2020-2010: מחשבות על רוח העשור

עלייתן ונפילתן של הרשתות החברתיות, פמיניסטיות דור 4, ימין ושמאל, ניאו-ציונות וגם מילון עברי מחודש. כותבות וכותבי העוקץ מהרהרים בעשור שחלף ♦ פרויקט מיוחד
העוקץ

מצעדי העשור וסיכומיו גודשים את התקשורת הכתובה ואת ערוצי הטלוויזיה, וגורמים לנפש – שהקשישה גם היא בעשור נוסף – לנוע אחורה וקדימה בשטף זיכרונות רצוניים יותר ופחות. כדרכם של עשורים, גם בזה האחרון התרחשו לא מעט דרמות, בלשון המעטה. מחאות מופלאות הבעירו את העולם ואת ישראל (זוכרים שב-2011 עוד חילקנו לכם פנזינים מודפסים (!) ברחוב?), שליטים הופלו מכסאותיהם (טוב, לא כולם), ומשבר האקלים החריף (והביא לחיינו את גרטה הכועסת). אבל באמת, אם למנות רק מקצת מהכותרות של האירועים הגדולים בעשר השנים שאנחנו מבקשות בצנעה לסכם בזאת, אש תזנב בקצות המילים. 

מבחר כותבות וכותבים של העוקץ ניסו לזהות את הצייטגיסט של העשור שחלף, והאופן שבו השפיעה על חיינו. התוצאה העשירה והמגוונת יש בה כדי ללמד על העולם, אבל גם על ישראל, על הכותבים עליה ועל אודותיה, על האתר ואורחותיו. האסופה שלפניכם מבקשת ללכוד את רוח הזמן, קראו ושפטו נא, האם צלחה מלאכתנו. 

ובקשה קטנה לפני הקריאה: האתר, בעברית ובערבית, מתקיים בשנים האחרונות בין היתר מתרומותיכן הקטנות והגדולות. אנא, עזרו לנו לצלוח את העשור הבא!

שתהיה שנה טובה. 555

המילון העברי המחודש ♦ נוגה דגן בוזגלו

מאפיין בולט של החברה הישראלית בעשור האחרון הוא הבניה "לוקאל פטריוטית" מחודשת של השפה, כך שתשקף באופן בלעדי את האינטרסים של העם היהודי היושב בציון. או בקיצור, כיבוש השפה.

בפניכם/ן כמה מושגים מהמילון העברי המחודש:

משילות. תפיסה פורצת דרך של דמוקרטיה ישירה, הזכות הטבעית של שרים ממפלגות הימין להתעלם מבג"צ, אופוזיציה וסתם אנטישמים בשם הדמוקרטיה.

דיפ סטייט. מאפיה של אנשי משפט ופקידי ציבור שקשרה קשר מופרך ומרושע לחיסול נבחרי ציבורי טהורי דרך.

העלאת מיסים. מעשה מגונה של הדיפ סטייט בכלל האזרחים ובטייקונים בפרט.

העם יקבע. פסקת ההתגברות של ביבי, רגב וביטן.

חברתי. אחד משלנו המציע רגע של צדקה/הקצאת משאבים לקבוצה זו או אחרת באוכלוסייה מבלי לכפור בקדושת הקפיטליזם ו/או להכיר ברעיונות אנכרוניסטים כמו מדינת רווחה.

להוריד את יוקר המחיה. הוזלת מוצר זה או אחר על ידי הצפת השוק באמצעות עידוד יבוא זול שלו בעיקר ממדינות מתפתחות, ופירוק ההגנות על תוצרת מקומית. ו/או "עשינו מחיר למשתכן".

משבר האקלים. יום הדין של שמאלנים חמוצים חובבי טופו וקייל, עוכרי אמזון, עלי אקספרס וטיסות לואו-קוסט, שאינם מבחינים כמה טוב לעם ישראל.

לשבור התאגדויות עובדים. שם קוד לזעם ציבורי על ועדי עובדים חזקים חובבי סטייקים וצ'ופרים אחרים תוך הסוואת מאבקיהם הצודקים (נגד הפרטת הנמלים, בעד זכויות נהגי הקטרים).

מצוינות. 50 גוונים של הפרדה בין ילדינו לכל היתר.

עם. חבר בני אדם החולקים תרבות וטריטוריה והוכרו בקהילה הבינלאומית כעם ובלבד שאינם פלסטינים. ר' לדוגמא "העם הכורדי", העם הארמני". 

אנטישמיות. שנאת יהודים והתנכלות להם ו/או ביקורת על יחסה של מדינת ישראל לפלסטינים ו/או ביקורת על הלגיטימיות של ההתנחלויות ו/או ביקורת על צבא הגנה לישראל ו/או ביקורת על ביבי נתניהו.

כבישי הפרדה. כבישים המפרידים בין נהגים המכירים בהבטחת אלוהי העברים לבין נתינים ברברים שאינם מכירים בכך.

מידעים. הרבה הרבה מידע שעליו מדווח גנרל בהווה או בדימוס.

נכבה. מילה המגלמת תפיסה חתרנית, אנטישמית וא-היסטורית שלפיה מישהו שילם מחיר על עצמאות העם היהודי במולדתו.

הסכם שלום. דיסטופיה מסוכנת של עוכרי ישראל ו/או תימהוניים נאיביים נטולי שורשים.

מגרטה ועד ריקי ♦ גל לוי ודנה קפלן

רוח בלהות מהלכת על פני הגלובוס – רוח-הבלהות של הפמיניזם. כל מעצמות העולם הישן חברו יחד למלחמת מצווה עד חורמה ברוח-בלהות זו. הטראמפים לצד הבוריסים, הרדיקלים הצרפתיים והבריונים הרוסים. אי אותה מפלגה אופוזיציונית, אשר יריביה לא הלעיזו עליה כי פמיניסטית היא; אי אותה מפלגה אופוזיציונית שלא הטיחה חזרה את אשמת הפמיניזם מטילת הקלון, אם ביריביה הריאקציוניים אם באנשי אופוזיציה מתקדמים יותר?

אז מהי רוח העשור? מן הסתם, הגל הרביעי של הפמיניזם. גל זה מאופיין במתח שבין הנוכחות המצמיתה של הניאו-ליברליזם לבין קולות השחרור וההתנגדות שהחלו לצמוח בעקבות המשבר הכלכלי ב-2008 ונגלו בתנועת המחאה של 2011. כך, התרבות והכלכלה הניאו-ליברלית עודדו את הופעתו של הפוסט-פמיניזם, שנישא על ידי נשים צעירות בעיקר, המבקשות להן העצמה אישית באמצעות טיפוחה של אישיות ויזמית, אינדיבידואליסטית וקרייריסטית. מכאן מאבק פמיניסטי קולקטיבי נראה כמכשול ולא ככלי לשינוי חברתי. מנגד, גל זה הצמיח פמיניזם ממין חדש, כזה שרואה במאבק הפוליטי לא רק כלי לשחרור של נשים, אלא כלי לשינוי החברה. יותר מזה, הפמיניזם הזה ניכר בהופעתן של נשים מנהיגות במאבקים החברתיים-פוליטיים מאז תחילתו של העשור. בין אם מדובר בגרטה תונברג ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז או בכרמן אלמקייס-עמוס, ספיר סלוצקר-עמראן, ריקי כהן-בנלולו, במיטל כהן ואביגיל ביטון. כמובן שיש עוד נשים רבות שקצרה היריעה למנותן. 

