• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שכחנו את מרסיי

הצצה לרשימות המהגרים שעברו במחנה גרנד ארנס במרסיי מאפשרת מבט על הרגע שבו ניכרים עדיין סימנים של המארג הרב שכבתי והרב ממדי של זהויות, רגע לפני ההאחדה, ההשטחה וההשכחה • 20 שנה ל"חזות מזרחית/שפת אם" – פרויקט מיוחד
הילה דייןהילה דיין

מרצה ביוניברסיטי קולג׳ אמסטרדם, ממקימות הארגון "אקדמיה לשוויון"

בארכיון המדינה במרסיי (Archieve Departmentales), יש מאגר של רשומות ורשימות של היהודים העקורים מצפון אפריקה, שעברו בעיר בדרכם לישראל. לתיאור תופעת ההגירה ההמונית הזאת משתמשים החוקרים הצרפתים במונח déraciné שהמשמעות האטימולוגית שלו הוא "נתלש מהאדמה עם השורשים" או Le grand déracinement, ההגירה ההמונית. בספרות על ההיסטוריה של מרסיי נתקלתי גם במונח Transitaires שבו כונו הצפון אפריקאים שעברו בעיר הזאת בשנות החמישים.

רוב החומר הארכיוני שמצאתי הוא רשימות שמיות המצורפות לבקשות לוויזות ומכתבים שנשלחו לרשויות המדינה (prefecture) של מחוז בוש דה-רון (Bosches-du-Rôhn), לרוב מרשות הנמלים, מהשירותים החשאיים הצרפתיים או מארגוני הרווחה היהודיים המקומיים.

לפי הערכתי הגסה, אפשר לאתר בארכיון את שמותיהם ופרטיהם הביוגרפיים הבסיסיים של לפחות כמה עשרות אלפים מתוך מאות אלפי צפון אפריקאים שעברו במרסיי. ברוב המקרים, הפרטים הבסיסיים כוללים שמות מלאים, תאריכי לידה, ואת שם העיר ממנה הגיעו. נתקלתי גם בטופס בקשה לוויזה המפרט תכונות ביולוגיות של פני המבקש, כמו גודל הגולגולת, האף, או השפתיים. רישום של פרטים אלה היה ככל הנראה סטנדרטי ונתפס כ"מדעי" ברוח התקופה.

אני מעלעלת בתיקים ורואה בעיקר שמות. אלה אנשים ממשיים, שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כעל מסה, כעל "ההמונים", מאותה "הגירה המונית". עבורי החוקרת הם אנונימיים, אך מישהו בישראל ודאי יודע מי האנשים שמאחורי השמות ומה קרה להם. מישהו ודאי זוכר אותם.

השמות הם שמות "ישראליים" נפוצים. בישראל אנחנו מזהים "עדה"  לפי שמות. במרסיי, מספיק לי לקרוא רק עוד פרט נוסף אחד – העיר, העיירה או הכפר שמהם באו – כדי להסיק שהארכיון יודע ככל הנראה יותר פרטים על הנוסעים החולפים בו מאיתנו, צאצאיהם. במחנות המעבר באירופה הורכבו הרשימות של האוניות, שקשה מאוד לפענח את ההיגיון העומד מאחוריהן.

מסמך מארכיון המדינה במרסיי
מסמך מארכיון המדינה במרסיי: רשימה שמית המצורפת לבקשת ויזה קולקטיבית עבור שלוש קבוצות של ילדים יהודים מצפון אפריקה, 1952. צילום: הילה דיין

המון רב של נוסעים "עורבב" בכאוס הגדול שהיה שלב המעבר ארוך השנים, המסויט והקטוע עד ההגעה לישראל.

Cohen Josua (Casa), Cohen Marie (Alexandria, Nationality: stateless), Sellam, Sylvia, Derhy Ester, Gabriel, Jacob (Casa) Renee, Rachel (Oujda) Elbas Albert (Casa), Elkabas Dina (Fes), Ettedgui Armand, Messody (Casa), Hammou Albert (Oudja), Hamou Elie, Camile (Casa), Krikeb Nedjma (Aflou), Layani Maklouf (Marakesh), Layani David (Casa), Levy Joseph (Casa), Lobaton Izachar (Fes), Malka Haim (Oudja), Malka Renee (Casa), Moraly Juda (Casa).

זוהי רשימה של ילדים שנולדו בין השנים 1936-1940. המסמך "מצלם" אותם במרסיי ברגע נתון. השנה היא 1952. הם בני 12-16 המגיעים מכל מיני ערים ועיירות במרוקו, ביניהם שני ילדים מאוג'ה, עיירת הגבול שליד אלג'יר, אחת הערים שבהן התחולל טבח ביהודים בעקבות הכרזת מדינת ישראל ביוני 1948. ברשימות מופיע גם שמה של ילדה בודדה אחת ממגורשי מצרים (Marie Cohen, stateless).

כל הילדים מאורגנים לפי "מחלקות" (המילה "מחלקה" בעברית מופיעה בתעתיק לטיני על גבי המסמך). רשימת השמות מלמעלה היא של הילדים ממחלקות 1, 2, 3 מ"וילה גבי", אחד מבתי הילדים שהוקמו במרסיי. הם מסומנים במסמך כבעלי אזרחות מרוקאית, סימון משמעותי משום שרבים מהמהגרים לא נשאו עמם את דרכוניהם ומסמכיהם מארץ המוצא עם הגעתם לנמל חיפה. הילדים של מחלקות 1, 2, 3 נסעו יחד תחת ויזה קולקטיבית. במחנה הגדול, "מחנה היהודים", בגרנד ארנס שבמרסיי, דרכונים ותעודות זהות הוחרמו לעתים קרובות על ידי מנהלי המחנה שהיו שליחים מישראל.

מה שבולט לעיניי ברשימה הזו הוא אופן ארגון המסמך על פי שיוך לאומי שהרשויות הצרפתיות העניקו לילדים. הם "אזרחי מרוקו" (nationalite Marocaine), שהם גם immigrants, וגם, "מיועדים לישראל", כלומר כבר נחשבים אזרחיה.

חסרה במסמך העובדה שמדובר בקטינים ללא משפחותיהם ולא ברור אם הושגה הסכמת ההורים (נושא שעולה בהתכתבויות אחרות של הרשויות הצרפתיות, בעיקר סביב פרשת אסון ילדי אוסלו). גם עליית הנוער איננה מוזכרת

העובדה הבולטת בהיעדרה במסמך היא שמדובר בקטינים שאינם מלווים במשפחותיהם ולא ברור אם הושגה לכך הסכמת ההורים (נושא שכן עולה בהתכתבויות אחרות של הרשויות הצרפתיות השונות, בעיקר סביב פרשת אסון ילדי אוסלו). עליית הנוער, שבמסגרתה בדרך כלל עלו ארצה ילדים ללא משפחותיהם, איננה מוזכרת. עובדת היותם נתיני האימפריה הצרפתית הנעים מן הפרוטקטורט אל המטרופולין באירופה ומשם היו "מיועדים לישראל" איננה מוזכרת. צרפת משרטטת קו תנועה, כזה שישנה לנצח את מסלול חייהם – ועם זאת, היא עצמה נעדרת מהמסמך המאשר תנועה, כאילו אין קשר בינה לבין אותם הגופים (הקטינים) הנעים בתוכה ואליה. אולי הקטגוריה הכי מוזרה כאן היא immigrants. כמה מוזר לחשוב על ילדים מנותקי משפחות אלה בתור "מהגרים" כאילו החליטו על כך מרצונם החופשי. וגם לא ברור, מהגרים מאיפה לאיפה? מהגרים של מי בדיוק?

כמו שכותבת אלה שוחט ב"שבירה ושיבה" (חזות מזרחית, עמ' 47) הצצה לרשימות הללו מאפשרת מבט על הרגע שבו ניכרים עדיין סימנים של המארג הרב שכבתי והרב ממדי של זהויות ושל מרחבי זמן ומרחב שאליהם הנוסעים החולפים עדיין משתייכים. במקביל כבר ניכר הכיווץ של "הקיבוץ" וההאחדה – השמות המסודרים לפי מחלקות.

למה לחזור – שוב ושוב – לשאלת הנחשול הצנטריפוגלי האדיר שחולל את תנועת ההגירה הכה כאוטית, מבוזרת, מורכבת ומסויטת הזאת? הפסיכואנליטיקאי ההולנדי אילקו רוניה סבור שמה שאנו מחפשים במרדף אחר זיכרון ומורשת, איננו לתת לדברים שקרו משמעות או לדרוש הכרה. אנו רודפים אחר "נוכחות" presence שעונה על הצורך שלנו "להיות מחוברים",being in touch, עם אנשים, דברים, אירועים ורגשות שהפכו אותנו למי שאנו.

ואצלנו, כמו אצל אליאס חורי, המצוטט במוטו הפתיחה לחזות מזרחית "השכחה היא היא המעניקה לנו את זהותנו". שכחנו את מרסיי. בארכיונים במרסיי לא מצאתי שום "דיין". לא ברישומי האוניות ולא בתכתובות הרשויות הצרפתיות שסרקתי. תקופת העקירה והמעבר שלפני ההגירה לישראל היא עבורנו חור שחור. אין לנו מסמכים מרוקאיים או צרפתיים. אין תעודת לידה, ויזה, או מסמכי ספינה. אנחנו יודעים רק את הפרטים הבסיסיים: שנת העלייה (1949). גילו של אבי. הוא היה בן שנה וחצי במרסיי, ויש לנו אפילו תמונה שלו משם. בהיעדר כל תיעוד, נוסף, מספק, מתמשכת השתיקה הארוכה סביב נסיבות העלייה, שכמו אצל משפחות רבות אחרות גם אצלנו איננה מדוברת.

אני משתמשת באסוציאציה של ניתוח קיסרי כדי לחשוב את האלימות שהביאה ל"לידה" ולצלקת ההיסטורית. אני חושבת על הדיאספוריות, שכמה שהיא רדיקלית כך היא מוכחשת באותה עוצמה. לא אהיה הראשונה להצביע על הסתירה הזאת, שהיא חלק מהדנ"א של הציונות

ככל שמתארכות שנות ההגירה שלי וחיי שמחוץ לישראל נמתחים ומתארכים כמעט לאותו גיל שבו הייתי כשעזבתי, כך שאלת ההגירה ושאלת השכחה יותר מעסיקות אותי.

דור ההורים, דור המדינה, כמו הילדים האלו מווילה גבי, הוא דור שהיעלמותו הבלתי נמנעת הולכת וקרבה. נוכחותו היא חבל העוגן הקושר אותנו בעבותות להגירה הגדולה.

הסזורה של ההגירה ההמונית מזכירה לי ניתוח קיסרי, שקרוי על שם יוליוס קיסר, שעליו מספרים שנולד כאשר ביתרו את בטנה של אמו, שכבר לא הייתה בין החיים. הקרע הכירורגי תמיד יהיה גלוי, לא משנה כמה יפה הפצע החלים. ידוע עד כמה מהר ובאיזו עוצמה אימהות "שוכחות" את טראומות הלידה. אנחנו מתבוננות בצלקת ומיד שוכחות.

אני משתמשת באסוציאציה הזאת כדי לחשוב את האלימות שהביאה ל"לידה" שגרמה לצלקת ההיסטורית, האלימות שיצרה את החברה שלנו. אני חושבת על הדיאספוריות, שכמה שהיא רדיקלית בחברה שלנו כך היא גם מוכחשת באותה עוצמה. לא אהיה הראשונה להצביע על הסתירה הבסיסית הזאת, שהיא חלק מהדנ"א של הציונות, ולהשתחרר ממנה אפשר רק באמצעות unlearning, קילוף שכבות, ייצור של ידע שחסר לנו. וברגע הזה בהיסטוריה שלנו, כשהכל פתוח ומדמם, כשאין רחם לחזור אליה ואין רחמים, כשהאלימות בישראל-פלסטין מייצרת קרעים היסטוריים עמוקים חדשים, דווקא עכשיו, אני מנסה להבין משהו לאחור. וכל הזמן הזה אני נתונה בספק קיומי, מה הטעם בזה, בפנייה לעבר, כשפנינו לעבר העתיד המפחיד הלא ידוע?

אולי עליי להיאחז במה שההיסטוריון הצרפתי ז'ורז' בן שושן, יליד מרוקו, מציע להיאחז בו. עלינו להודות, הוא כותב "שהעבר מעניין אותנו פחות מאשר מהלך הזמן עצמו והאופן שבו הוא מייצר, בונה והורס מציאויות, ומעצב אותן דרך התנגשויות בלתי פוסקות. בעבודה עם פרגמנטים, עם המפולות של ההרס (debris), עם עקבות של נוכחות (bare traces), האתגר שלנו הוא לשחזר את מערכת האמונות, הפרקטיקות הקולקטיביות, התודעה הקולקטיבית של עולם שכבר טבע, כדי לנסות להבין את שרידי הספינה הטרופה" (תרגום שלי, בן שושן 2012, עמ' 7).

אולי בהתעסקותי בעבר  כשהווה בוער, בעודי צופה ממרחק אפס באסון המתגלגל של ישראל-פלסטין, אני כבר מטילה את מלאכת האיסוף וההבנה של האסון שקורה עכשיו על הדור הבא. אולי כך אני מגנה על עצמי ומשהה לרגע את המחשבה על אלימות בלתי נתפסת וקריסה. אולי רק את מה שכבר חולל מהלך הזמן אוכל בכל זאת לנסות לפענח.

***

Georges Bensoussan, Jews in Arab Countries, the Great Uprooting, Indiana University Press, 2012.

Runia, Eelco. Moved by the Past: Discontinuity and Historical Mutation. Columbia University Press, 2014.

ד"ר הילה דיין היא מרצה ביוניברסיטי קולג' אמסטרדם, סוציולוגית פוליטית ופעילה באקדמיה לשוויון ובקולקטיב המזרחי-אזרחי. בשנה האקדמית 2023-24 היא עמיתה במכון ללימודים מתקדמים במרסיי (IMERA, Albert Hirschman chair, Aix Marseille and Science Po) וב-Remarque Institute באוניברסיטת NYU ועובדת על ספר, העוסק בהיסטוריה החברתית האירופאית של עקורי צפון אפריקה, בזיכרון מזרחי ומורשת שנות החמישים.

האונייה גלילה בחופי מרסיי
האונייה גלילה, שעליה הפליגו רבים ממהגרי צפון אפריקה לישראל, עוגנת בחופי מרסיי, 1951. צילום: פריץ כהן, לע"מ
כנראה שיעניין אותך גם: