אולימפיאדת ריו: כשהאלים היוונים שלנו מופשטים מהתהילה

(שירה עבו)

יום שבת 6 באוגוסט היה היום הראשון לתחרויות, ושירה ראשוני בג'ודו ואלכס שטילוב בהתעמלות היו הראשונים מהנבחרת הישראלית לעלות על המזרן. שטילוב החליק ולא העפיל לגמר המיוחל, ראשוני נפסלה על עבירה בקרב הראשון – ומהר מאוד, כמו היו מוכנות מראש, צצו הכותרות "אכזבה בריו".

גילי כהן וגולן פולק עלו למזרן הג'ודו למחרת, אבל אף אחד מהם לא שרד את הקרב הראשון. בשני שגיא מוקי הקפיץ לנו את הלב עם העפלה לחצי גמר ואז הפסד בקרב על הארד, סיים במקום החמישי – המכובד או המאכזב, תלוי את מי שואלים. השיח בישראל, כמו בכל ארבע שנים, נע בין אלו שממהרים להתאכזב, ולשאול למה אנחנו בכלל טורחים לשלוח נציגים, לבין אלו המזועזעים מהביקורת וממהרים להגן על הילדים של כולנו: שההישגים שלהם הם ההישגים של כולנו, ההפסדים שלהם הם ההפסדים של כולנו; אבל בנטל האימונים, הנסיעות וההוצאות הכספיות המצטברות – נושאים הספורטאים וההורים שלהם לבדם.

הדיון הזה כנראה ימשיך ללוות אותנו עוד כמה אולימפיאדות, אבל אני רוצה להאיר כאן נקודה שאף אחד מהצדדים לא מדבר עליה: עזבו אותנו מהאכזבה – ההפסד הוא חלק בלתי נפרד מהספורט. לונדון 2012, אלוף אירופה הטרי והמדליסט האולימפי מאתונה, אריק זאבי, עולה למזרן הג'ודו לקרב הראשון שלו, פחות מדקה מאוחר יותר הוא מוצא את עצמו נכנע. נגמרה האולימפיאדה, האורות כבים והמסך יורד על הקריירה של אגדת ספורט ישראלית. ספורט הוא תיאטרון, הוא הצגה שבה מיטב מעמידי הפנים מביטים לטבע בעיניים ועובדים עליו, מעזים למתוח את גבולות היכולת ולהצית לעולם את הדמיון.

אלכס שטילוב (צילום מעמוד הפייסבוק)
אלכס שטילוב (צילום מעמוד הפייסבוק)
ההפסד הוא חלק בלתי נפרד מהספורט. לונדון 2012, אלוף אירופה הטרי והמדליסט האולימפי מאתונה, אריק זאבי, עולה למזרן הג'ודו לקרב הראשון שלו, פחות מדקה מאוחר יותר הוא מוצא את עצמו נכנע. נגמרה האולימפיאדה, האורות כבים והמסך יורד על הקריירה של אגדת ספורט ישראלית. ספורט הוא תיאטרון, הוא הצגה שבה מיטב מעמידי הפנים מביטים לטבע בעיניים ועובדים עליו, מעזים למתוח את גבולות היכולת ולהצית את הדמיון

התרגילים שאלכס שטילוב עושה על המזרן הם לא אנושיים – הם התעלות הרוח על החומר, הרצון על הכאב, ההחלקה שלו היא הדבר הטבעי, ההגיוני – זהו הרגע שבו המסכה יורדת. ההפסדים הם ההתנפצות של החלום בקרקע המציאות. באולימפיאדה אנחנו רואים את האלים היוונים שלנו מופשטים מהתהילה, הופכים פתאום לבני אדם וזה רק מגדיל את המיתוס. לוונוס וסרינה וויליאמס יש שלוש מדליות זהב אולימפיות ביחד (סידני, בייג'ין ולונדון), ועוד אחת לכל אחת בטורניר היחידות (ונוס בסידני, סרינה בלונדון) – ובכל זאת הן באו רעבות הפעם. כשוונוס נשאלה השנה האם לא ראוי שהטורניר האולימפי ישפיע על הדירוג היא ענתה: "למי אכפת מהדירוג כשאת משחקת על מדליית זהב?" האחיות שמעולם לא הפסידו בטורניר הזוגות האולימפי בטניס עפו הפעם בסיבוב הראשון – בריו הגיבורות האמריקאיות הפכו לאנושיות, ההצגה נגמרה, לא תהיה עוד מדליית זהב, לא הפעם. ונוס הפסידה גם בטורניר היחידות בסיבוב הראשון, האחות הקטנה סרינה, אלופת ווימבלדון הטרייה, הפסידה בסיבוב השלישי.

ונוס וסרינה וויליאמס. צילום: Emmett Anderson, CC BY 2.0
ונוס וסרינה וויליאמס. צילום: Emmett Anderson, CC BY 2.0

אבל כנראה שלא היה כישלון מפואר יותר מזה של דרק רדמונד הבריטי בברצלונה 92׳. חצי הגמר של ריצת ה-400, רדמונד שנפצע והחלים ונפצע והחלים שוב ושוב פותח מצוין ואז – קורה משהו. באמצע הריצה נקרע לו השריר. הוא כורע. ואז קם, מנסה בכל זאת להשלים את הריצה האבודה ואז אבא שלו מגיע, מניח יד על הכתף והולך איתו לקו הסיום. 24 שנים אחרי ואין עין אנושית שיכולה להישאר יבשה למראה הזה.

Derek-Redmond-1992

אגדות אולימפיות לא חייבות לעמוד על הפודיום, הטרגדיה היא חלק מהיופי, מי שמבין את זה לא יכול להתאכזב. אנחנו יכולים רק להשתאות, לתת להצגה הטובה ביותר בעולם להפנט אותנו ולשכוח לרגע שמדובר בבני אדם כמונו שעומדים על הפודיום – עד שהם מפשלים.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. Oded Assaf

    העין שלי – כך מסר לי רופא העיניים שלי – אנושית לגמרי, ובכל זאת היא נשארה יבשה ! ואני תוהה : מדוע ? זאת ועוד:ההצגה הטובה בעולם – כך על פי המאמר – אכן, מהפנטת המוני אנשים כל פעם מחדש, והם שוכחים, מן הסתם, שהם מביטים ב"בני אדם כמונו". אלא שההיפנוזה הזאת ( ויש, כמובן, מונחים אחרים שאפשר להיעזר בהם) משכיחה מאותם מהופנטים שיש עוד "בני אדם כמונו", ולאו דווקא על הפודיום אלא מחוץ לתחום המשחקים הרשמי – רבבות ברזילאים אומללים, עניים ומדוכאים שהמשחקים האולימפיים, בעזרת השלטונות ותעשיית הספורט הבינלאומית, הדיחו אותם ממגוריהם המטים לנפול, מאזורי העוני המשפילים, בלי שיוכלו לקוות לחיים טובים יותר הודות לכספים האדירים שתחרויות הספורט האלה מגלגלות בלי הפסקה. חסרי הקול האלה אמנם מפגינים שם, אבל מי שם לב אליהם, בכלל? לא השחקנים, לא הממשלות, לא התקשורת. כך היה גם בסין. כך יהיה גם במשחקים הבאים. זאת טרגדיה שאין בה – אם אתמרן קצת בניסוח של כותבת המאמר – שום יופי.