העידוד להתחסן צועד בימים אלה על קיבת ההמונים. העיריות מחלקות צ'ולנט, פיצה או כנאפה ופותחות מתחמי ריקודים והזרקות, בעוד המתח בין המתחסנים למסרבים להתחסן עולה בהתמדה. שוחחנו עם סוציולוגית, פילוסוף, רופא אפידמיולוג ומומחה למשפט וזכויות אדם
מהתחקיר המדובר של "עובדה" על התפטרות צמרת האוצר בחודשים האחרונים ניתן היה ללמוד כיצד נערי האוצר שומרים לחבריהם על הכסף. על הכורעים תחת הנטל הכלכלי שמשיתים עלינו משרתי האליטות לדורותיהם לא עושים תחקירים. גג – כתבה על מקררים ריקים
לא מספיק שנצעק הכי חזק "רק לא ביבי". צריך לדבר קודם כל על בריאות, פרנסה ותקווה – על הבעיות האמיתיות שמעסיקות את מי שחיים כאן: במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים. לתרגם את הרוב המתוסכל לרוב פוליטי שמעוניין להחליף את נתניהו, וחשוב מכך – את המדיניות שהוא מוביל
הפופוליזם הוא במידה רבה פרוצדורה של קבלת החלטות ומשילות – ההמון יחליט, ההמון ישלוט, ואל לפקידים ולשופטים להפריע לו. מול ההבטחה הקורצת הזו מה יכול להציע המחנה הפרוגרסיבי במישור הפרוצדורלי? יריב מוהר מציע לשמאל לשקול יציאה מהמלכוד שבין פופוליזם לאליטיזם בעזרת עקרונות של הוגנות רולסיאנית
במקום שהממשלה תעסוק בשאלה איך לאפשר הן תפילות והן הפגנות ללא סיכון בריאות הציבור (זה אפשרי בשני המקרים!), ההנגדה הזו סייעה לנתניהו במהלך קלאסי של שיסוי ופילוג. וחמור מכל, ההחלטה שהתקבלה היא הגרועה ביותר שניתן היה לקבל, עבור כולם
החברה הישראלית מוותרת מרצון על חירויות פרט וזכויות אדם כאילו זוהי גזירה משמים, ופוסחת על דיון הכרחי ונחוץ בשאלת הסגר לעומת חלופות יעילות ומוכחות. מעבר לנחיצותו המוטלת בספק, הסגר הקרב ובא ישית פגיעה אנושה על הקבוצות המוחלשות באוכלוסייה – שהן ממילא גם הפגיעות ביותר מבחינה רפואית
