דימונה טוויסט: עמוד האש הפמיניסטי
(יוסי דהאן)
נתחיל מהסוף – לכו לראות את סרטה החדש של מיכל אביעד, "דימונה טוויסט". הסרט הנפלא הזה הוא גם סרט גם על אמי, על נשים מקזבלנקה ומקומות אחרים שחיו בערים קולוניאליסטיות צרפתיות מודרניות שדמו הרבה יותר לפריז מאשר לדימונה. נשים ומשפחות שהיגרו לכאן עם פנטזיות על גן עדן יהודי הרמוני, אך נשפכו תוך כדי הונאה ממשאיות במקומות נידחים שכוחי אל כדימונה ומעברות בית שמש ובת ים, להגשים חלום לאומי של כיבוש השממה ויישוב הארץ – חלום שחלמו עבורן אחרים. נשים שלא הבינו ורתחו מזעם על ההתנשאות של אנשי המקום עליהן, התנשאות של "ישראל הראשונה על ישראל השנייה" כפי שאומרת אחת הגיבורות, ללא שום הצדקה. במהלך הסרט העירה צופה שישבה סמוך אלי לחברתה: "נשים מדהימות, ואיזה דימוי שלילי יש עליהן כאן".
יש, ואפשר לספר סיפורים רבים ושונים על הגירת מזרחים ועיירות פיתוח וגם על דימונה. הסרט של מיכל אביעד מביא את קולן, ואך ורק את קולן, ללא הפרעת קולו של גבר, של שבע נשים, שש מזרחיות ואשכנזייה אחת, על חייהן בארצות הולדתן, על ההגירה, הילדות, הנעורים וחייהן כיום. חייהן ומחשבותיהן של הנשים החזקות, החכמות והמצחיקות הללו, חיים של נשים הנאבקות נגד הזנחה, תינוק בן חצי שנה, אח של אחת הגיבורות, שנפטר כתוצאה מהתייבשות והיעדר טיפול במסע מחיפה לדימונה, נגד הפלייה של המימסד האשכנזי הקולט, על רקע עדתי, הסללה של ילדים מזרחים לבתי ספר מקצועיים וילדים אשכנזים לבתי ספר עיוניים, אפליה תעסוקתית על רקע פוליטי והקרנות נגד גזזת. אולם חלק מהן גם סובל ונאבק נגד דיכוי ואלימות מצד אבות ובעלים החונקים את קיומן.
הביטוי פמיניזם לא מופיע בסרט אולם הסרט מציג הוויה של פמיניסיטיות מזרחיות בישראל לפני שהוא הוגדר ככזה, נשים עצמאיות המשתחררות מהכלא החברתי, המשפחתי והזוגי בו הן נתונות. המנהלות ביום, כפועלות ייצור ב"כיתן דימונה" מאבק עובדות אמיץ ומוצלח נגד בעלי המפעל, ובלילה רוקדות טויסט.
קולן של הנשים בסרט נשמע על רקע אוסף נדיר ועשיר של תמונות ישנות וסרטוני ארכיונים, שעושה רושם שנדרשו שנים לאסוף אותם. השזירה בין החומר הארכיוני לבין קולן של הנשים המדברות למצלמה יוצר עולם מרתק של צמצום ואיפוק, הנמנע מליפול למלכודת הקלישאות של הדיון העדתי ומניצול מניפולטיבי רגשי של החוויות, לעתים קשות מאד, של הדוברות, אי אפשר היה לעשות סרט אמפתי יותר.
