• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בלאק אאוט[1]: בין חזות מזרחית לחזון מזרחי

החזון המזרחי חייב להיות חזון של סולידריות מזרחית עם פלסטינים ועם כאבם. מהים ועד הנהר, משפחת השכול מתרחבת, מחייבת אותנו לומר קדיש על כולם, על קרובינו הרבים, משפחות מורחבות שלמות, כולל אלו שנרצחו מעבר לגדרות החלודות ובשם העליונות היהודית • 20 שנה ל"חזות מזרחית/שפת אם" – פרויקט מיוחד
שירלי בכרשירלי בכר

חוקרת תרבות חזותית ומלמדת באוניברסיטת קולומביה. ספרה ״קולנוע דוקומנטרי בישראל/פלסטין: מופע, גוף, בית״ יצא ב-2021 בהוצאת בלומסבורי

חורף 2024: תל אביב

אבא ואני בבית הוריי. לא מזמן, הוא שב משהות ארוכה בבית חולים שיקומי לאחר אירוע מוחי. אנחנו יושבים יחד שעות מול הטלוויזיה. שותקים, סופגים, נחרדים, דואגים, מתווכחים.

ביום יום, כשהוא בתל אביב ואני בברוקלין, אנחנו רואים מסכים שונים לגמרי. אצלי, תינוקות וילדים בעזה בין רעב, גסיסה ומוות. והפגנות מחאה בעד הפסקת אש מוחלטת עבור הפלסטינים והישראלים. אצלו, חיילים גיבורים, חיים, ואז מתים, וסבל פלסטיני – כמעט שאין.

פחד, אימה, נקמה. ישראל נלחמת בעזה, נלחמת במפונים, בחטופים ובמשפחותיהם, בצופי הטלוויזיה הישראלית.

אצלי ואצלו, מחנק ומועקה.

הפצעים המדממים של הצופות והצופים הישראלים מאז אוקטובר, מוגשים לנו חזרה כדרישה וכהצדקה לעוד אלימות חסרת מעצורים בעזה.

אצלי ואצלו, מחנק ומועקה.

אפילו בביקורי בבית הוריי, כששנינו יושבים מול אותו מסך, אבא ואני לא רק מפרשים, אלא ממש רואים ושומעים ומרגישים את הדברים אחרת. נמאס לי להתווכח, להקריב את הזמן היקר שלנו יחד. אני מכבה את הטלוויזיה.

אני רוצה להיות צודקת, אבל גם להשיב אלינו מעט שלווה, לטפח את הקשר השפתי והרגשי בינינו מעבר לתדרים ולתודעות השונות שלנו. אני מסיטה את הווילון שמאחורי מסך הטלוויזיה, ומתעקשת שנביט יחד מהחלון על השמיים, וננשום. הוא פונה אליי בשפת אמו, הטורקית. שאינה שפת אמי: אני נולדתי בתל אביב, והוריי שהיגרו מאיסטנבול ממש לפני הולדתי, מעולם לא לימדו אותי טורקית באופן מסודר.

"אני מצטער", אבא שלי קולט שדיבר בטורקית, ומיד חוזר לעברית.

"למה אתה מצטער? כבר שנים אני מבקשת שתלמד אותי טורקית".

הוא מחייך. הזיכרון שלו אמנם התערער, אבל את שפת אמו הוא זוכר. אני מתעקשת שיעזור לי להתאמן בקריאת מאמרים בטורקית. שנביט יחד בתצלומים ישנים שלו ושל אמי, ושל הוריהם. הנה אבי בצעירותו, רוכב על אופניים, עם בן דודו חיים, באי בורגס. לעת קיץ, הייתה משפחתי לוקחת מעבורת מהנמל שעל נהר הבוספרוס האיסטנבולי, אל מרחבי ים המרמרה: העיקר להיות ליד המים.
אני מפנטזת על עולם שבו אבי היה מלמד אותי טורקית כילדה, בדיוק כפי שלימד אותי לרכוב על אופניים: באופן שנסך בי ביטחון שהוא ירוץ אחריי ויתפוס אותי אם אפול, וגם באופן שלימד אותי ליהנות, וממש לחוות שמחה, כשאני עולה על שני גלגלים, עד היום.

דוד בכר, ובן דוד חיים, איסטנבול
אבי, דוד בכר, ובן דוד חיים, איסטנבול, 1963-1964 לערך. צלם: כנראה סבי, נסים בכר ז"ל.

סתיו 2004: הנהר המזרחי

אני לא זוכרת מתי ואיך בדיוק, אבל יודעת ש"חזות מזרחית" חינכה וכוננה אותי להתבונן אחרת בתצלומי משפחה, בייצוג עצמי מזרחי, ובתרבות חזותית בכלל. למדתי להבין את משפחתי וכך את עצמי דרך המשפחה המורחבת שפתאום זכיתי בה, שעלתה מדפי הספר. אני מתחילה להיזכר מדוע כל כך נקשרתי אל הספר לפני כעשרים שנה: זה האופן המרגש והמעצב שבו נשזרו המילים הן בתצלומים משפחתיים והן ביצירה חזותית מזרחית. הן כמשנה פוליטית, והן בגוף ראשון, שטלטל אותי עמוקות.

אני קוראת מחדש את המילים שכתב יגאל נזרי בהקדמה לספר, אז, בדיוק לפני עשרים שנה, לא רחוק מה"איסט ריוור", הנהר המזרחי של ניו יורק:

"יהיו מי שיאמרו כי ישראל של ימינו הפכה למעין מילה נרדפת למזרחים, עד כי נדמה שאין מרחב שאין בו נוכחות מזרחית, הגם אם זו רק גודשת את רוחב העין או מוזמנת לייצוב דופן התרבות. אולם ראוי להתבונן במציאות המזרחית גם מעבר לרטוריקת היומיום שלה המספקת לא פעם מופעי היעלמות מפוארים של עברה הערבי, ולהתעכב על השורשים השחורים, כמו גם על הסוואתם באמצעותִ עברוּת, חקיינות או תקינות. יש למצוא את העגה שנשתקעה בדיבור ולדובב אותה; למצוא את הפרצוף שבתוך הפרצוף, זה מן הדור הקודם, ולדמיין מציאויות קודמות שנחרתו בו, שמגיחות ממנו ברגעים לא צפויים".

אביב 2024: הנהר המזרחי

הביקורים התכופים בבית הוריי מאז האירוע המוחי של אבי מתערבבים, מטשטשים, ומהדהדים בי יום יום. הווה הנע בסבך השפות, ההגירות והצלקות הנרקמות זו בזו.

ב"הכוכב הבא" מתמודדות זמרות טורקיות ישראליות ששרות בטורקית בסגנון הערבסק – הסגנון שזכה בישראל לכינוי "מוזיקת דכאון" – התחלפו במתמודדים יוצאי קיבוץ או במילואימניקים הלומי קרב. ב"ארץ נהדרת" החיקויים הלעגניים לתרבות הערבית באמירויות לאחר חתימת "הסכמי אברהם" התחלפו בחיקויים לעגניים של לוחמי חמאס פלסטינים ולוחמים חות'ים תימנים. כמו הסכמי הנורמליזציה עם המדינות הערביות, גם עם שלטון נתניהו, הבדיחה היא על חשבון חייהם של הפלסטינים, הסהראווים, הכורדים, ועמים מדוכאים אחרים. הבדיחה היא גם על חשבון עברם הערבי וההווה המזרחי של שחקני "ארץ נהדרת".

הצו התובע להעלים את הסבל הפלסטיני ולתעדף סבל יהודי, לעיתים משתמש במחיקת המכנה התרבותי המשותף בין ערבים פלסטינים לערבים יהודים, ובפעמים אחרות, משתמש בהדגש בערביות של המזרחים כהצדקה לישיבתנו הכביכול דמוקרטית או מגוונת אתנית במזרח התיכון

צלחת פיסטוקים, הערות ביניים, צחוק, זעם, מבוכה, שירה משותפת עמוסת מבטאים שונים בסלון. מסך כבוי אשר בו ניבטות פנינו. אנחנו דומים כל כך, אבא ואני. בפני שנינו אני רואה את אותו חיוך הרחב, המזמין וגם שואל, של סבא שלי, שאותו לא הכרתי בחיי אלא רק מתצלום. אני מנסה להעמיד את עצמי לצד אבא שלי בתמונה הישנה, ולמצוא עבורנו את הדרך אל עבר המים, אל עבר יעד, אופק, תקווה, אל עבר העתיד.

אני מביטה אחורה כדי להביט קדימה, מצמצמת עיניים, ומזהה את תווי פנים הרבים שטווינו אנחנו, יוצרים וכותבות מזרחיות לאורך השנים, שהולידו את ושנולדו מ"חזות מזרחית", לכדי גנטיקה מחשבתית-יצירתית-תרבותית, פוליטית ואישית, דיאספורית וגלובלית, שבה אופקי הנהר והים מתרחבים תמידית, נותנים כוח להמשיך ולרכוב.

כך, אני קוראת מחדש בתחושת פליאה ראשונית את המאמר "הקהל שממנו הגעתי: בעקבות סרטי הקסטות של ימין מסיקה", של סיגלית בנאי בספר "חזות מזרחית" (90-94), שבו היא סוקרת ומנתחת בתבונה את תרבות הקסטות של "הפקות המזרח". אי אפשר להבין את השירה בטורקית בתוכניות ריאליטי פופולריות ישראליות כיום בלי לקרוא את המאמר הזה וללמוד על סרטיהם של מסיקה וקדושי מאז שנות השמונים, שבהם מככבים כוכבי מוזיקת הערבסק הטורקי בגרסתו המזרחית המקומית.

בנאי כותבת:

"בדומה לזמרי הקסטות של שנות ה-1970 וה-1980, שיצרו והפיצו את המוזיקה שלהם באופן עצמאי, גם מסיקה מפיק, מצלם ועורך את סרטיו בעצמו, בשיתוף התסריטאי ירמי קדושי שגם משתתף בהם כשחקן… הקולנוע של מסיקה הוא מעין "קולנוע קהילתי – קולנוע שנוצר בתוך קהילה ובעבורה – בדומה לתיאטרון הקהילתי שצמח בשכונות בישראל של שנות ה-1970 וקידם שימוש באמנות ככלי לשינוי חברתי… באופן מודע, עבר מסיקה לעשיית סרטים עלילתיים בסגנון ובאופן הפצה שאותו יצר בעצמו. בסרטים של מסיקה, כוכבי הזמר התורכי משחקים את עצמם, כשלצידם "לא שחקנים (non-actors) רבים. בסוף הסרטים מופיעה הכותרת "ניתן לשלוח תגובות בכל נושא", עם מספר טלפון נייד של היוצרים, כתובת למשלוח תגובות ואתר אינטרנט פעיל. מאות מכתבים מגיעים מאנשים שמספרים את סיפור חייהם, חלקם גם מבקשים להשתתף בסרטים. כך נבנה קולנוע אינטראקטיבי בו היוצרים עומדים בקשר תמידי עם הצופים באופן שמקטין את ההבדל בין קהילת צופים אנונימית וחסרת פנים, לבין היותה של הקהילה הזו מלוהקת בסרטים עצמם. צופי הסרטים לא רק מוצאים בם הד לחייהם, אלא נעשים למשתתפים ממש".(91)

המאמר מדבר אליי, שפתו היא שפת הוריי – למרות שאני עצמי מאייתת "טורקיה", ולא "תורכיה".

אף על פי שנולדתי בתל אביב, למשפחה טורקית, בת ראשונה למהגרים טריים מאיסטנבול, קהל הצופות והצופים של סרטיהם של מסיקה וקדושי איננו הקהל שאליו אני משתייכת. הוריי לא התעניינו, ואף התנערו מזיהויים עם קהל הסרטים או עם קהל שומעי מוזיקת הערבסק המככבת בסרטים. רבות ורבים מהזמרים המזרחים אשר אימצו את הערבסק אל תוך הקאנון המזרחי הישראלי לא היו טורקים בעצמם, אלא יהודים ערבים מן הפריפריה של ישראל.

מוזיקאי הערבסק החלוצים שטלטלו את התרבות הטורקית בשנות השישים והשבעים לא תמיד התקבלו כטורקים בעצמם, זאת בשל הדיכוי הטורקי של קהילותיהם – הכורדים, הערבים, או האנאטולים – שנמצאו בשולי החברה הטורקית. כמפנימים מעולים של הצו הציוני, וגם של הצו הכמאליסטי (טורקי-לאומי) – שני צווים אירוצנטריים ואוריינטליסטיים – ההורים שלי לא רצו שוליים, וגידלו אותי ואת אחי בתוך אשליית תל אביב, אך בבית איסטנבולי אסלי ובעברית לירית, יפה, ומלאת מבטא.

היצירה השיתופית של ימין מסיקה והצפייה המשותפת נוגעות קלות באותו תפר דק ומעורר השראה שבין הייצוג למציאות, שבו טמונה התקווה שנוכל לברוא, לדמיין, וגם לחיות מציאות עתידית אחרת מזו הקיימת בהווה

אני עצמי, הגעתי לצליל הערבסקי ולתרבות המזרחית לא כי הכרתי אותה, אלא כי צמאתי אליה.

אני ממשיכה לתור אחר העגה שנשתכחה, לא כי מוזיקת הערבסק שייכת לי, אלא כי היא מצאה אותי.

מאמציי לשוב אל שפת אמי ואבי החלו מאימוץ מוזיקת הערבסק והטלוויזיה הטורקית, ועד למאמציי להשתפר בדיבור ובקריאה עד היום, הם תרגול מתמשך, פרקסיס שילך איתי תמיד לכל מקום.

ביצירתו של מסיקה, אשר בעצמו אינו טורקי, נראות השפעות תרבותיות וגיאוגרפיות מגוונות, מהודו ועד לקליפורניה. בריאיון לאסנת טרבלסי מ-2012, מסיקה מדגיש את החשיבות של בניית קהילה תרבותית ורוחנית חדשה, מגוונת ורב-קולית, אשר מרכזה הוא שיחה חיה על גבי המסך כמו גם איתו: "אחרי הסרט היינו יושבים, מדברים עליהם ומחליפים דעות. הבנתי שזה המדיום הנכון. צריך לעשות דברים שיגיעו לאנשים הפשוטים", הוא מסביר. "המשתתפים בסרטים שלי הם בדרך כלל אנשים מהשכונה, לא מקצועיים. זה שהם משתתפים בעשייה תרבותית כשלעצמו נותן להם המון… החלק השני זו ההשפעה על מי שרואה את הסרטים. את הסרטים שלי רואים מיליונים, שוב ושוב. הסרטים גורמים לאנשים לחשוב".

היצירה השיתופית והצפייה המשותפת בסרטים של מסיקה, כשיחה אינטרקטיבית בגוף הסרט, על אודות הסרט, וחוזר חלילה, היא לדבריו מה שמחיה את הדימויים. אעז אף לומר שהיצירה השיתופית והצפייה המשותפת נוגעת קלות באותו תפר דק ומעורר השראה שבין הייצוג למציאות, שבו טמונה התקווה – אותה תקווה שנוכל לברוא, לדמיין, וגם לחיות מציאות עתידית אחרת מזו הקיימת בהווה, טובה יותר, מציאות של שוויון וחופש לכל הקהילות והעמים, לא רק זו שאליה אנחנו משויכות.

יצירה מזרחית וייצוג מזרחי, שיתופית ומשותפת, שלנו ועבורנו, בגוף ראשון, בכל שפות האם והאב, ובסולידריות עם פלסטיניות ולא-יהודים אחרים, עומדת בפני אתגרים גדולים. הדרישה מהייצוג המזרחי להירתם ל"ייצוב דופן התרבות" הפופולרית הישראלית, כפי שמנסח נזרי, ולוותר על ערכי חירות וצדק לכל בשם הערך הלאומי היהודי, גדלה והתרחבה בעשרים השנים האחרונות. בנוסף, גם כיום, כפי שניסחה בנאי, אנחנו עדיין חווים "אי נוחות וביטול" של הייצוג המזרחי בתרבות הפופולרית הישראלית. ההנכחה וההעלמה, הרדוקציה והקואופטציה, של הייצוג על פי הצורך – אולי ניתן לומר, אינסטרומנטליזציה, השמשה – תמיד הייתה כאן במובנים מסוימים, כפופה לצו הלאומי והצבאי, המתיישב והכובש. במילים אחרות: הצו התובע להעלים את הסבל והאנושיות הפלסטיניים ולתעדף סבל יהודי, לעיתים משתמש במחיקת המכנה התרבותי המשותף בין ערבים פלסטינים לערבים יהודים, ובפעמים אחרות, משתמש בהדגש בערביותם של המזרחים ביתר שאת כהצדקה לישיבתנו הכביכול דמוקרטית או מגוונת אתנית במזרח התיכון.

אבל אנחנו עוד כאן.

מהים ועד הנהר, משפחת השכול מתרחבת, מחייבת אותנו לומר קדיש על כולם, על קרובינו הרבים, משפחות מורחבות שלמות, כולל אלו שנרצחו מעבר לגדרות החלודות ובשם העליונות היהודית.

מהנהר ועד הים הוא סיפור הגירתם של הוריי: העיקר להיות ליד המים.

פה בברוקלין, חניתי לצד האיסט ריוור, "הנהר המזרחי".

ההקשר – כרוניקה של פרידות ומעברים וגשרים ומפגשים מחודשים – נשמר באדיקות.

בפניי שלי, ניבטות פני אבי והוא מלא דאגה.

בפניי שלי ניבטות גם פני האם שאיבדה את התינוק שלה בעזה והיא אוחזת בגופתו הכרוכה בסדין לבן.

אני ממשיכה בבנייה של קהילה מזרחית, של שחקניות, צופות, קוראות וכותבות של החזות המזרחית שלהן, שלנו. במאיות של החזון המזרחי של שוויון וחופש לכל הקהילות והעמים.

חזון שמכיר בהגירה המתמשכת שלקחה אותנו לשם או הביאה אותנו לכאן, תוך כדי מציאת הדור הקודם והמציאות הקודמת.

בתוך הנזילות הזהותית שהיא המצב היציב של המהגרת, יש למצוא את העתיד שאנו רוצות לברוא.

ולמרות ההלם והטראומה יש לעשות את המאמץ, ולהכיל ולעכל גם את הכאב שאיננו שלנו, את הכאב של הפלסטיניות והפלסטינים בעזה ומחוץ ומעבר לה, ולפעול למען ריפוי ולמען החיים של כולן.

החזון המזרחי חייב להיות חזון של סולידריות מזרחית עם פלסטינים ועם כאבם, שמתחבר לקריאות ולפעולות למען שחרורם, למען שחרורנו, למען עתיד משותף לכולנו.

***

תודה לנועה, לסיוון, לעופרית, לנטע, לאפרת, לרוני, ליאלי השש, לאלה שוחט, וכמובן ליגאל נזרי שלנו, שגידל ומגדל אותנו.

[1] שתי הפרשנויות הרלוונטיות למסה זו, מתוך המילון: 1. אובדן או טשטוש זמני של זיכרון או הכרה, 2. צנזורה או
העלמה של מידע בתקשורת. ראי כאן.
הנהר המזרחי (East River) בניו יורק
הנהר המזרחי (East River) בניו יורק. צילום: שירלי בכר
כנראה שיעניין אותך גם: