם הציעו לי להיכנס להיסטוריה של הייצוג, לא למרות אלא בזכות הריבוי הזהותי שהוא אני. גם הרשות להכיל בו זמנית זהויות סותרות וסוגי מידע שונים, כחלק מן החיבור בין לימודי מזרחים כפי שניסחה אותם אלה שוחט ולימודי תרבות חזותית שעלתה ממגוון הסוגות ועבודות האמנות ב״חזות מזרחית״, עמדה בסתירה מנחמת לאיך שנדרשתי לחשוב עד אז.

עם סגירת אתר העוקץ, וכשאפשרויות השיוט הממשיות והמחשבתיות בין גיאוגרפיות, זהויות ופוזיציות פוליטיות – העומדות במהותם של לימודי מזרחים – נבלמות באלימות, עולה בי דחף לשחזר את ההתרגשות שבהיכרות, ובהמשך בהשתייכות, לקהילה של כותבות, אמניות וחוקרות, ולהמשיך רגע שהתחיל לפני 20 שנה. שהוליד את אתר העוקץ ואת חזות מזרחית, ושאפשר לנו להרגיש שייכות במרחב שבין לימודים דיאספוריים, לימודי מזרחים ולימודי תרבות חזותית. בין עבודות האקטיביזם, ההגות והיצירה. בין חזות מזרחית לאתר העוקץ.

הבירוקרטי והגופני

מעולם לא ידענו את תאריך הלידה של אבי.

בתעודת הזהות הישראלית שלו נכתב שנולד במרוקו בעשרים באוקטובר בשנת 1950. סבתי אמרה שנולד דווקא בערב יום כיפור. היא זכרה בבירור שהיו בזמן ארוחה מפסקת כשירדו לה המים. אבל בשנת 1950, ערב יום כיפור חל באוגוסט ולא באוקטובר. כך, מרגע הגירתו לישראל בגיל 14, היו לאבי שני תאריכי לידה, זה המרוקאי וזה הישראלי. זה שנשמר בגופה של אמו וזה שנשמר בתעודת משרד הפנים הישראלי.

בשקית נייר שמצאנו לאחר מותו, היו שני תצלומים שצולמו לרגל בר המצווה של אבי בבית משפחתו במרקש. אולי יתבהר מהם מתי חל יום הולדתו. בגב התצלומים נכתב שצולמו בשנת 1963, שנה לפני שהיגרה המשפחה ממרקש לבאר שבע. באירועים חגיגיים נהוג היה להזמין הביתה צלם מקצועי.

משפחת חזן במרוקו
משפחת חזן, תמונות בר מצווה, מרקש, 1963. צלם לא ידוע, מתוך האלבום המשפחתי

מרפסת שטופת שמש בחצר הפנימית של בית המשפחה נבחרה כאתר הצילום, שטיח גדול שימש כמסך מאולתר ונתלה משני צדדיה. ככל הנראה כדי להסתיר את הקיר ואת הדלת שמאחוריו, ובכך להסב את המרחב המשפחתי הפרטי והיומיומי לחגיגי וחד פעמי יותר.

בתצלום הראשון מצולם אבי, חתן השמחה, בחליפה ובמבט רציני, לצד אחיו הצעיר העוטה מעיל צמר המכופתר לכל אורכו כשעל פניו חיוך קונדסי. על שרוולו השמאלי של המעיל סמל בית האופנה הצרפתי שבו נתפר. נוכחות המעיל מלמדת כי בר המצווה של אבי חל בחורף.

הבכורה מבין עשרת הילדים נשלחה לצרפת לעבוד ולתמוך בפרנסת המשפחה, והשנייה נשלחה לישראל במשלחת עליית הנוער חודשים ספורים לפני בר המצווה של אחיה. חמש הבנות הצעירות שנותרו עם הוריהן לובשות שמלות וחצאיות העשויות מאותו בד

בתצלום השני, נראה אבי עם הוריו, אחיו הגדול וחמש מתוך שבע אחיותיו. שתי אחיותיו הגדולות לא חיו כבר בבית המשפחה בעת שחגג בר מצווה: הבכורה מבין עשרת הילדים נשלחה לצרפת לעבוד ולתמוך בפרנסת המשפחה, והשנייה נשלחה לישראל במשלחת עליית הנוער חודשים ספורים לפני בר המצווה של אחיה. חמש הבנות הצעירות שנותרו עם הוריהן לובשות שמלות וחצאיות העשויות מאותו בד. הן נתפרו בידי הוריהן שהיו בעלי חנות בדים ודברי סדקית במלאח ונהגו לתפור את שמלות בנותיהן בעצמם. אף שהיה על ההורים לדאוג לעשרה ילדים, גאוותם הייתה תמיד בכך שלבוש ילדיהם היה ללא רבב ומעשה ידיהם תמיד. יופיין יוצא הדופן של הבנות וחכמתם של הבנים תרמו גם הם לגאוות הוריהם. גם שנים אחר כך, בישראל, ילבשו בנותיהן של הבנות שמלות מבדים זהים – שנתפרו בידי הוריהם.

בעוד האחיות הצעירות בתצלום בר המצווה לובשות חליפות קצרות מבדים דקים, אביהן לובש כפתן עם כובע מבד עבה. באחד מהרגעים הנדירים שבהם התפנה אבי לספר לנו על ילדותו, הוא נזכר בגברים עם הכפתנים הכהים שהתכנסו בבית המשפחה עם מות סבו, פניהם מוסתרות בתוך כובעי הכפתנים. הוא תיאר את יראתו מאותם כפתנים ריקים הנושאים את גופת סבו, בעודו עומד בשער הבית שממנו יצא מסע ההלוויה לבית הקברות היהודי שמחוץ למלאח.

הוא היה אז בן 4.

זה היה הזיכרון הראשון שלו.

למרות ההבדלים בין שני התצלומים, המיקום ולבושו של אבי מעידים על כך ששניהם צולמו באותו זמן. גם האור מפלח את שתי התמונות באופן זהה. פניהן המחייכים של הילדות נראים כגולגולות שארובות עיניהן פעורות. פס כהה עבה משסע את צווארה של האחות הקטנה מימין בתצלום השני ושל האח בתצלום הראשון. עוצמת האור ובגדי הילדות הם רמז לקייציות המעמד, הכיפתור היסודי של המעיל הוא רמז לחורפיותו. חזרנו והבטנו בתצלום של אבי עם אחיו הצעיר. משהו בחיוכו של האח משך את תשומת לבנו, עליצותו נראתה מוגזמת מדי. אולי היא יכולה להסביר את הבדלי הלבוש ולפתור את תעלומת מועד הלידה.

נזכרנו בסיפור שסופר במשפחה על המעיל, שהיה הבגד היחיד שנקנה במיוחד עבורו. מכיוון שהיה צעיר מאבי רק בשנתיים ומאחיו הבוגר בארבע שנים, הוא לבש תמיד בגדים שהועברו אליו מאחיו. לכן, כשקיבל האח את המעיל החדש, ששלחה לו אחותו מהמתפרה הצרפתית שבה עבדה, סירב להיפרד ממנו והיה לובש אותו בגאווה לכל מעמד ובכל עונה.

אהבה ודיאספוריות

האחות ששלחה את המעיל עומדת במרכז התמונה המשפחתית השלמה ביותר שמצאנו בין חפציו של אבי, שצולמה ב-1966, שנתיים לאחר הגירת המשפחה לישראל. נראים בה תשעה מתוך עשרת האחיות והאחים לצד הוריהם. התמונה צולמה לרגל אירוסיה של האחות הבכורה שעומדת בתצלום בשמלה לבנה, ומשני צדיה אמה וארוסה. היחידה שנעדרת מתמונת האירוסין שצולמה בארץ היא האחות שנשארה בקיבוץ ולא נכחה באירוסי אחותה הבכורה.

משפחת חזן, באר-שבע
משפחת חזן, באר-שבע, 1966. צלם לא ידוע, מתוך האוסף המשפחתי.

האחות הבכורה, שנשארה בצרפת ולא היגרה לישראל עם משפחתה, עבדה עד לנישואיה במפעל הבגדים, ובביקורה הראשון בישראל, לרגל אירוסיה, הביאה לאחיותיה הצעירות חצאיות ושמלות חגיגיות, ולבנים חליפות. האח הצעיר, שצולם במעילו בתמונת בר המצווה במרקש שלוש שנים קודם לכן, לובש כאן חליפה. על דש מקטורנו סמל של חברת האופנה הצרפתית שממנו נקנתה. סבי, שלבש בתצלום בר המצווה כפתן, לבוש גם הוא בחליפה. את כיפתו הגדולה מחליף כובע בארט אופנתי. לצידו עומד אבי בחליפה חדשה. גם הפעם הסתדרו כולם לרגל הצילום לפני מסך מאולתר.

סבתי עומדת גאה במקומה הקבוע במרכז.

למרות שלאחר הגירת המשפחה לישראל נאלצה לצאת לעבודה כמנקה בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ולנהל לבדה את הבית והמשפחה בזמן שבעלה שנשלח להיות אב הבית של אתר "מצדה" והגיע הביתה פעמיים בחודש, בתצלום אין זכר לכל זה. כאן היא עומדת לצד בעלה, מוקפת בבניה ובנותיה היא לובשת שמלה אלגנטית ומסורקת בתסרוקת עדכנית. על צווארה תליון שעון מזהב שקיבלה מבעלה לרגל אירוסיהם.

זה התכשיט היחיד שלקחה איתה ממרוקו לישראל ושסירבה למכור במחנה המעבר במרסיי.

הזמן בשעון עצר מלכת כשהיא כבר ממילא לא הייתה מסוגלת לראות את מחוגיו.

אך היא שמרה אותו עד יומה האחרון קרוב ללבה.

 

ד״ר נועה חזן, חוקרת תרבות חזותית, כותבת ועורכת. חיה ועובדת בניו יורק. ספרה האחרון: Visual syntax of Race: Arab Jews in zionist visual culture ראה אור בהוצאת University of Michigan Press Ann Arbor,2022. ערכה עם ד״ר סיון שטאנג את האסופה ״תרבות חזותית בישראל” (הקיבוץ המאוחד,2017, עברית), ועם ד״ר אביטל ברק את הספר והקטלוג “ההר הכיפה והמבט: הר הבית בתרבות החזותית בישראל״ (פרדס הוצאה לאור, 2017, עברית ערבית אנגלית)

כנראה שיעניין אותך גם: