במהלך חיינו יתרחשו עוד מספר רב של אירועי זליגה של מחלות מבעלי חיים לבני אדם, בינתיים, אנחנו חייבים לערוך שינויים משמעותיים בקשר שלנו לעולם הטבעי. ראיון עם הסופר דייויד קוואמן, שכבר ב-2012 שרטט את המסלול הקצר שבין עטלפים למגפות עולמיות
משרד האוצר מוצא מקור תקציבי לתגמול המעסיקים החזקים במשק וחונק את העובדים המוחלשים ביותר. הפגנות, פעולות מחאה, נשים עניות חזקות שהביאו לשינוי המדיניות – מכל אלה בחרו בחדשות 12 לשדר רק את הוריאציות על המקרר הריק
בעיצומה של מפולת חברתית אנחנו חוזרים למציאות של טרום הקורונה במצוקה גדולה עוד יותר, שגם בה יש רעבות וחולים ונכות ובודדים וקשישות ואמהות חד הוריות. האשליה של חזרה לשיגרה תאפשר לשלטון להתנער מאחריותו, ולו המופחתת, הקיימת היום ועלינו לנסות לחשוב כיצד מייצרים מעשה חתרני והתנגדותי שונה ממה שהורגלנו
בצפיפות אדירה, עם מים מזוהמים ותשתיות רעועות, צעדי מניעה שנראים לנו היום כל כך טריוויאליים, כמו שמירה על ריחוק חברתי ושטיפת ידיים, הם פריבילגיה אדירה ברצועת עזה. על קמפיין תרומות למקום שאנחנו חייבים להמשיך לדבר עליו – ולא רק בתקופה הזאת
מהלכי הסגר שננקטו בישראל ובעולם משרתים את החזקים והעשירים על חשבון המוחלשות והעניות, ומעוררים ביקורת בקרב רופאות וחוקרות. ואולם, בפיד השמאלני פרחו פוסטים על חשיבות הציות לסגר מתוך סולידריות, לצד סדרות מומלצות ועוגות. התמיכה במדיניות הממשלה תוך תיוגה כסוציאל-דמוקרטית מזמינה ביקורת דווקא משמאל, וגם כמה הרהורים סוציולוגיים • חלק א'
טטיאנה חייקין שנרצחה אתמול (ראשון) על ידי בן זוגה היא האישה החמישית שנרצחה מאז הוחל הסגר בישראל. ההזדמנות הנדירה שבה בתי המלון וההארחה למיניהם נסגרו וחלקם הוסבו לצורכי השעה, יכולה לאפשר את מימושו של רעיון רדיקלי: הרחקה של גברים אלימים מבתיהם
כשהוצאה לחל"ת, אמרה עובדת ניקיון באוני' בן גוריון לממונה עליה, שהיא לא יודעת מה יהרוג אותה קודם – הקורונה או הרעב. שוחחנו עם ד"ר הללי פינסון ועם הסטודנטיות נעם קרון ונועה חסידוב על הקמתה של קרן סולידריות, שגייסה רבע מיליון שקל מהסגל הבכיר למען עובדות הקבלן
בשעה שאנחנו מחככים כפות ידינו בהנאה לנוכח כישלונה הקונדיטורי של אשת השליט במשימה שהייתה אמורה לשוות לה תדמית של עממיקו (בכל זאת, פתי בר) או של מישל אובמה לעניים, הגזל השיטתי של אזרחי ישראל הולך ומחריף וראש הממשלה מתבצר בשרירות שלטונו
הבידוד החברתי של זקנים אינו תופעה חדשה, אבל מצב החירום הנוכחי העניק לו גושפנקה רחבה והצדקה גורפת. איך קרה שחזון המדיר מבוגרים מהמציאות החברתית והכלכלית בישראל למשך חודשים ואולי גם שנים, הפך בקלות למוסכמה של השיח?
