על "פואמה רחוב הרצל" לאהרן אלמוג

לקראת שלושים למותו של המשורר אהרן אלמוג, קריאה של עינה ארדל ב"פואמה רחוב הרצל" כהצהרה פואטית המערערת על ההגמוניה, עתירת הומור ונפילות קומיות מן השאיפות הנשגבות לקרקע המציאות הכואבת
עינה ארדל

יש הטוענים שאהרן אלמוג נדחק הצידה בשל היותו בן למשפחה תימנית, אבל אני סבורה שהסיבה העיקרית לדחיקתו היא השימוש העיקש בהומור בשיריו, שהקשה על הקוראים להחשיבם כרציניים. בדברים הבאים אבקש להראות כיצד בתוך שיר מלא הומור שהוא אחד מאבני הדרך ביצירתו, מצויה תשתית לאומית רחבה. אעסוק ב"פואמה רחוב הרצל" מתוך הספר "רחוב הרצל" שפורסם בשנת 1987 ואראה איך שיר זה מגיב לנראטיבים של הלאומיות היהודית, ועל אילו היבטים בתפיסה ההגמונית הוא מערער.

קריאת שיר בשם "פואמה רחוב הרצל" היא הצהרה על זיקה לתפיסת-העולם הציונית ועל דיאלוג רוחני עם חוזה המדינה. למי שיטען כי לקריאת שיר בשם זה אין בהכרח משמעות לאומית, אענה כי דמותו של הרצל מופיעה בשירים נוספים של אלמוג, שמבליטים אותה מעל ומעבר לעובדה הפרוזאית של מגורים ברחוב הקרוי על שמו. אפשר גם להרחיק ולטעון כי החיים ברחוב הרצל גרמו לילד בעל שאר הרוח שהיה אלמוג, לשוות את הרצל לנגד עיניו ולשוחח עמו כשם ששוחח עם ביאליק וברנר…

בשיר "הרצל 85 תמונות משפחה" אף מתלכדים הזמן והמקום באורח נבואי, כאשר השיר נכתב בשנת 1985 על בניין מס' 85 ברחוב הרצל, והמשורר מקונן בו על האווירה בישראל באותו הזמן: "אני כותב במוצאי שבת של סוף שנת 1985 / שנה ללא חדווה ושאר-רוח / רחוק משאון מתשואות מול התמונות הדוממות של ילדותי".

בשיר אחר מתואר הדיוקן של חוזה המדינה תיאודור הרצל, אשר ניצב בחדר האורחים בבית ילדותו של אלמוג ברחוב הרצל בתל אביב: "קיץ רדף קיץ/ לבוש פפיון וחליפת ערב התענה/ הרצל בחדר האורחים בביתנו כשהוא מביט בתמיהה בביאליק/ המחייך בשידה ממול".[1] שורות אלו כתובות מנקודת-ראות ילדית, אשר מתבוננת על הדיוקנאות של הרצל וביאליק כעל בני אדם חיים, הסובלים בשל החום הכבד. הן גם חושפות את ההתבוננות המתמדת של אלמוג הילד בדיוקנו של הרצל.

בספרו "מדינת היהודים"[2] משרטט הרצל מדינה בעלת סדר, היגיון ורווחה, שבה אפילו בתי הפועלים יהיו נעימים ונוחים:

"אמנם משכנות פועלינו יהיו פשוטים בתארם החיצוני (…) אך המשכנות האלה וגניהם הנחמדים אשר מסביב להם, ישיתו הוד והדר על המקום שבו יקומו.  יפעת הטבע תאציל מהודה על רוח האדריכלים, האמנים הצעירים (…) ואם לא ידע עוד העם להעריך (…) סדר ומשטר זה, הן למצער תתענג לנפשו למראה אשר סביבותיהם. בתוך המחנה יעמוד בית התפילה בנוי לתלפיות ולמרחוק יראה חוסן גבהו (…)  ובתי ספר מלאים אור ונגה ומפיקים אויר צח ובריא יעמדו על מכונם עם כל המכשירים ללימודים הדרושים לפי העת החדשה, ובתי חינוך לפועלים, אשר בהם ישתלמו הפועלים הפשוטים והיו לאמנים משכילים בכל חרושת המעשה וידיעת חכמת המכונות ביתרון הכשר ודעת"[3]

ואילו ב"פואמה רחוב הרצל" מתאר אלמוג כיצד נראים חייהם הממשיים של הפועלים במדינת היהודים, ברחוב הסואן, בבניין הצפוף בן חמש הקומות שבנייתו לא הושלמה. גם הלשון שבה כותב אלמוג רחוקה מאד מן הלשון הנמלצת של הרצל. כאן נמצא לשון הומוריסטית מלאה נפילות קומיות מן השאיפות הנשגבות אל קרקע המציאות הכואבת.

בין המילה "פואמה" העוטה הדר לבין המילים "רחוב הרצל" המזכירות את המולת הרחוב העסוק והצפוף, יש פער שיוצר הומור דק. נוצר הומור גם בפתיחת השיר, באמצעות ביטוי שגור המבטא אכזבה, וזאת דווקא בפתיחת שיר המתאר את מימוש החזון הציוני: "זה לא מה שהיה/ הימים עשו את שלהם/ באו אנשים ראו חול בנו בית וזה הכל/ הראשון שחלם על מגדלים היה קרסו/ רצה לבנות בית עם גג למטה/ אמרו לו שזה לא מתאים לארץ ישראל/ איך יתלו כביסה/ למזלנו התרכך ובנה בית עם גג למעלה הרצל 85/ עלינו חמש קומות מתנשמים בכבדות כשבאמצע חלל למעלית/ שעד היום לא נבנתה/ וגרו שם מרסה וארקין וברומברג וקפון/ פואמה רחוב הרצל (…)"

בספרו "מדינת היהודים" מצהיר הרצל על השאיפה לבנות מדינה בעלת אופי אירופאי, וחושף אגב כך את דעותיו הקדומות על האסיאתים. הוא כותב: "ולאירופה נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אסיה, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות נגד פראי האדם."[4] לעומת זאת, בשיר של אלמוג אנו רואים כיצד חיים בצוותא, כאילו אוכלים מאותה צלחת ממש, בני עדות שונות באותו בניין, חולקים יחד חוויות מכאיבות ומשעשעות. היהודים החיים ברחוב הרצל אינם בשום אופן חומה נגד המזרח אלא הם חלק ממנו, כך למשל סבו של אלמוג רבי חיים מבורת, אשר עלה לארץ מתימן.

על-פי הנרטיב של הקמת העיר תל אביב, רכב דיזנגוף על סוסו בחולות ביחד עם אחייניתו, עצר היכנשהו ואמר: "פה אבנה את תל אביב". תמר ברגר מעירה כי "בתיאור הנס הגדול של הקמת העיר העברית הראשונה תופסים החולות מקום מרכזי: לא סתם נטעו ובנו, על אדמה שלא תצלח לשום דבר עשו את זה. וריאציה אורבנית של הנס הציוני הכללי. יישוב הארץ, הפרחת השממה, היצירה הגדולה יש מאין."[5]  אלמוג מתייחס לנרטיב הזה, אולם הוא הופך אותו לקרנבלי, בתיאורו את החזון של בניית תל אביב כשאיפה לבניית מגדלים עם הגג למטה. התשובה המעשית שעונים האנשים לשאיפה אבסורדית זו, אינה שזה לא יתכן, אלא "איך יתלו כביסה".

כתיבה קרנבלית על ייסוד העיר תל-אביב, מפיגה את הרצינות ומערערת על השיח ההגמוני, שמעוניין לשמר את הרצינות וחושש מפריצת הגבולות. המשורר בשירי אלמוג הוא כמין ליצן אשר מעז לשאול כל שאלה, לערבב לשון גבוהה ונמוכה וליצור פוליפוניה המעוררת שאלות ומצביעה על אי-ההבנות.

אהרן ורות אלמוג. צילום: יותם ציפר

האפיזודות המרכיבות שיר זה, מראות כיצד נפרצים גבולות המציאות ("משפחות שלמות מתגלגלות על אבטיח"); נפרצים גבולות הנימוס (אחד הילדים פלט נפיחה והמנהל נתן סטירת-לחי); נפרצים אפילו גבולות השיר, כאשר באמצעו נכתב: "אבל זה כבר עניין לתקופה אחרת פואמה אחרת". למרות פריצת הגבולות, השיר נמסר בקול אחד, הלא הוא הקול של המשורר, המדבר בדרך כלל בלשון רבים.

השיר מתאר את שלל המעשים והמקרים, הטעויות, העלבונות, אי ההבנות והבדיחות שממלאים את רחוב הרצל, וזאת בלשון רבים המייצגת את בני השכונה כולם: "בצהריים אכלו קטניות ודגים לפעמים מלפפון/ ובימים נוראים שמעו את ניניו מאוהל-מועד/ ואת יהושע דלין מבית הכנסת הגדול/ כה רב היה השקט קולות שלובים/ אפילו תרנגול לא השמיע קול/ עד שתלו את בן-יוסף ועשו רעש ובצדק/ לתלות יהודי בארץ ישראל/ ערכו הפגנה כשהספר בראש/ באה משטרה ברחו השאירו רובה מעץ על המדרכה/ ראו הבריטים רובה מעץ והתפלאו על כושר ההמצאה/ של היהודים".

השיר מתייחס למקרה תלייתו של שלמה בן-יוסף על-ידי הבריטים בשנת 1938, בשל נסיון לביצוע פיגוע באוטובוס ערבי [6] בזמן המרד הערבי הגדול. תלייתו מעוררת מחאה, המתוארת בשיר תחילה בלשון רצינית, המוחה על עצם המעשה של תליית יהודי בארץ ישראל; אך לשון השיר משתנה עם תיאור ההפגנה עצמה באופן קרקסי. בהפגנה זו הולך הספר בראש, והמפגינים אוחזים ברובה מעץ. משוררים אחרים יתארו הפגנות שבראשן הולך מנהיג, אולם אלמוג כותב על הספר – אולי מפני שגם האוחז במספריים אוחז בכלי משחית, ואולי כמחווה לספר ארם מסיפורו של ויליאם סרויאן, כמותו מבקש אלמוג לכתוב קומדיה אנושית. משוררים אחרים יתארו כלי נשק של ממש, אולם כאן מה שנראה כרובה מתברר כעשוי עץ, והתעלול הזה אינו מעורר זעם אלא פליאה.

השיר מערב בין אירועים פוליטיים שהתרחשו בזמן השלטון הבריטי, לבין התרחשויות מחיי הילדים, שהוקסמו מן המעלית בבנק אפ"ק, שראו את הגשם ניתך על הצופים בקולנוע מוגרבי, שברחו מבית הספר וחטפו סטירה מהמנהל. "ברחנו מבית-הספר ויונה וולף פלט נפיחה מפחד/ ודאי נמות אמר. כמעט נחנקנו. כשיצאנו ראיתי את אלוהים/ נורא הוד ואת המלאכים שותים תה/ המנהל סטר לי ואמר שאיש עדיין לא ראה מלאכים שותים תה/ אלה הם ודאי השמשים אמר/ אחר כך ביקש סליחה אמר שהוא עצבני. אותו יום/ קיבלנו מכות ושרנו לכבוד הקרן הקיימת." הסמיכות בין קבלת המכות לשיר לכבוד הקרן הקיימת, יוצרת אירוניה.

בניגוד לארז ביטון, שמתאר ב"שיר קניה בדיזנגוף" את הנסיון להכות שורש בדיזנגוף ואת כשלונו, אלמוג אינו משתוקק למקום בתוך ההגמוניה אלא יוצר את המרכז סביבו

המשורר רואה עצמו כשליח ציבור המתאר בלשון רבים את חוויותיהם של בני השכונה. השיר מתאר את תהליך חניכתו כמשורר, ילד המתבונן בפלאות ומדמיין שראה מלאכים, משתוקק לקנות עט נובע וחוסך לשם כך פרוטה לפרוטה. אי האפשרות לקנות את העט מפני שלא הובן, מעוררת בו עד היום תחושת תבוסה המתבטאת ביד הרועדת – איבר הכתיבה החש את כאב העט שאינו נאחז.

הרצון לאחוז בחפץ הסימבולי המייצג את הכתיבה, להתגבר על מגבלות העוני ולהשתמש בכסף שנאסף בדיוק לשם מטרה זו, פירושו גם להיחלץ מן הדעות הקדומות. מה יקרה כאשר הפועלים מ"מדינת היהודים" של הרצל יחליטו שאינם רוצים להשתפר בעבודת המכונאות אלא לכתוב? נבחין כי גם דמויות אחרות המופיעות בשיר, ולא רק ילד חולם ועקשן זה, מבקשות לפרוץ את הגבולות הקיימים. הקבלן שחלם לבנות בניין הפוך עשה זאת מתוך שאיפה נועזת לחרוג מהאפשרי, וכמוהו דיירי הבניין שאוכלים "קטניות ודגים ולפעמים מלפפון" המתרגשים בשמיעת החזן ביום הכיפורים, מאזינים לו כדי להתעלות אל מעל למגבלות האנושיות.

תהליך החניכה של המשורר מתואר כאן ככרוך במאבק, אך הוא מוליך לניצחון רב-משמעות, והוא היכולת לתאר כהווייתם את הדמויות והאירועים שקרו בבניין, ברחוב ובשכונה. אלמוג מתעד את ההתרחשויות באופן הומוריסטי, ובכך הוא יוצר אתוס חלופי של תל אביב: זו אינה עיר הבנויה בהיגיון ובסדר כפי שחזה אותה הרצל, ואינה העיר שרחוב דיזנגוף הוא המרכז שלה. בתל אביב של אלמוג רחוב הרצל הוא המרכז. כאן נמצא במרכז הבניין שבו "היה אדם ממלא ביתו מפסח עד שבועות אבטיחים מתחת למיטות"; שבו נותן מנהל בית הספר סטירת לחי ומיד מתנצל; שבו מעמיד ז'אק מהמכולת גיגית סופגניות, וכשהיא נסחפת בשיטפון, חושבים הערבים באבו-כביר ש"זה הנשק הסודי של היהודים". בשכונה הזו, פורענות עשויה לזכות במחילה, ומנהג תמים עלול לגרום לפורענות.

העיר מתוארת בלשון האינטימית של בן העיר החווה את הדברים בעצמו, נזכר בהם כעבור שנים והם מעוררים בו מלנכוליה ובדיחות דעת. במסה "שובו של המשוטט" כותב ולטר בנימין על ייחודו של זה הכותב על העיר שבה גדל:

"שרטוט דיוקנה של עיר כבן המקום – דבר זה דורש מניעים אחרים, עמוקים יותר. מניעים של מי שנוסע אל מה שחלף ועבר במקום אל הרחוק. תמיד תהיה לספר העיר של בן המקום קירבה אל זכרונות, שכן לא לשווא בילה הכותב את ימי ילדותו כאן. (…) [הספר] הוא הד למה שסיפרה העיר לילד למן שחר ילדותו. ספר אפי כל כולו, העלאת זכרונות תוך כדי שוטטות, ספר אשר לגביו הזיכרון אינו המקור כי אם המוזה. הזכרון צועד לפניו ברחובות וכל רחוב הוא לו כמדרון תלול. הוא מוביל למטה, אם לא אל האמהות הקדומות, הרי אל עבר העשוי להיות מרתק שבעתיים, שכן אין הוא רק עברו האישי, הפרטי, של המחבר."[7]

ואמנם, אלמוג כבן-המקום יוצר מתוך זכרונותיו את האתוס של המקום. את תל אביב של שנות ה-40 הוא מתאר בשנת 1985 ומשרטט בשיריו את העבר הקולקטיבי שלה. כתיבתו נוצרת מתוך שייכות עמוקה לרחוב שבו גדל, ואין בו תרעומת או כמיהה לרחובות אחרים שלה. בניגוד לארז ביטון, שמתאר ב"שיר קניה בדיזנגוף" את הנסיון להכות שורש בדיזנגוף ואת כשלונו, אלמוג אינו משתוקק למקום בתוך ההגמוניה אלא יוצר את המרכז סביבו.

בכך הוא מקדים בשנות דור את רונית מטלון, שמעון אדף ושבא סלהוב אשר מתארים את מכורתם שלהם ויוצרים את האתוס של המקום שבו גדלו: שדרות, אשקלון, קריית-עקרון, עאקיר, גני-תקווה, הם שעומדים במרכז היצירה של יוצרים המסרבים לשוליות שהתפיסה ההגמונית גוזרת עליהם, ודמויותיהם הן דיוקנאות מרתקים המערערים על הסדר הסימבולי הקיים. אהרן אלמוג הוא אותו חוני המעגל המשרטט עיגול סביבו ולא יוצא ממנו עד שיורד גשם – ומשוכנע שהוא עצמו גרם ליורה לבוא.

המאמר מבוסס על דברים שנישאו במרץ 2019 בכנס ביכורי מחקר באוניברסיטה העברית

[1] "איך היתה אמי" עמ' 57
[2] הרצל, תיאודור מדינת היהודים הוצאת אחיאסף ורשה 1922 תרגם: מיכל ברקוביץ
[3] מתוך הפרק "משכנות הפועלים"
[4] הרצל, תיאודור מדינת היהודים הוצאת אחיאסף ורשה תרפ"ב 1922 תרגם: מיכל ברקוביץ. הציטוט מתוך
הפרק "פלשתינא או ארגנטינא"
[5] ברגר, תמר, דיוניסוס בסנטר  עמ' 79
[6] שלמה בן יוסף היה מעפיל ולוחם בית"ר בארץ ישראל, ראשון משנים-עשר עולי הגרדום
היהודים בתקופת המנדט הבריטי.  הוצא להורג בשל ניסיון לבצע פיגוע רב נפגעים באוטובוס ערבי בזמן המרד הערבי
 הגדול בשנת 1938.
[7] בנימין, ולטר "שובו של המשוטט" בתוך: המשוטט הוצאת הקבוץ המאוחד, עמ' 100
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.