צריך לדבר על לוד

התבססותו של הגרעין התורני בלוד מאיימת להחריב את העיר, עם הרוג ופצועים מנשק חם, אלימות שבקושי מדווחת בתקשורת הישראלית, הקפאה של תוכניות בניה והשתלטות על תקציבים. תופעות אלה הן חלק מהמחיר המתמשך של המטרות שהוצבו לפני 73 שנים ב"מבצע דני" ומעולם לא עלו לדיון מול הציבור הישראלי
נעה באסל ויערה בנגר אללוף

בשבוע שעבר מלאו שבעים ושלוש שנים לכיבוש העיר לוד (אללִיד), שהיתה ב-1948 עיר פלסטינית ללא תושבים יהודים. בתוכניות הלימודים של משרד החינוך הנושא נלמד תחת הכותרת "מבצע דני," הממוסגר כפעולה הכרחית ל"עיצוב גבולות המדינה" וכמבצע ש"עיצב את בעיות היסוד של הסכסוך הישראלי-פלשתיני-ערבי" מאז ועד היום. בשירו "על זאת" כינה נתן אלתרמן את האירועים "פשעי מלחמה" וקרא לחשבון נפש, אך הפרטים לגבי רצף הפעולות שביצעו החיילים הישראלים בלוד נשארו מחוץ לתודעה של רוב הציבור הישראלי-יהודי. כך נמנע דיון ציבורי במטרות שהציבו המפקדים והדרג המדיני, בדרכי הפעולה שנבחרו ובהשלכות החמורות והמתמשכות שלהן.

כיבוש ב-47 דקות

לוד, אחת הערים העתיקות בארץ ובעולם, הייתה מרכז כלכלי, מנהלי ותחבורתי חשוב בתקופת המנדט הבריטי. כעיר ללא אוכלוסייה יהודית וללא יישובים יהודיים בסביבתה, היא נכללה בגבולות המדינה הערבית בהצעת החלוקה שהתקבלה באו"ם ב-29 בנובמבר.

בלילה שבין ה-10 וה-11 ביולי 1948, שנפל באותה שנה בעיצומו של חודש הרמדאן, הפציצו כוחות ישראלים את לוד מהאוויר.[1] בבוקר נכנס לעיר גדוד 89 של חטיבת השריון בפיקודו של משה דיין, שהנחה את הלוחמים לנוע במהירות ו"לשטוף באש," כלומר לירות ללא אבחנה בכל אדם ברחוב. טור של כלי רכב משוריינים, שמנה, לפי פרסומים צבאיים תשעה זחל"מים, עשרים ג'יפים, עשר שריוניות ושריונית מרמון הרינגטון חמושה במקלעי ירייה, חצה את העיר תוך ירי רציף והטלת רימוני יד. כך תיארו את המתקפה לוחמי תש"ח:[2]

בנימין עשת, לוחם פלמ"ח: "שמענו שמשה דיין עשה גוג ומגוג כמו שאומרים בלוד. משה דיין התפקיד שלו היה להיכנס ללוד לעשות פאניקה ולחזור לבן-שמן"

שמריה גוטמן, לוחם פלמ"ח ולימים המושל הצבאי של לוד:"כרוח סערה דהרו-חלפו ופלטו אש קטלנית לכל עבר. מטחי היריות הלמו בחלל האויר. עברו בסערה את לוד הערבית ולא היה כוח שיעמוד בפניהם"[3]

"שטיפת האש" הסתיימה תוך 47 דקות. ההערכות בנוגע למספר ההרוגים בפעולה הזו נעות בין כמה עשרות ל-200.[4] תיאורים של עדים במקום מספרים על מראות של גופות הנערמות ברחובות העיר:

פטום אלתרתיר, ילידת לוד: "ברחנו אל הבית של דודי. בדרך ראינו את הגופות אחת על השנייה".

קית' וילר, עיתונאי אמריקאי שהיה בעיר: "כמעט כל מי שעמד בדרכם מת. גופות מחוררות שכבו בצדי הדרך"[5]

אל עשרים אלף התושבים שחיו בלוד עד 1948 הצטרפו החל מסוף חודש אפריל עוד כעשרים אלף פליטים מכפרי האזור שנכבשו על ידי ההגנה, לרבות יאזור, סרפנד ובית דג'ן. ביולי הגיעו גם פליטי ענאבה, ג'מזו וכפר דניאל. גם גירוש תושבי הכפרים אל לוד מתואר על ידי הלוחמים הישראלים עצמם:

בנימין עשת, לוחם פלמ"ח: "בהתחלה כבשנו את הכפר הראשון, זה היה ג'מזו. איך עושים את זה? עוברים קדימה מתחילים לירות, הם ברחו ונכנסנו פנימה. ראינו אותם, הם ברחו לכיוון לוד. ביום ראשון בבוקר [11.7] כבשנו את כפר דניאל…באחד הבתים פתאום שומעים צעקות. פתאום אני רואה יוצאת ערבייה צעירה, חצי ערומה. והמ"כ שלנו 'יא שרמוטה! רוחי ללוד!'"

אוכלוסיית העיר הכפילה עצמה. משפחות פליטים לנו ברחובות, במטעים ובמחנות מאולתרים. התושבים סבלו ממחסור במים ובמזון, וצוות המרפאה התקשה לטפל בפצועי הקרבות שהובלו לעיר מבחוץ ובילדים והקשישים החלשים מתוכה. כך מתארת חלימה נקיב את המציאות בעיר ערב הכיבוש:

חלימה נקיב, ילידת לוד: "תחת כל עץ היה אוהל. ובאלוהים, אני לא משקרת, אני מכירה את כל אלה שגרים בלוד. הפליטים היו באים לכרם של אבי. אצלנו היו מים זורמים ביום ובלילה, אמי הכינה תנור אפייה, הבעירו בו אש, לשו ואפו במשך כל היום, והביאו לחם ומים לפליטים מסלמה ובית דג'ן. אני יודעת  עד היום מי בא אז לגור בלוד ומאיזה ישוב: זה מסרפנד, זה מבית דג'ן, זה מאלספריה, זה מכפר עאנא, זה מקרית אונו, את כולם אני מכירה כי הם היו באים אלינו למלא מים ולאפות".

מה שנשאר מאלליד הפלסטינית. צילום: עמר אלע'בארי

לצד עשרות אלפי התושבים בלוד, שכאמור נכללה בגבולות המדינה הערבית בתוכנית החלוקה, הגורמים החמושים בעיר מנו כמה מאות צעירים מקומיים ופלוגה קטנה של הליגיון הירדני (כ-150 חיילים). כוחות אלה לא היו מאורגנים או מתואמים ביניהם, והפעילות שלהם התמקדה בהשבת אש לעבר הכוחות הישראלים, בעיקר באזור מטה המשטרה.[6] עדויות המפקדים הישראלים שהשתתפו במבצע, שהתפרסמו בספרים ועיתונים לאורך השנים, משדרות מצד אחד הפתעה מהמהירות והקלות שבה נכבשה העיר, ובאותה נשימה הפתעה מכך שבכלל נתקלו בהתנגדות.

עם סיום המתקפה, גופות נפגעי "שטיפת האש" של משה דיין נטמנו בקברי אחים לא מסומנים ונכבדי העיר הגישו את כניעתם. במקביל החל הצבא הישראלי לרכז את התושבים במסגד אלעמרי ובכנסיית גאורגיוס הקדוש הסמוכה. תושבים ופליטים רבים ברחו מהצבא ותפסו מחסה במסגד דהמש, הממוקם כ-500 מטרים משם.

אתר הפלמ"ח: "ניתנה פקודה ללוחמים שהתבצרו באזור המוגן לירות לעבר כל מקומי שיסתובב ברחובות, או ייראה בבתים הסמוכים – ברכב או ברגל. בהמשך, הורחב שטח השליטה: העיר נסרקה והגברים כונסו בכנסיות ולמסגדים. בשעה 21:00 הוכרז על עוצר-לילה".

משה קלמן, מפקד גדוד פלמ"ח: "כל העיר הניפה דגלים לבנים ואלפי גברים, מנופפים במטליות לבנות נהרו למסגד הגדול ולכנסיה הסמוכה לו, בסוברם שבמקומות אלה יהיו בטוחים יותר…עם חשכה הכרזנו עוצר בעיר"[7].

אחרי חצות היום הראשון ללחימה פסקה האש. הפרמדיק אסבר מנייר, אז בן 22, טיפל במהלך הלילה בפצועים בבית החולים הסמוך למסגד אלעמרי.

אסבר מנייר, יליד לוד: "כבר לא שמענו את שריקות הקליעים ואת שאגות הפיצוצים. זה היה כאילו הלוחמים משני הצדדים הגיעו להפסקת אש טקטית…כאשר עלה השחר, יכולנו לראות מהטלסקופ בקומה העליונה של בית החולים גופות רבות מוטלות ברחובות וזרם הולך וגדל של פליטים, בוכים ונאנחים, נושאים עמם רק כמה חפצים קלים, זוחלים אל המרחק כמו נחיל נמלים".

מחזה מזעזע ומחריש אוזניים

ב-12 ביולי, מסיבות שאינן ברורות, נכנסו שניים או שלושה משוריינים של הליגיון הירדני לעיר וניהלו חילופי אש מול הכוחות הישראלים. הפעולה נמשכה כ-30 דקות וגבתה את חייהם של שני חיילים ישראלים. עם עזיבת המשוריינים הירדנים נמשכו חילופי יריות בין הכוח הישראלי, שמנה כחמש מאות לוחמים בשלב זה, לבין החמושים המקומיים. קולות הירי ומעורבות הירדנים יצרו בלבול ובהלה בקרב התושבים, ורבים יצאו מבתיהם, תוך הפרת תנאי העוצר שהוכרז על ידי הצבא הישראלי.

מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, משה קלמן, הורה "לפתוח באש על כל מטרה ברורה."[8] בתוך שעתיים וחצי נהרגו כ-250 פלסטינים, בהם שבויים ששהו במכלאות במתחם המסגד והכנסייה.[9] הלך הרוח בעיר בשעות אלה מתואר בספרו של ירוחם כהן.

ירוחם כהן, קצין המודיעין של חטיבת יפתח: "תושבי העיר נתפסו לבהלה. הם חששו כי ינקמו בהם חיילי צה"ל. היה זה מחזה מזעזע ומחריש אוזניים. נשים ייללו בקולי קולות וזקנים אמרו פרקי תפילה כאילו חזו את המוות בעיניהם"[10]

בהמשך אותו יום, יום שני ה-12 ביולי, ירה הלוחם ירחמיאל כהנוביץ' פגז נגד טנקים ממטול פיאט לתוך מסגד דהמש שבו הסתתרו חלק מהתושבים. בין הלוחמים להיסטוריונים ישראלים התנהל במשך שנים ויכוח לגבי האירועים שהובילו להפצצה,[11] אבל אין מחלוקת לגבי עוצמת התגובה: עשרות אנשים נהרגו, ואיבריהם נדבקו לקירות ולתקרת המסגד מעוצמת ההדף. המבנה יוותר נעול למשך שבועיים לפני ששבויי המלחמה יישלחו לאסוף את השרידים ולקבור אותם.

מסגד דהמש בלוד. צילום: יערה בנגר אללוף

ירחמיאל כהנוביץ', לוחם פלמ"ח:"ירינו פגזים למסגד שהסתתרו בו הרבה תושבים. לא היתה ברירה;"[12] "אני יריתי איתו למסגד איפה שהם היו… הוא עושה בקיר חור בערך כזה ובפנים כולם מעוכים על הקירות מהלחץ שהוא עושה בפנים. אני פתחתי את הדלת, ראיתי את זה סגרתי את הדלת. האולם ריק, כולם על הקירות"

בנימין עשת, לוחם פלמ"ח: "ידענו, ידענו. ידענו שנתנו פיאט אחד. זה פיאט אחד היה. מצאו חור אחד קטן, גמרו 120 איש. 120 איש היו בתוך המסגד הזה. זה אני ידעתי. זה דיברו על זה, ברחו למסגד כי הם חשבו שזה המקום הכי בטוח ששם לא יהרגו אותם. כי הם ידעו שישראלים לא יחריבו מסגד".

המספר המדויק של הקורבנות במסגד דהמש אינו ידוע וההערכות נעות בין 80 ל-176 איש.[13] עדים פלסטינים מספרים על קושי במניין הנרצחים, שנבע, לצד המצב הפיזי של הגופות, מכך שרבים מהשוהים במסגד היו פליטים שלא הכירו אחד את השני. קרובי המשפחה שלהם הפכו פליטים במקום אחר או שאיבדו את חייהם. האם יכלו בכלל לדעת שיקיריהם מצאו מחסה במסגד מסוים בעיר לוד?

אסבר מנייר, יליד לוד: "אנשים רבים הסתתרו במסגד דהמש […] קולגות [בבית החולים] סיפרו לי שעזרו להוציא את ההרוגים מתוך המסגד ושהם פינו 93 גופות. אחרים אמרו שהיו הרבה יותר ממאה הרוגים".

פאיק אבו מנה, יליד לוד: "הם העלו אותנו לרכבים והתחילו להוציא אותנו […] לכיוון רמאללה. הצבא הישראלי לקח אותי ועוד ארבעה צעירים מהבית שלנו למסגד דהמש. היה קיץ. ברגע שהגענו לשם נדהמנו מהמראה הלא אנושי, מראה שאדם לא יכול לדמיין גם בסיוטים הכי גדולים שלו. היו כ-70 גופות בערמה בתוך חדר ליד אולם התפילה והקירות היו מחוררים מכדורים. הריח של הגופות הרקובות מילא את החלל. כשנכנסו פנימה מהצד הימני נדהמנו לראות כמות גדולה של גופות אדם דחוסות בחדר"[14].

למחרת, ביום שלישי ה-13 ביולי, החל גירוש התושבות והתושבים של לוד ורמלה. הפקודה הגיעה ממפקד הפלמ"ח יגאל אלון וסגנו יצחק רבין, בידיעתו של בן גוריון. נציגי הצבא חילקו כרוזים ובהם הוראות להתכנס לקראת יציאה רגלית לכיוון בית נבאללה וברפיליה.

אסבר מנייר, יליד לוד: "מצאתי את דרכי הביתה. גופות בכל מקום, באמצע הרחוב ובצדי הדרך, כולל גופות של מכרים. כשהגעתי לתחילת הרחוב שלנו, ברכיי רועדות מפחד, ראיתי את המשפחה שלי עוזבת את הבית עם מעט חפצים…הם אמרו לי ששלושה חיילים ישראלים פרצו לבית והורו לכולם לעזוב. הם הזהירו שמי שיהיה בבית כשהם ישובו אליו תוך חמש עשרה דקות יחטוף כדור בראש".

אלפי בני אדם – בעיקר נשים, קשישים, ילדים, תינוקות – צעדו מזרחה בחום של יולי כאשר החיילים יורים מעבר לראשם. פליטי העיר מעריכים שלמעלה מ-300 איש ואישה נספו בדרך.

פטום אלתרתיר, ילידת לוד: "המשכנו ללכת והפגזים מאחורינו. הם פחדו שנחזור. ההפגזה הפסיקה רק כשהגענו לנחל נעלין. אמא ביקשה ממני ומבת דודה שלי לאסוף עלי תירס מהשדה. ראיתי ערימה של עלי תירס, לקחתי ממנה עלים ופתאום אני מוצאת תינוק קטן, אמו עזבה אותו, מסביבו אבנים. קראתי לבת הדודה שלי שתראה את התינוק המת. היא פחדה והתחלנו לרוץ לכיוון אמא".