זהו פמיניזם מסוג חדש. פמיניזם שמבקש לאתגר לא רק את סדר היום "הישן" – הקפיטליסטי-חזירי, מחריב איכות הסביבה והמושחת בכל מובן של המילה – ולהחליף את מנהיגי הסדר הישן המחויבים להון הגדול. זהו פמיניזם הרואה חשיבות בשינוי דפוסי הייצוג הפוליטי וביצירתן של מסגרות פוליטיות עממיות במובן האמיתי של המושג. פמיניזם זה מבוסס על עקרונות של סולידריות חברתית, של צדק חלוקתי, של שותפות רדיקלית בקביעת סדר היום ובכינונה של אזרחות מגוונת.

הגל הרביעי של הפמיניזם נמצא בעיצומו ונוכח במחאה ברחוב, בפוליטיקה הפורמלית בעולם התרבות ובתעשייה אינה מוטלת בספק. הגל הרביעי, הכוח הנשי הזה, אותה רוח בלהות חתרנית, הוא שמסביר את תגובת הנגד השמרנית בגילומיה השונים (דתיים, פוליטיים, לאומניים, ותקשורתיים) המובלת על-ידי גברים על פני הגלובוס. 

המירוץ למזרחיון ♦ אלונה מרים אילוז

חמש מערכות בחירות עברנו בעשור האחרון. 2009, 2013, 2015, אפריל 2019 וספטמבר 2019. וככל שנקפו המערכות, כך צמח והתעצם לו הריאליטי חסר המודעות "המירוץ למזרחיון". ברגע שהכריזו על המועד, שינסו הכתבים והעיתונאים מכל הערוצים את מותניהם, צחצחו מצלמותיהם, מילאו דלק במכוניותיהם והפליגו לאיזו עיירת פיתוח על מנת לחוש את השטח, להביא עדות לכך ש"המזרחים הרגשיים" שוב מצביעים "למי שדופק אותם", קרי: ביבי.

בכתבות האלו ראינו סוג אחד בלבד של מזרחים. אף אחד מן העיתונאים לא עצר לרגע ושאל את עצמו 'איזה מציאות אני מביא כשאני מראיין באופן קבוע רק חלק מסוים של קבוצה אחת, כשיש לקבוצה הזאת חלקים נוספים ובעיקר, כשיש קבוצות נוספות במדינה הזאת?' אף אחד מן העיתונאים גם לא שאל את עצמו כמה גזעני זה להתייחס לכל המזרחים כמקשה אחת מסומנת. מה עם הרוב המזרחי שלא מצביע בכלל? ומה עם העובדה שבעיירות הפיתוח ובשכונות המזרחיות בערים הגדולות יש ב-15 שנים האחרונות לא מעט יוצאי ברה"מ שמצביעים ימין-ימין, וגם לא מעט אשכנזים, בני/ות הציונות הדתית שאחרי גוש קטיף החליטו להתנחל לנו בנשמה ולא לשחרר? כך, באמצעות עיתונות מונוטונית נרקמות תיאוריות, נקבעות סטיגמות ועובדות אלטרנטיביות וחלקיות הופכות ל'אמת' שכל זב חוטם חוזר עליה ברשתות החברתיות.

אף אחד מן העיתונאים הללו לא שאל את "הצד השני", זה שמאד רוצה להחליף את השלטון, מתי פיו ולבו של "הצד השני" היו שווים בנוגע לאידיאולוגיה שלו וליישום שלה בשטח? מתי היה "הצד השני" מוכן לחתוך בבשר החי ולעשות צדק חלוקתי באדמות ובהכנסות מארנונה, מתי דיבר על חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, על הגזזת, על תקצוב דיפרנציאלי בחינוך, על הפסקת ההסללה ועל פתיחת בתי ספר עיוניים וטכנולוגיים בפריפריה, על העובדה שלא קיימים בתי ספר מקצועיים ו/או תחנות הימורים (פיס, לוטו, טוטו ושאר מרעין בישין)  בשכונות חזקות ולבנות, על כך שעד לרגע זה 92% מהמרצים בעלי תקן באקדמיה הם אשכנזים ואשכנזיות, על העלאת קצבאות, על ביטול מנגנוני סינון גזעניים כמו ועדות קבלה, קב"א, פסיכומטרי ועוד. בזה האחרון דווקא היה שיתוף פעולה מרטיט לב בין ח"כ ברושי לח"כ בנט, שטרפדו יחד את הצעת החוק של הח"כ לשעבר, פרופ' יוסי יונה, לביטול ועדות הקבלה בקיבוצים וביישובים הקהילתיים. ולא, לא טעיתם, ח"כ ברושי וח"כ יונה אכן מאותה מפלגה.

כאמור, "אידיאולוגיה" מתמוססת כשמתעורר הצורך להגן על אינטרסים גזעניים של קבוצה אתנית אחת, בצבע הנכון. המחשבה ש"המזרחים" לא רואים את הזיוף הזה ושמספיק להציב דחליל מזרחי בראש המפלגה (גם אם בוחריה ימשיכו להתגזען על מזרחים בכל הזדמנות) מגלמת בתוכה את ההתנשאות, הגזענות, ההקטנה והניתוק מהמציאות המשותפים לאותם עיתונאים ולאותו "צד שני". משלא קנו "המזרחים" את "הצעת הזהב" הזאת, הגדילו לעשות דורשי חילוף השלטון והטיחו במזרחים: אבל גם ביבי דופק אתכם. ממש בחירתה של סופי עומדת בפני המזרחים כעת, לבחור בקבוצה הלבנה שדופקת אותם פחות. ממש מתמיה ש"הם" מעדיפים להישאר עם המוכר והידוע.

עם תום העשור, ולקראת מערכת בחירות נוספת, כדאי לשאול את מי משרתים העיתונאים האשכנזים והמזרחים, כשהם מציגים חלק קטן מתוך "המזרחים" כחזות הכל ומתעלמים מכל השאלות והעובדות לעיל? התשובה ברורה: העיתונאים המפמפמים את הפייק מציאות הזאת תורמים בעיקר להמשך שלטונו של נתניהו.

הדמוקרטיה של הימין ♦ יובל אילון

ב-2012 הוזמנתי להשתתף בכנס בינלאומי שעסק ב"דמוקרטיה והתנגדות" והוצג כך: "עתידה של הדמוקרטיה הינו אחד הנושאים הדחופים והדוחקים כיום במדע המדינה ופילוסופיה. מחד גיסא, אני ניצבים בפני ניכור גובר בתחום הפוליטי… מאידך גיסא, נראה שברחבי העולם אזרחים אינם פסיביים או חסרי מוטיבציה… אנו ניצבים בפני שתי התפתחויות, מנוגדות במבט ראשון: הדמוקרטיה נמצאת בירידה ובה בעת חלה בה תחיית המתים."

מארגני הכנס לא הפריזו. העשור החל בהתעוררות דמוקרטית חובקת עולם – המשותף ל"אביב הערבי" והמחאה החברתית היה התביעה להשיב את השלטון לציבור. הדברים אולי ברורים יותר כאשר מדובר במחאה נגד רודנים כגון נשיא מצרים חוסני מובארק, אולם גם הסיסמא של אוקיופיי וול-סטריט, "אנחנו ה-99%", והמחאות החברתיות ברחבי העולם ביטאו את אותה התביעה. אי השוויון הכלכלי נתפס – בצדק – לא רק כעוול בפני עצמו בשל האופנים שבהם הושג והפערים שהוא מנציח, אלא כבסיס לאי-שוויון פוליטי ולשלטונו של ההון באמצעות מומחים ופקידים מטעם, כמו הביורוקרטיה הידועה לשמצה בבריסל או נערי האוצר.

המחאה החברתית בישראל הייתה אולי יוצאת הדופן היחידה: היא לא הניפה את דגל הדמוקרטיה. הסיבה לכך ברורה: הצורך כביכול לא לבחור צד במאבק לשוויון אזרחי וסיום הכיבוש של ערביי ישראל. לא במקרה כיום, כאשר גם לאחר כישלונות שונים ורבים ניתן לזהות כמעט בכל מקום אופוזיציה דמוקרטית וסוציאליסטית של ממש, אנחנו נשארנו עם לפיד, שמולי ושפיר.

איש לא חשב שהשינוי לטובה מובטח או יגיע בקלות, וללא התנגדות. יוון נמעכה על ידי האיחוד, האביב הערבי הפך לחורף בכל המדינות למעט תוניסיה. לוב, תימן וסוריה הפכו לשמות של זוועות נוראות. למרות זאת, עדיין אפשר היה לדמיין שהמגמה מעורבת. כך, אמצע העשור הביא בין השאר את הסכם האקלים בפריז, את בחירתן של אדה קולאו ומנואלה כרמנה לראשות הערים בברצלונה ומדריד, את הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן ועוד.

כל זה נראה היום כהיסטוריה רחוקה. הדמוקרטיות ברחבי העולם נופלות בזו אחר זו לידי ימין קסנופובי שהופך את מוסדותיהן לקליפה ריקה, וציר הרשע החדש כולל מנהיגים מכל קצות תבל: טראמפ, מודי, בולסונרו, אורבן, נתניהו. אי אפשר להבין את עלייתו של הימין הפופוליסטי בלי לראות כיצד הוא רתם את התביעה לדמוקרטיזציה – לשלטון עצמי – לצרכיו.

בדברים שנשאתי באותו הכנס ב-2012 עסקתי בשתי תפיסות של לגיטימציה של סמכות מדינית: הראשונה, שמקורה באפלטון, מזהה סמכות לגיטימית עם ידיעה. השנייה, היא המסורת הדמוקרטית שמזהה לגיטימיות או מתנה אותה בשלטון בהסכמת הנשלטים. בעיוורוני, הזהרתי מפני זלזול יתר בכוחה של המסורת הראשונה אשר מנופפת בשלטון מומחים ומפקיעה תחומים שלמים מהדיון הציבורי. שגיתי כמובן בזיהוי האויב, או לפחות בזיהוי הטקטיקה שלו. הימין הפופוליסטי משלב את המסורת הסמכותנית עם תחפושת של דמוקרטיה – לא שלטון בהסמכת הנשלטים כמובן, אבל שלטון כאילו בהסכמת הנשלטים: שלטון העם, או שלטון הרוב, או במקרה שלנו שלטון האזרחים. בעוד השמאל במדינות שונות שהתמכר לדרך השלישית בכלכלה מתקשה להתמודד עם התביעה לדמוקרטיזציה, זו – מעוותת לבלי היכר – הפכה לדגלו של הימין. הפעם ישראל מספקת לנו דוגמא קיצונית, ומבחינות מסוימות מובהקת: הימין הישראלי תוקף ומעקר מתוכם מוסדות והליכים דמוקרטיים, במדינה שמקיימת כיבוש על מיליוני אנשים במשך הרוב הגדול של שנות קיומה, בשם הדמוקרטיה.

אולם השימוש לרעה של הימין בלגיטימציה דמוקרטית דווקא מעיד על כוחה. הנר עדיין דולק. ניתן להתבונן לאחור ולשאוב עידוד ממהלכים היסטוריים כגון ההצלחה של מי-טו והתחייה של שמאל ששב לשורשיו בארצות רבות. עם זאת, גם כאן ישראל יוצאת דופן לרעה. ככל שאנו עדים להתפתחותו של שמאל רדיקלי ומסורתי יותר במקומות שונים בעולם, אזי כמו במחאה החברתית של ראשית העשור אנו עדים בישראל להיעדרה הכמעט מוחלט משמאל של התביעה לדמוקרטיזציה בכל השטחים שנמצאים תחת שליטה ישראלית (בין אם במדינה אחת ובין באמצעות הקמת עוד אחת).

פוליטיקה כמשחק דרבי ♦ עמוס נוי

אוהדי כדורגל רבים, כמו גם צופים מושבעים בתוכניות ריאליטי, משקיעים הרבה מאוד זמן, אנרגיה, כסף, ומשאבים רגשיים בתחזוקה השוטפת של אהדתם. היא ממלאת עבורם תפקיד מרכזי בזהות ודימוי עצמי, ויש לה השפעה מכרעת על פרקטיקות יומיומיות כמי ניהול זמן אישי ומשפחתי, דפוסי בילוי ויחסים חברתיים. הם חווים טלטלות רגשיות עזות שמכתיבות את מצב רוחם והתנהלותם, מנהלים כלכלה סבוכה של איבה לקבוצות ושחקנים אחרים, מעצבים ונוטלים חלק בטקסים מסוגננים ומורכבים הנגזרים מאהדתם, ומייצרים ומפרקים קשרים חברתיים.

וזה, בעצם, מוזר למדי. להצלחה ולכישלון של הקבוצה שלי – או של המועמד/ת המועדף/ת שלי בתוכנית ריאליטי – אין לכאורה שום השפעה על חיי הממשיים. זה לא "כלכלה", כי למרות שמדובר גם בעסקים שמגלגלים מיליונים, לאוהד/ת המצוי/ה אין שום רווח והפסד חומרי. זה גם לא "בידור", מפני שתחרותיות קשוחה מגבילה לחלוטין את חופש הבחירה והגיוון הנזילים יותר שמאפשרים "טעם תרבותי" או "העדפה צרכנית" בחיפוש אחרי הנאה ועניין. זו זיקה (שבטית) רבת עוצמה, כמעט דטרמיניסטית, שמאפילה לעתים על זהויות אחרות וחוצה את גבולותיהן. במושגים של הפסיכולוגיה של הילד, זהו משחק סכום-אפס סמלי מובהק של ייצוגים. ובמונחים של האנתרופולוג קליפורד גירץ, זה "משחק עמוק", כזה שהפער המוחלט שבין חוסר הרלוונטיות שלו לכאורה לחייהם של המשתתפים עומד ביחס הפוך למעורבות הטוטלית בו, להשלכותיו הנפשיות ולתפקידיו החברתיים.

הדמוקרטיה הפרלמנטרית הפכה, עבור רבים ממשתתפיה (או בעצם משתמשיה) למשחק עמוק. ברלוסקוני וטראמפ, ג׳ונסון ובולסונרו אינם רק מבטאיהן של השקפות פופוליסטיות או של אינטרסים חברתיים במסגרת המשחק הפוליטי הישן. הם בעיקר שחקנים במשחק סמלי חדש, שבו הם קריקטורות המבטאות בוז, סלידה, אדישות, חשדנות וחוסר אמון מוחלט במערכת הפוליטית הפרלמנטרית כמכשיר רלוונטי לחיי בוחריהם. עבור הבוחרים/האוהדים, הפוליטיקה כולה היא עתה רק לחיצה על לייק לפוסט, הצבעה לריאליטי, או שירי עידוד ו/או נאצה בדרבי.

ניאו-ציונות ♦ הילה דיין

דובר ונכתב רבות על הניאו-ליברליזם, תופעה גלובלית ההולכת והופכת למצב מובן מאליו. מה שברור לנו היום מפרספקטיבה של עשור של ביקורת ומחקר על הסדר הכלכלי ההגמוני, הוא שלא מדובר בתפיסת עולם אחידה וסדרתית, אלא כזו שיש לה ביטויים ספציפיים בתרבויות פוליטיות שונות. בעולם אנו עדים לגל אנטי-דמוקרטי השוטף חברות רבות, שעברו תהליכי ניאו-ליברליזציה עמוקים. הניאו-ציונות, לעומת זאת, היא גרסה מקומית וחלק מתופעה רחבה הרבה יותר. במסגרתה מקודמת תפיסת עולם אוליגרכית ואנטי דמוקרטית המארגנת באופן "שקוף" את חיינו הפוליטיים והאישיים. הצייטגייסט של הניאו-ציונות הוא מהמאפיינים הבולטים של העשור האחרון. הנה כמה דוגמאות בולטות, על קצה המזלג: 

המחאה החברתית: עלייתה וגוויעתה של האנטי-אוליגרכיה. מתחילה מאוהל יחיד, מתפרצת ומתגלגלת כתיאטרון עממי שוקק. כפי שטען יהודה שנהב, היא מתפתחת להיות המראה המבהילה של הקונפורמיזם והקונצנזוס הציוני, אם כי בדרך נס הקומונסנס העממי מופנה להרף עין נגד שלטון האוליגופוליה וחושף אותו לביקורת פוליטית. מאז המחאה החברתית, כל התקוממות נגד הסדר הכלכלי נתפסת כאקט "אנטי-פטריוטי". מאז 2011 אנו עדים להתפרצויות ספורדיות של האנטי-אוליגרכיה, אך הניאו-ציונות מצליחה לדכא אותה, נישאת על גבי העובדה הבלתי ניתנת להפרכה (ומוכחת באמצעות מדדים ניאו-ליברליים) שישראל תופסת מקום טוב יחסית בסדר הגלובלי. 

מנהיגות המתנחלים: ריברנדינג. החברה המתנחלת בשטחים הכבושים הפכה לחברת "יישובי איכות". מקראוונים, סגפנות אידיאליסטית וסנדלים תנ"כיות עברנו ליישובים קהילתיים וחוות "בוטיק", שגידוליהם נוחתים על צלחות השפים הסלבריטאים של תל אביב. חברת המתנחלים מהווה חלק בלתי נפרד מהעשירונים העליונים. תהליך ההתברגנות מתווה מהלך של זליגה בלתי פוסקת למרכז (גם סימבולית וגם פיזית, כמו למשל, הקמת התנחלויות יש"ע בתוך הקו הירוק). מנהיגות המתנחלים מגויסת לשמירה על הסדר הכלכלי, מתאימה את עצמה לעולם הערכים הניאו-ליברלי של השדרה המרכזית של החברה הציונית החילונית. הביטוי המובהק ביותר לניאו-ציונות של "ארץ ישראל השלמה": מיליונרים של רעננה וצפון תל אביב עומדים בראש מפלגת מתנחלים, תופעה שכלל לא ניתן היה להעלות על הדעת רק לפני שני עשורים. 

מפעלות התעמולה: שאלת ה-x20 מיליון דולר. דו"ח שהודלף ב-2017 בחר לנסח בכותרת שלו את השאלה המביכה, מדוע למרות גידול מאסיבי בהשקעות פי עשרים, עדיין לא הושגה המטרה של הלובי הישראלי: לשנות את היחס כלפי ישראל בעולם. גורמי הכישלון מתברר הם פנימיים: שחיתות, בזבוז משאבים, חוסר תיאום, Bullshit jobs למקורבים. קמפיינים ניאו-ציוניים מופרכים, מופנים לכאורה נגד "אנטישמיות" ו"דה לגיטימציה". מדובר בתעשייה, כפי שחשף עו"ד איתי מק: המדינה מעבירה תקציבי ענק חסויים שהפרטים עליהם לא ידועים לציבור הרחב לידיים פרטיות בחו"ל. להשקעות מאסיביות אלה אין הלכה למעשה שום נגיעה לחיי היומיום של האזרח הישראלי הממוצע ולקיום היהודי בישראל. הניאו-ציונות פועלת בדרך זו תחת היגיון אוליגרכי. היא מחויבת לביצור ושמירה על האוליגופוליה הציונית, תוך צמצום של "סיכונים" העלולים לאיים על אותה שכבה דקה של אליטה ניאו- ליברלית-טכנוקרטית ציונית, שנגישותה לעולם ומעמדה הגלובלי מוטלים על הכף. 

*מאמר של הילה דיין על הניאו-ציונות עומד להתפרסם בכתב העת "תיאוריה וביקורת"

שכרון הכוח הישראלי ♦ עמרי נג'אד

אדם גוסס שרוע על האדמה ומתבוסס בדמו. הוא לא מהווה סכנה לאף אחד. חייל מגיע ומוציא אותו להורג בירייה מטווח קצר. סביב הסיטואציה הזאת נוצר ויכוח סוער בחברה הישראלית, ובו צד אחד, המייצג אחוז גבוה מן האזרחים, אומר בלי להתבייש: להוציא להורג פלסטיני שלא מהווה סכנה לאף אחד זה בסדר. זה הרבה יותר מבסדר, זאת גבורה.

אבל מציאות שבה חיילים ישראלים רוצחים פלסטינים וזוכים לתמיכת המדינה והעם אינה דבר חדש בעשור הזה. מה שהשתנה הוא שאיבדנו את הצורך להציג מראית עין שהפעולה הזאת יוצאת מהכלל ושאנחנו מגנים אותה, שרצח הוא דבר פסול. יששכר שדמי, שהיה מפקד הגזרה שבה בוצע הטבח בכפר קאסם, שילם קנס של לירה על 51 פלסטינים שנרצחו, והלך לחגוג עם בן גוריון במחשכים. ללא הצהרות. מפקד השב"כ בזמן פרשיית קו 300 והרוצחים עצמם זכו לחנינה, בשקט וללא קמפיין ציבורי. שני מקרים מתוך רבים אחרים.

השינוי בעשור האחרון טמון בשכרון הכוח הישראלי, בימין של נתניהו שלא מוכן לשחק לפי הכללים שהוסכמו בשתיקה מאז קום המדינה הזאת: ביד אחת מוציאים להורג, מגרשים מבתים וגוזלים אדמות – וביד השנייה מנופפים לשלום. למה בכלל לבזבז יד אחת כשאפשר להשתמש בה בכוח גדול יותר? באופן הזה מוציאים להורג מפגינים לא אלימים על הגדר, יורים בגב של בעל מוגבלות במנוסה, פוגעים בילדים, נשים וכתבים עם גופיות press. מוציאים להורג וממשיכים בחיינו, כלום לא קרה. את האלימות בפנים וללא בושה של הימין הנוכחי זרעו הרצל ושותפיו, שחלמו על מדינה שבה בעלי דם מסוים שווים יותר מבעלי דם אחר, באופן מובנה כרעיון מדיני. שיכרון הכוח של העשור האחרון הוא ביטוי למחשבה המעוותת הזאת, בלי להסתיר ולייפות – רק בפרצוף. 

סוף העולם, שמאלנים ♦ גלעד מלצר

אחת התופעות המדאיגות של העשור השני של המילניום היא שכל העולם, בן דודו, אחותו וכל מי שבא עמו במגע, שמאלני. מה זה שמאלני? בולשביקי.

מן הידועות היא שהערבים הם שמאלנים. יש לכך הוכחות גנטיות, מחקרים, והמציאות. ערבי הוא שמאלני. וגם המוסלמים שאינם ערבים הם שמאל קיצוני, טרוריסטי. זאת אינה פרשנות כי אם עובדה, שלצערנו ערב הבחירות חובה להזכיר אותה. כחלק מהיות הערבים והמוסלמים ימ"ש שמאלנים, יש להם ולהן נטייה עזה לנהור. לקלפיות. לעשות טרור. להשתלט על אירופה הקלאסית. למותר לציין שהואיל ואמא של שימון פרס ערביה, אז גם הוא ערבי, ומכאן שמאלני, וכאמור, שמאלני גם כל מי שבא עמו במגע כזה או אחר ולא כאן המקום לפרט את כל סוגי המגעים המזהמים.

אבל אלו כידוע עובדות היסטוריות. אז מה חדש בעשור הזה? הנגע השמאלני פשה וחלחל למחוזות שפעם היו חסינים מפניו. הפרקליטות, בתי המשפט, היועץ המשפטי, המשטרה, המפכ"ל – כולם שמאל מהזן המסוכן ביותר, כזה שדורש פעולה משולבת של ניתוח מעקפים ועקירת הנגע. אלה באו להרוס גם את היהודית וגם את הדמוקרטית, וגם את אמריקה של טראמפ שליט"א כפרה עליו.

השמאל המוצהר הוא כמובן שמאל. כלומר בני "להחזיר את עזה לתקופת האבן" גנץ, בוגי "בהקשר הדמוקרטי אני קרוב יותר לעודה מאשר לנתניהו" יעלון, ויאיר לפיד הם מאבני היסוד של השמאל. כמובן גם מפא"י שמנסה להתחזות למחנה הדמוקרטי עאלק. להט"בים, למעט אמיר אוחנה ושפי פז, זה שמאל ורגל שמאל. זכויות, זכויות, שוויון, שוויון. האלו? אתם לא לבד בעולם!

התקשורת לא מכירה שפה אחרת אלא שמאלניות. כשמדי פעם, לטובת מראית עין, מגיע לאיזה אולפן או לאיזה עמוד דעות קיקיוני מישהו כמו יעקב ברדוגו, גדי טאוב, עירית לינור, בני ציפר, אראל סג"ל, חגי סגל, ועוד איזה עשרים-שלושים ששכחתי את שמם, זה בשביל המראית עין. להם יש את ידיעות, וואלה, גל"צ, מעריב, הערוצים המסחריים, כאן, ולשפיות, לאמונה בצדקת הדרך, בחוסן הקיומי, במוסר ובערכיות, הערכיות הקדושה והייחודית עמנצח, יש איזה עיתון זנוח שמחלקים בחינם במסעדות.

כולם שמאלנים. בתי המשפט, הבנקים, ביטוח לאומי, מערכת החינוך. הו! מערכת החינוך. מהגן מרעילים את הילדים בהבלים השמאלנים מבית המדרש של דרווין, קרל מארקס והרשימה המשותפת. כל בני האדם שווים??? "העם" הפלסטיני? "טרור" יהודי? הימין אשם במותו של רבין?

על האוניברסיטאות והמכללות אין מה להרחיב. כולן בלי יוצא מן הכלל (סליחה, סליחה, אוני' אריאל ומכללת אמונה) ממומנות על ידי סורוס, הקרן החדשה ואנשי הלטאה. אפילו בתי העלמין נהיו שמאלנים וקוברים בהם אנשים בלי קדיש, משל היו דשן. השמאלנות של בוגדים זו תופעה חדשה. גדעון סער, חיים כ"ץ, אביגדור ליברמן, הם ראש החנית של השמאל החדשה, הקיצוני, המתלהם. ליברמן שמאלני ביותר. זה לא רק שהוא ערק מהבית, הוא בא לחרב, ודי שנזכיר שנולד בארץ קומוניסטית, וכנראה שהחלב שינק שם, עלה לו לראש.

למותר לציין שהאתר הזה מאד שמאלני. התעמולה שלו היא רק הסוואה למידע שמועבר לאיראנים.

אתם ואתן, אזרחים ואזרחיות שחשים במצור, שאין לאן לפנות אלא שמאלה, לתהום, דעו: יש אור בקצה הגיהינום השמאלני הזה. יש אור ברחוב בלפור שבבירתנצחשלעמישראל. יש אור בחדר הסגלגל בבית הצח והלבן ממנו גורש השחור. יש אור ברחוב דאונינג 10. יש אור בלב היהודי (ואפילו קצת, אצל חלק מהנוצרים, תלוי בגובה התרומה) ונאמר לשמאל: לא לעולם חוסן!

*טור זה נכתב רק ביד ימין.

עדויות שהופכת עולמות ♦ דאליה חלבי

הקמפיין של עמותת אלסיוואר הוא קו פרשת מים בחברה הפלסטינית בישראל. אלסיוואר, תנועה פמיניסטית ערבית, השיקה קמפיין בשם "עדות בכל יום" כדי לציין את היום העולמי למאבק באלימות נגד נשים וכדי להעלות את המודעות לגבי האלימות המופנית כנגד נשים אך ורק בגלל היותן נשים. הקמפיין כלל 16 עדויות של נשים ערביות, שעברו הטרדות ותקיפות מיניות, והן פורסמו במשך 16 ימים. חלק מן הנשים כתבו בעילום שם, חלקן הזדהו. בחלק מן העדויות זהותו של התוקף נשארה חסויה, ובחלקן הנשים כתבו את שמו של התוקף – על אף היותו אישיות ציבורית מוכרת ובעלת כוח והשפעה.

פרסום הסיפורים הקשים, במיוחד אלה שכללו את שמו של התוקף, גרם לרשתות החברתיות לגעוש ולרעוש ועורר פולמוס ער. אלסיוואר ספגה ביקורת קשה מידי א/נשים רבים, ואף הואשמה בכך שהיא לוקחת חלק במזימה שטנית כדי להפיל את "סמלי" המאבק הלאומי הפלסטיני וכדי להכפיש את שמותיהם של מנהיגיה. פעמים אחרות, אצבע מאשימה הופנתה כלפי הנשים עצמן שהעזו לחשוף את סיפוריהן ולשבור את מחסום הפחד והשתיקה. הן הותקפו והפכו מקורבנות לנאשמות, שאלות כגון: למה עכשיו אתן מספרות? למה לא פניתן למשטרה? למה שתקתן עד כה? ומה המטרות הסמויות שלכן בהאשמת דמויות מוכרות "ומעורכות" דווקא היום?

הקמפיין בעיקר חשף את צביעותם/ן של הרבה פעילים ופעילות, מנהיגים ומנהיגות חברתיות ופוליטיות: כל עוד העבודה והטיפול בסיפורי נשים ניצולות תקיפות מיניות ע"י גברים בעלי שם ומעמד נעשה בסתר, בחדרי חדרים ובתוך העמותות, אזי זה מבורך. אולם אם חס וחלילה זה יוצא החוצה אל המרחב הציבורי אז זה נהפך בעיניהם/ן למעשה שלא ייעשה וללא לגיטימי.

השיח חשף סוגיות רבות שהן בגדר טאבו והצביע על קשר השתיקה שקיים ברוב המוסדות והחוגים החברתיים והפוליטיים בחברה הערבית: במידה והתוקף מגיע מהקבוצה "הנכונה", משתייך למעמד או לאליטה הנכונה, היחס אליו הינו סלחני ומתחשב ואף מחבק והודף את ההאשמות כלפיו ודוחה אותן על הסף. הקמפיין הצליח לגעת ב"פרות הקדושות" ולהגיד: לא עוד. מהיום והלאה אין אף גבר תוקף שהוא חסין מתוקף השתייכותו לקבוצה, למעמד, למפלגה או לחוג הנכון. כל בעל שררה שחושב לעצמו שהוא יכול לנצל את עמדת הכוח שלו ולהטריד/ לתקוף אישה רק בגלל שהוא מסוגל ובגלל הידיעה שהיא תשתוק, יחשוב פעמיים. הקמפיין מהווה בעיניי מרד עוצמתי וחזק כנגד כל מה שידענו עד עכשיו: לא עוד הרכנת ראש וכניעה כנגד הערכים שמקדשים את ההיררכיה והמבנה הפטריארכלי, אלא שיח שמושתת על שחרור, שבירת מנגנוני השליטה והדיכוי ומחויבות בלעדית לסיפוריהן של נשים.

הסיפור שאינו נגמר ♦ אלעד בר-נוי

זה היה העשור של אינסטגרם. האפליקציה ששחררה אותנו מעריצוּת הטקסט – מהסרבול הלאה של פייסבוק והקדחתנות המתישה של טוויטר – ושיעבדה אותנו לצילומי חלונות גיאומטריים, שרירי חזה מפולטרים, חתולים טובי-עיניים והמון המון דאקפייס. אלא שמהר מאד גם הפיד של אינסטגרם התקשה לעמוד בקצב ואפליקציות מתחרות כמו סנאפצ'ט הובילו ליצירת הפיצ'ר החזק ביותר היום – הסטורי. במקום לחשוב ולהתלבט איזו תמונה להעלות ובאיזה פילטר להשתמש ומה לכתוב – אפשר פשוט להעלות הכל לסטורי, אחד אחרי השני, add add add, שהרי גם ככה זה ייעלם תוך 24 שעות. וכך חיינו מושכּנו לטובת אותו יומן חזותי, לאוטוביוגרפיה שלא מפסיקה לכתוב את עצמה, לסיפור שאינו נגמר ואינו דורש מקהל הצופים שלו שום פעולה – לא לייק ולא פיברוט – רק לבהות.

הייתי רוצה להסביר איך הסטורי הוא עוד תוצר מתבקש של עידן הנרקיסיזם, אבל תוך כדי שאני מקליד שורות אלה סנאי פלש למרפסת ביתי. יצר התיעוד שלי גובר עלי וידי הימנית כבר אוחזת במכשיר הטלפון, ואני מנסה להתמקד בזום על אותו עכברוש נפוח-זנב. לא צריך לחשוב יותר, לא צריך לנסח שום דבר, אפילו לא צריך להתאמץ שהצילום יהיה נאה. 15 שניות תהילה יש לסנאי הזה, ואני אנצל אותן. אני אספר את הסיפור שלו, שהוא גם הסיפור שלי. מקטע אחד מהסיפור שלי, לפחות. עד שייעלם.

ופתאום חשבתי שהרבה יותר מהפרעה נרקיסיסטית, והרבה יותר מהפרעת קשב או אובססיית תיעוד, הסטורי מייצג את חרדת הקץ של הדור. אנחנו סוחרים בשברי חוויה ומתרגמים אותם לסיפור בתצורתו הנוכחית – מוצר צריכה חד פעמי, מתכלה, כזה שלא יתפוס יותר מדי מקום בעולם. הסטורי הוא האנטי-ארכיון, שהרי אם גם ככה תוך כמה עשורים תומט על כולנו שואה אקולוגית, זה לא הזמן לייצר זיכרונות.

גן עדן לנרקיסיסטים ממאירים ♦ איריס חפץ

בעשור האחרון הרשתות החברתיות פרחו בשלל צבעים: פייסבוק וטוויטר התרחבו, נסחרות בבורסה והשפעתן הולכת וגדלה. אינסטגרם הפציעה מבין העננים ב-2010. המדיומים הללו מייצגים את רוח הזמן ומעצבים אותה. ורוח הזמן הזו היא רוח נרקיסיסטית, שבה כל אחד הוא אור קטן ומרק צוקרברג הוא אור איתן.

לרבים מהאורות הקטנים יש תחושה שהם מאור גדול ומיוחד. הרשתות מציעות פיתוי שקשה לעמוד בו: אפשרות להצגה של פרסונה סגולית על הבמה בכיכר העיר – כזו שיכולה להיות שונה מאוד מזו המציאותית ומאפשרת חיים ביקום מקביל. אפשרות להגשמה של אשליית פופולריות שאפשר למדוד בלייקים ואפשרות ליצירת קשרים בחיים האמיתיים או קשרים מדומים ולספק צרכים באופן מיידי. וכך, מצוידים במצלמה שמלווה אותנו בכל שעל, אנחנו לכאורה אף פעם לא לבד והגבול בין מה שנחשב פעם לתחום אינטימי לבין מה שהוא ציבורי ופוליטי מטושטש לחלוטין.

זוגות מצלמים את הצעות הנישואים וההיענות להן ומשדרים אותן לעיתים בשידור חי (אפשר באמת לסרב להצעה כזו?), הורים לעתיד מפרסמים את דבר ההריון ברבים ואת "תמונת העובר" האולטרא-סאונדית, ילדים מוצגים לעין הציבורית כבר ברחם אימם או בסמוך ללידתם. אם פעם היה צריך לבשל ולהזמין אורחים ולשמוע גניחות הנאה מאוכל אמיתי שנוגסים בו, היום אפשר לבשל לבד בבית ולהציג את הצלחת או הסיר או המאפה המפתה לעולם ולצפות שמישהו יריח במקום אחר. והעובדה שזה לא ממש עובד, לא משנה לנו. כשאנחנו מתנפצים אל המציאות של המקרר הריק או הרופאה האמיתית בחדר מיון קורס, תמיד אפשר לכתוב על זה פוסט זועם!

מדובר בגן עדן לנרקיסיסטים ממאירים. בסופו של דבר אנחנו עוקבים או קוראים רק את מה שהחברים שלנו מפרסמים ונשארים ישובים כמו נרקיס מול ביצה, שמדי פעם מישהו מזעזע בה לרגע את המים ומפריע. אז אולי מתאים לנו שינהיגו אותנו אנשים שהנרקיסיזם שלהם מגיע לרמות פתולוגיות? פוטין שמצטלם בחזה חשוף, נתניהו שעסוק בעצמו באופן בלתי פוסק, או אורבן שמבטיח ומקיים לאומנות נטולת מהגרים. המנהיגים הללו – כולם גברים שנהנים מההרסנות שלהם ולא מסתירים אותה – מבטיחים לנו עולם פשוט עם פתרונות קלים לבעיות גדולות. עולם של "אנשים כמונו", נטול חיכוכים עם אחרים. כמו סקס וירטואלי עם חיכוך מינימלי. ואם האחרים הללו מטרידים ומנסים לחדור לעולמנו, דרך הגדרות שבנינו, אז יורים בהם. אנשים נצורים בעזה מנסים להתקרב אלינו? נירה בהם. מוסלמים בניו זילנד נכנסו לבועה הלבנה שלנו? נחסל אותם. מהגרים ממקסיקו רוצים להגיע לערינו, נחסום ונגרש ונרסס אותם ונישאר עם אלו המוכרים לנו, מאותה הקבוצה והשבט.

מיליונים מאיתנו מתנדבים למעשה לספק את הנתונים שלנו, בלי שאף דיקטטורה תכריח אותנו לעשות את זה. אנחנו מאולפים או מוכנים לשלם את המחיר, מביסים את העין הצופה בנו בעזרת מדבקה על מצלמת המחשב. כל זה בתקווה שלא נתעורר יום אחד למקרר ריק, מכיוון שכולנו למעשה יודעים שיש דבר ששום רשת חברתית לא יכולה לספק: לא אוכל אמיתי, כזה ששבעים ממנו ממש בבטן ולא בית, כזה עם קירות מגנים, עם מיטה וכרית. כשמישהי מאיתנו מצליחה לגייס כסף או מזון או קורת גג בשביל מישהו אחר, מה שמופעל אצל כולנו זה בסופו של דבר הרגש והקשר האנושי. הדבר הזה שאין לו תחליף ונרקיסים פוחדים ממנו כל כך. 

שקרים כמו חול ♦ דניאל חקלאי

באופן עקרוני, קיים קושי אנושי מובנה להבחין בין דברי אמת לדברי שקר, בין עובדות לבין כזבים בדיוניים. ובאופן עקרוני, ברור שגם בעבר היה קושי להבחין בין תעמולה שקרית לבין עובדות פשוטות. אבל בעשור האחרון פותחה תעשיית תעמולה אוניברסלית ועצומה בהיקפה.

כמה דוגמאות בולטות: 

  • פולשנות ההתערבות של הממשל הרוסי בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2016, באמצעות השתלת מסרים כוזבים ושוטפי מוח ברשתות החברתיות. 
  • פולשנות ההתערבות הרוסית במאבק הבריטי הפנימי בסוגיית הברקזיט. 
  • ניסיונן של דיקטטורות כדוגמת איראן וסין לשלוט ככל הניתן במסרי תעמולה שקריים ברשתות החברתיות תוך קביעת איסורי הפעלת רשתות מסוימות בתוך המדינה. 
  • יכולתם המדהימה של שורת מנהיגים לאומניים לשקר ללא הפסקה בלי למצמץ: מנתניהו עד אורבן ההונגרי. מדוטרטה של הפיליפינים ועד מודי בהודו. ועוד רבים אחרים באירופה ובאמריקה הלטינית ובאסיה ובאפריקה. 
  • ומעל הכל – האיש החזק בעולם ונשיא המעצמה הגדולה בעולם: האיש שהביא את הפייק ניוז לשיאים חדשים ובמקביל מעז לטעון שפרסומים שונים נגדו הם בגדר פייק ניוז. השפעתו ניכרת גם על נתניהו.

מבחינה זו, ייתכן שאת תופעת העשור הבא ניתן כבר לראות במערכת החינוך בפינלנד, שהחלה ללמד תלמידים לזהות מגיל צעיר הבחנה בין חדשות אמיתיות לבין חדשות שקר, בין דברי אמת לבין פייק ניוז ובין עובדות לבין תעמולה כוזבת.

הלוואי שזה יתפתח בכל העולם.

צדק מאחה ♦ עדי סדקה

לא פעם אני מדמיינת את עצמי יושבת מול האיש שפגע בי לפני יותר מעשור. אני מדמיינת את עצמי, בתיווך של אנשי ונשות טיפול, מצליחה לשאול אותו את כל מה שאני כבר שנים שואלת בחדר הטיפולים. אני מדמיינת אותו לא מכחיש, לא מסיר אחריות ואולי אפילו מתנצל.

לפני יותר מעשור – אף אחד לא ידע להציע לי את האפשרות הזו. אף אחד לא אמר לי שגם בעוד שנים אסחוב את הכאב כי, בין השאר, לא ארגיש שהמעגל נסגר כמו שצריך – אפילו אם התוקף שלי נענש.

אף אחד לא חשב להציע לי לעשות תהליך של צדק מאחה.

צדק מאחה הוא תהליך מובנה בדין הפלילי אשר במהלכו או בשיאו מתקיים מפגש המכנס יחד את מי שנפגעו ואת אלו שפגעו. המפגש מתקיים במרחב בטוח ומכבד המאפשר לכל אחד מהצדדים להביע את רגשותיו ומחשבותיו. תהליך זה חייב לקרות בהסכמת שני הצדדים – ובייחוד בהסכמת הנפגע.ת.

בישראל גישה זו החלה לתפוס תאוצה רק בעשור האחרון – ולמרות זאת הציבור הרחב כמעט ואינו מכיר אותה. גם אלו שמכירות אותה לא בהכרח בעדה – בייחוד לא כשמדובר בפגיעות מיניות. בפני נפגעים ונפגעות מפגיעות מיניות עומדת לרוב אפשרות אחת בלבד: פניה לערכאות משפטיות. אך בית המשפט אינו יכול לתת לנפגע.ת אפשרות אמיתית של איחוי הפצע השותת דם.

אני זוכרת את עצמי, דווקא ביום בו התוקף שפגע בי נכנס למאסר – מתפרקת לגמרי בגלל ההבנה שזה בעצם לא עזר לי בדבר. אין ספק שישנה מורכבות עצומה ברעיון של להושיב באותו חדר אישה שהותקפה מינית, ביחד עם התוקף שלה. החשש מפני העצמת הפוסט טראומה והטריגר – בנוסף גם ככה לטריגרים רבים שחוות נפגעות ונפגעים – הוא גדול. אך למרות זאת, נפגעות שכן עברו תהליך צדק מאחה מדווחות על חזרה לתפקוד, השגת שליטה על הטראומה והרגשה שנתנו להםן מקום בתוך הליך הצדק.

האם צדק מאחה בפגיעות מיניות מתאים לכל אחת? כנראה שלא. אבל הליך זה מעניק את האפשרות לנפגעות להיות חלק אקטיבי. בימים שבהם הביטוי "אחת מתוך אחת" הפך למציאות – דרושה ההבנה שחייב להיות יותר מפתרון אחד להחלמה עבור הנפגעת.

חלקיקים לא אלמנטריים ♦ טניה רובינשטיין

כשהתבקשתי לכתוב על העשור האחרון, מיד פניתי לפרופיל הפייסבוק שלי כדי לראות כיצד נגמר העשור הקודם וכיצד נפתח העשור המסתיים עלינו בימים אלו.

הופתעתי לגלות שהרמזים בפרופיל שלי לקראת סוף 2009 ובתחילת 2010 היו דלים ורדודים. למעשה, התקופה ההיא הייתה תחילת תקופת הרשתות החברתיות כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. פייסבוק וטוויטר רק התחילו, אינסטגרם תצא לאוויר העולם רק שנתיים לאחר מכן, סנאפצ'ט תושק ממש עוד מעט. כבר בעשור שלפני כן, הרשת החלה לחולל שינויים בדפוסי התקשורת האנושיים ואיפשרה קשרים דרך פורומים וחדרי צ'אט, גישה למידע בבלוגים ואתרי מידע אלטרנטיביים, ויצירת קהילות סביב תחומי עניין בין אנשים מרחבי העולם. אבל העשור השני של המאה ה-21 היה כנראה העשור שבו טכנולוגיות הסמארטפונים והרשתות החברתיות גרמו לעולם להתכווץ סביבנו. פתאום נהיינו קרובים יותר בהישג אימוג'י בווצאפ, ומהפכות נהיו נגישות יותר ככל שאפשר לאסוף בן רגע אנשים ששותפים לאותם הרעיונות.

פתאום גם כל אישה ואיש פרטיים עם נגישות לאינטרנט יכולים בן רגע לייצר פרסונה אינטרנטית שונה בתכלית ממי שהם ביום-יום, או לבטא את כל הדברים שהם לא יכולים לבטא בחיים הרגילים. כל אישה היא מקור מידע שמייצרת תוכן, כל אדם הוא מיני-סלב שכל מכריו וגם זרים מוחלטים עוקבים באדיקות אחר כל פירור שהוא מפזר בפרופיליו.

ככל ששפכנו את לבנו, מצאנו הזדהות ותמיכה. אולם בו בזמן, כל המידע שחלקנו אודות הנושאים האישיים ביותר הפך לכלי בידיה של תעשייה משומנת היטב, שכל מטרתה לאסוף כל חלקיק מידע אודותינו ולהשתמש בו כדי למכור לנו דבר מה. וזה לא מסתכם בכך, כמובן, כי המידע הנאסף משמש לא רק בידי הקפיטליזם אלא גם בידי משטרים שיודעים כעת איפה את נמצאת בכל רגע, ואיזו מהפכה את מתכננת או אפילו מייחלת לה.

בעשור הבא, אני מאחלת לנו את הכוח להתגבר על יצר ההיבריס שמושך אותנו לנדב מרצון מידע לגופים שאינם רוצים בשלומנו, ושנשכיל לחוות את החיים עצמם ללא פילטרים גם כשאינם פוטוגניים.

לקרוא תיגר על המוסר X עבד אבו-שחאדה

מהפכת המידע שהחלה בתחילת המילניום, הצליחה בעשור האחרון לקרוא תיגר על יסודות האמת ולספק לאנושות אין סוף מידע בנוגע לכל דבר שניתן לחשוב עליו ואף לאשש כל השערה משוגעת מהווה ומהעבר. קשה להאמין אילו תיאוריות באו לידי ביטוי, מכפירה מוחלטת בהתחממות הגלובלית (חיפוש קצר בגוגל יניב מדענים שיגידו שאין כזה דבר) ועד הקאמבק המדהים של תיאוריית כדור הארץ השטוח. עם קצת אמונה וחיבור לאינטרנט באמת תוכלו להוכיח הכול. 

כמו כל מהפכה, יש בה אלמנטים חיוביים ושליליים, אך החתירה לביטול הנחות היסוד שעליהן הושתת המתווה המוסרי של העולם המודרני הביאה לכך שניתן להצדיק גם כל רודן וכל פשיסט בעזרת מניפולציות תקשורתיות, מה שאפשר למנהיגים ולמשטרים אוטוריטריים להרים את ראשם בגאון ולהמעיט בחשיבות הדמוקרטיה. 

העשור האחרון ייחשב כעשור של הפייק ניוז, של דמוקרטיזציית המידע עד רמת האטום – כל צופה/צרכן מידע יכולים להחליט מה אמיתי ומה לא, ולרשותו עומדים אין ספור נרטיבים שבאמצעותם ניתן להצדיק הכול. כפי שראינו, אנשי שמאל מגנים על המשטר הסורי, ומערך ההסברה הישראלי מטייל בעולם ומסביר מדוע הכיבוש הישראלי הוא נאור והעולם המערבי חייב לתמוך בו. זה היה עשור שבו מנהיגי העולם החופשי היו עסוקים בלייקים בפייסבוק ובציוצים בטוויטר, וייחסו להם אמות מידה לתפיסת המציאות ולייצורה. 

אך כמו בכל מהפכה, לאט לאט נמצאת דרך לאזן בין הדברים. כולי תקווה שאכן מהפכת המידע תספק לנו את הכלים הנדרשים ללמוד ולפתח מודלים חברתיים כלליים ופוליטיים שאכן ייטיבו עם האנושות. כי במהלך ההיסטוריה הוכחנו פעם אחר פעם שאנחנו מסוגלים לכך. 

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.