בנימין עשת, לוחם פלמ"ח: "אנחנו ראינו איך הם עוזבים…ראינו אנשים זקנים שלא יכולים, הימים היו חמים. ראינו איפה ששכבו גופות. אנחנו ראינו איך ליד הרכוש, ועגלות, שכבו שם גופות שלא יכלו להחזיק מעמד".

בעיר החרבה נותרו 1,056 פלסטינים ופלסטיניות. מחציתם רוכזו בקרבת הרכבת ונדרשו להמשיך את הפעלתה השוטפת לצרכי הלחימה. המחצית השנייה רוכזה בשטח קטן מוקף גדר תיל שכונה על ידי החיילים "הגטו" וסבלו ממחסור רב ומעבודות כפויות. בין עבודות הפרך שנאלצו הניצולים לבצע היה איסוף הגופות הפזורות ברחבי העיר וחלקי האיברים במסגד

בינתיים, בעיר החרבה נותרו 1,056 פלסטינים ופלסטיניות. מחציתם רוכזו בקרבת הרכבת ונדרשו להמשיך את הפעלתה השוטפת לצרכי הלחימה. המחצית השנייה רוכזה בשטח קטן מוקף גדר תיל שכונה על ידי החיילים "הגטו" וסבלו ממחסור רב ומעבודות כפויות. בין עבודות הפרך שנאלצו הניצולים לבצע היה איסוף הגופות הפזורות ברחבי העיר וחלקי האיברים במסגד. גופות וחלקי גופות הוטמנו בקברי אחים על ידי השבויים הפלסטינים, שבהמשך הונחו לשרוף את הגופות שהיו רבות מדי לקבורה.

חלימה נקיב, ילידת לוד: "אחר כך היהודים הקיפו אותנו. ואמרו שעלינו ללכת לגטו. נשארנו בגטו במשך שנתיים, באיזור המרפאה, הכנסייה והמסגד. ריכזו אותנו שם וגידרו מסביבנו בגדרות תיל […] באו היהודים ואמרו 'אנחנו רוצים שתאספו את הגופות רחוק' כי המתים התנפחו והחלו להסריח. היה אחד ששמו עלי אלח'לילי, מלוד, היו לו עגלה וסוס. אמרו לו 'תבוא עם העגלה ואסוף את הגופות.' הוא בא והתחיל לאסוף את הגופות והביא אותם לבית קברות כדי שישרפו אותם".

מעדויות לוחמים ישראלים מתבהר שחלק מהשבויים הוצאו להורג לאחר שסיימו להעלים את גופות ההרוגים. כך מספר בנימין עשת בעדותו:

בנימין עשת, לוחם פלמ"ח: "היה עסק שקברו את החבר'ה האלה. היו צריכים לקבור אותם. ואחר כך את אלה שקוברים אותם. מה עושים עם האנשים האלה שקוברים אותם?"

כנסיית סיינט ג'ורג', אלליד, 1920. צילום: G. Eric and Edith Matson Photograph Collection, Library of Congress

חיים תחת אפליה ואלימות

היום, מבחינה מספרית, האוכלוסייה הפלסטינית בלוד כמעט זהה בגודלה למספר התושבים בעיר ערב כיבושה ב-1948, אבל זו אינה חברה אורגנית, אלא חיבור מלאכותי בין קבוצות מוחלשות. מתושביה המקוריים נותרו משפחות בודדות שחיו לצד כמה מאות עקורים מיישובים אחרים, שכלל לא הכירו לפני המלחמה. אל הלודאים הצטרפו עם השנים פלסטינים נוספים, כולל בדואים מהנגב, שאדמותיהם הופקעו על ידי המדינה, ואחרי 1967 גם משפחות של משתפי פעולה עם השב"כ, בעיקר מעזה. לכל קבוצה האובדן והכאב הייחודי שלה. לכולן הטראומה המשותפת של הנכבה והמטען של חיים תחת אפלייה ואלימות יומיומית, אי-שוויון והזנחה שיטתית בתחומי הקרקעות, התכנון והדיור, אלימות משטרתית ופשיעה.[15]

החל משנות ה-90 פועל בלוד גרעין תורני שנהנה מתקצוב עירוני וממשלתי על חשבון תושבי לוד הוותיקים, ערבים ויהודים כאחד. הגרעין תורני שמפעיל מכינה קדם צבאית ומרכז סביבו תושבים חמושים, שלפי עדויות פועלים לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית בעיר בתמיכת העירייה והמשטרה.[16][17][18] במהלך חודש מאי 2021 זרמו לעיר קבוצות של נושאי נשק מיצהר והתנחלויות אחרות כדי לתגבר את חברי הגרעין, סיירו ברחובות אחרי שעות העוצר שהוטל בעיר, הקימו מחסומים מאולתרים, תקפו תושבים ערבים וירו לעבר מסגדים, כשהם נתקלים בהתנגדות אפסית ואף בשיתוף פעולה מצד המשטרה. ב-11 במאי נורה ונהרג מוסא חסונה על ידי בני הגרעין, ששוחררו ממעצר יומיים לאחר מכן בטענה שפעלו מתוך הגנה עצמית, אף שחסונה לא היה חמוש. בימים הבאים הותקפו בתי כנסת ומסגדים בעיר, ביניהם מסגד דהמש, שנרגם באבנים. תושבים ששהו בתוך המסגד כדי להגן עליו דיווחו שהתוקפים ניסו לפרוץ בכוח לתוך המסגד. מה-13 במאי שימשה לשכת ראש העיר את חברי הגרעין ותומכיהם כחדר מלחמה.[19] כ-800 לוחמי מג"ב שנכנסו לעיר הטילו עוצר לילי ופעלו נגד התושבים הפלסטינים מבלי לרסן את האלימות מצד יהודים, שגם זכתה לפחות דיווחים בתקשורת.

פלסטינים רבים נאלצים לראות את בתיהם נהרסים על ידי דחפורים, כשבסמוך נבנית על שטח בית הקברות הערבי שכונה מגודרת ליהודים בלבד

לכך מתווספים צווי הריסה העומדים כנגד תושבים פלסטינים רבים, שנאלצים לראות את בתיהם נהרסים על ידי דחפורים, כשבסמוך נבנית על שטח בית הקברות הערבי שכונה מגודרת ליהודים בלבד. פעולות נוספות לדחיקת התושבים הערבים מקודמות באופן אישי על ידי ראש העיר יאיר רביבו, גם הוא חבר הגרעין בעבר, שהתפרסם לאחרונה בכך שאיים על חברת המועצה פידא שחאדה כי ימסור את שמה לשב"כ. בבסיסם של כל הצעדים האלה עומדת המחשבה, שהובילה גם את כיבוש לוד ביולי 1948, כי קיומה של אוכלוסיה ערבית עירונית במרכז הארץ הוא דבר שהחברה הישראלית אינה יכולה לשאת. השאלה אם קביעה זו היתה נכונה אז, ואם היא נכונה כיום, לא עלתה מעולם לדיון מול הציבור הישראלי, שבשמו נעשו פעולות אלה, ולא הוצג בפניו תג המחיר של טבח, גירוש, עבודות כפויות, ריסון קבוע של האוכלוסייה, והקמתם של גרעינים תורניים חמושים המתפקדים כמיליציות בתוך שטחה הריבוני של ישראל.

***

איך גדל ילד שנותר לבד עם אמו בעיר שבה חיה שבוע לפני כן כל משפחתו המורחבת? אילו התמודדויות נפשיות נושאים עמם מי ששרדו את הזוועות? איך מרגישים תושבים שבני משפחותיהם חיים מאז 1948 במחנה פליטים בעזה, כשהם שומעים שהצבא הישראלי "תקף מטרות" ברצועה? איך מרגישים העוברים יום יום ליד מגרש חניה ריק שהרשויות מסרבות לבדוק מי קבור תחתיו? איך הרגיש אביו של מוסא, מאלכ חסונה, כשראש העיר איים עליו שהוא "הולך לוודא שייקחו לך את כל הנכסים"? איך מרגישים 38 צעירים מלוד, חלקם בני משפחת המנוח, שנכון לכתיבת שורות אלה עדיין מוחזקים במעצר, בעוד שהרוצח של מוסא מסתובב חופשי כמו יתר היהודים שלקחו חלק פעיל באלימות? לערביי לוד לא עומדת הזכות להגן על עצמם, לא ביולי 1948 ולא במאי 2021.

כמו בכל עיר בישראל, שקט ופיוס יתאפשרו בלוד כשיונהג בה שוויון אזרחי מלא, כולל הכרה בנפגעי פעולות האצ"ל, הפלמ"ח וצה"ל, צמצום כמויות הנשק האזרחי, גם בקרב אוכלוסיית הגרעין התורני, והקצאה שוויונית של קרקעות והיתרי בניה, כמו גם אכיפה שוויונית, כולל האפשרות לקיים הפגנות ומסעות לוויה בלי נוכחות מאסיבית של משטרה וצבא.

73 שנים אחרי שהסתיים, הגיע הזמן גם להכניס את הפרטים המלאים של "מבצע דני" לתוכניות הלימודים, לקיים דיון אמיתי בשיטות הפעולה של יגאל אלון, משה דיין ויצחק רבין ובמחירים שהן גובות עד היום משני צידי הקו הירוק, ולאפשר לבני משפחותיהם של ניצולי האירועים המתוארים כאן לשוב לעיר המוצא שלהם, כמאמר הפסוק המתנוסס על סמל עיריית לוד: "ושבו בנים לגבולם."

חמושים בלוד, ב-12 במאי 2021 (צילום: אורן זיו)

——–

[1] בני מוריס מציין שההפגזה האווירית התקיימה לילה לפני כן, מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949
(עם עובד, מהדורה שביעית 2005), 274.
Kadish, Alon, and Avraham Sela.
 "Myths and historiography of the 1948 Palestine War revisited: the case of Lydda."
 The Middle East Journal 59, no. 4 (2005): 617-634, 625
[2] כל העדויות נלקחו ממאגר העדויות של עמותת זוכרות אלא אם צוין אחרת.
[3] שמריה גוטמן, "לוד יוצאת לגולה," מבפנים 13:3 (1948)
[4]ספר הפלמ"ח כרך ב' (הקיבוץ המאוחד, תשט"ז)
564; Benny Morris; The birth of the Palestinian refugee problem revisited
 (Cambridge University Press, 2004)., 426;
Kadish and Sela (2005), 630
[5] מצוטט אצל Ilan Pappe, The ethnic cleansing of Palestine (Simon and Schuster, 2007), 168.
[6] ספר הפלמ"ח ב' , 571. הקדמה מאת ההיסטוריון וליד ח’לידי לעדות של אסבר מנייר:
 Spiro Munayyer (1998),"The fall of Lydda," Journal of Palestine Studies, 27(4)
80-98, 81; מוריס (2005), עמ' 273
[7] משה קלמן, "ההבדל בין דיר-יאסין ללוד," ידיעות אחרונות, 2.5.1972, עמ' 21
[8] ספר הפלמ"ח ב', 571.
[9] יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948 (דביר, 2004), 246; מוריס (2005), 276;
       ספר הפלמ"ח ב', 571.; Khalidi (1998), 82
[10] ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך (הוצאת עמיקם 1969), עמ'  160, מצוטט אצל: מוריס (2005), עמ' 276
[11] אריה יצחקי, "דיר יאסין - לא בראי עקום". ידיעות אחרונות, 14.4.1972; משה קלמן, "ההבדל בין דיר-יאסין ללוד,"
        ידיעות אחרונות, 2.5.1972, עמ' 21; ארנון לפיד, "עדות הפלמחניק מ-1948: גירשנו, פוצצנו, הרגנו",
        mynet, 14.2.2013
[12] ארנון לפיד,"עדות הפלמחניק מ-1948: גירשנו, פוצצנו, הרגנו" mynet, 14.2.2013
[13] ההיסטוריון הפלסטיני מוסטפא אל־דבאע' מעריך שבמסגד דהמש נהרגו 176 איש ואישה.
        קדיש וסלע טוענים כי 50-60 איש נהרגו ישירות מההפגזה ועוד 30 בפלישה רגלית למסגד
        (Kadish and Sela 2005, 631).
[14] מסטפא כּבּהא וודיע עואודה, אסירים ללא חרבות: האסירים הפלסטינים ובתי המעצר הישראלים הראשונים, 1948-1949
        (המכון ללימודים פלסטיניים, 2013) [בערבית], עמ' 167-168
[15] חיים יעקובי, "חיי השגרה בלוד: על כוח, זהות ומחאה מרחבית בעיר המעורבת לוד"
        ג'מאעה, כרך י' (תשס"ג), עמ' 69-110
[16] אורן זיו, "האלימות בלוד: גרסת הצעירים הפלסטיניים," שיחה מקומית 12.5.21.
[17] נגה איתן ואילן פרנקל, "נבואה שהתגשמה: הגרעין התורני יפוצץ את לוד," שיחה מקומית 23.6.2021
[18] בני נוריאלי, "לוד, על יצירת גבול ומחיקתו. הסדנה להיסטוריה חברתית," הארץ 27.5.21
[19] בני נוריאלי, "לוד, על יצירת גבול ומחיקתו. הסדנה להיסטוריה חברתית," הארץ 27.5.21

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יוסי אמיתי

    אכן, נחוץ וחשוב לדבר על לוד. חשיבות התחקיר המפורט והמתועד של נעה ויערה אינו רק בשפיכת אור אל מחוזות האפלה (המכוונת והאקראית) בסיפור העבר הלודאי, אלא גם משום שהסיפא שלו מציעה פרספקטיבה של עתיד טוב יותר, על בסיס שוויוני, לתושבים הערבים והיהודים של עיר מדממת זאת. העתיד המוצע, הטוב יותר, מותנה, בין היתר, גם בלמידת העבר, כואב ומכאיב ככל שיהיה.
    אחרי שאמרתי כל זאת, ובצד כל השבחים שהתחקיר הזה ראוי להם, והוקעת פשעי "הישיבות התורניות" ונותני החסות להן, אני סבור שגם מן הצד הערבי בוצעו במהלך אירועי מאי פשעים שאין עליהם מחילה. גם כאשר הדם רותח נוכח סגירת תיק הרצח של מוסא חסונה ושחרור רוצחיו, אין לשאת את הסלקציה שמתפרעים ערבים עשו בזיהוי כלי רכב של נהגים יהודים והפעלת אלימות רצחנית נגד נהגיהם שזוהו כיהודים (שלום יהושע ז"ל, אזרח חף מפשע, שהוא ומשפחתו לא חטאו בשנאת ערבים). אין לשאת הטלת בקבוקי תבערה לדירותיהם של יהודים, גם כאשר הם מתנחלים. אין לשאת הצתת בתי כנסת. כל אלו, ועוד, אינן תגובות לגיטימיות של אוכלוסייה מתגוננת, אלא פשעים נתעבים, ששוחרי שלום ושוויון, יהודים כערבים, חייבים לגנות חד משמעית. גם פשע המבוצע ע"י הצד הצודק, הקורבן, הוא פשע לכל דבר ועניין.
    ואני חוזר ומשבח את השילוב החשוב בתחקיר זה, בין העבר המדמם לבין העתיד המיוחל ללוד ולמקומות רבים אחרים.

  2. שמרן בעל כורחו

    אני רק שאלה- מי לא קיבל את התוכנית החלוקה ופתח במלחמה במטרה אחת ויחידה , להרוג את היהודים ולגדוע את שאיפתם למדינה ריבונית.

  3. שמרן בעל כורחו

    מי שנחת הרגע מהירח בוודאי חושב שהכובשים המנוולים הציוניים פתחו במלחמה את הילדים המסכנים על לא עוול בכפם מתוך אכזריות לשמה .