הסרט מצליח במשימה הקשה להימנע מלגרום שעמום, חוויה שכיחה שחווה מי שצופה בגודש של תמונות אלבום מצהיבות וקטעי סרטי ארכיון. מבחינה זו "דימונה טויסט" הוא גם חוויה אסתטית ייחודית. עמוד האש הפמיניסטי האלטרנטיבי.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
המחבר (מרוקאי במוצאו) כותב : "…. נשים ומשפחות שהיגרו לכאן עם פנטזיות על גן עדן יהודי הרמוני, אך נשפכו תוך כדי הונאה ממשאיות במקומות נידחים שכוחי אל כדימונה ומעברות בית שמש ובת ים…
האם בת ים היא מקום נידח ושכוח אל ? בת ים של שנות ה 50-70, הייתה עיר עם איכות חיים יותר טובה מת"א. עיר אליה הגיעו עולים מכל העולם. מה רע בלגור בבת ים או בית שמש של אז (היום הן קטסרופה ודווקא בגלל עיריות כושלות או השתלטות של חרדים). בתור מי שהוריו ומשפחתו, מאז עלותם למדינת ישראל, גרו בישראל, אני מתנגד בתוקף לקביעה של המחבר, כי בת ים היא מקום שכוח אל או גרוע או שאנשים נשפכו אליו (הם בחרו מרצונם להישאר לגור בעיר, קרוב לים).
בשולי הדברים, המחבר, צאצא של מהגרים ממרוקו, לדעתי, מחזק את הטענה כי לא משנה מה, המהגרים המרוקאים וצאציהם תמיד יתלוננו ויבכו. לא משנה איפה שיכנו אותם: בת ים (שבה שיכנו גם מצרים, תוניסאים, רוסים, רומנים, פולנים, גרמנים, צ'כים, סורים, לבנונים וכן גם מרוקאים) או בית שמש לצורך העניין, זה לא טוב להם ורק להם !! שום דבר לא טוב, תמיד לבכות ולהתלונן. להתגעגע לעבר שקרי ומדומיין במרוקו הקולוניאלית זה כן, לבנות עתיד איכותי להם ולילדים שלהם, כמו כולם: "מזרחים" ו"אשכנזים" כאחד. נקודה למחשבה.
גרו בבת ים, לא בישראל, סליחה.
כוונת הכותב מתייחסת למעברות בת ים ששכנה אי שם בין רחוב הנביאים לסוף בלפור ולא לעיר שגם ככה בשנות החמישים הייתה חולות ועד שנות השבעים כבר התפתחה אך עדיין המעברה הייתה קיימת
אני שמה את זה כאן
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94
כאן כתוב שלדימונה הגיעו בתחילת שנות השישים עולים ממזרח אירופה והשתלבו בה.
בכל המקומות שבהם מתלוננים שהיו רק מזרחים היו גם אשכנזים שחיו את אותן צרות.
אני גם זוכרת שלפני שהגיעו העולים מארצות האיסלם, חיו כאן יהודים מארצות אירופה ששוכנו בכל רחבי הארץ, ליד קו הגבול שלה, בנו ישובים חקלאיים ואת החיים בערים. רבים מהם ניצולי שואה, גם חלקם חיו בערים כמו פאריז ואפילו בפאריז עצמה אבל חוו בגידה נוראית מהאירופאים עימם חיו מאות בשנים.
חלקם שהגיעו קודם לכן הגיעו גם ממציאות מפותחת ונפלו לתוך מציאות של אויבים בכל מקום, עבודה קשה ותנאי חים קשים עוד יותר.
אני לא מתכחשת לאפליה ולתחושת המצוקה של העולים מארצות האיסלם שמשפחתי גם חלק מהם אבל לא מוכנה להמשיך את הבכיינות הזו של אכלו לי שתו לי דפקו אותי. בדימונה חיים הרבה מאוד עולים מברית המועצות ולא זכור לי שהם מזרחיים. הם לא זכו לשום עדיפות ולא נהנו מיחס נדיב של יוצאי רצות האיסלם הותיקים שעשו עליהם סיבוב של אגו.
תפסיקו לבכות על עצמנו. יש לנו כאלו הישגים בכל השנים שאנו חיים כאן שהגיע הזמן לשיר שירים אחרים שהם לא הדהוד של מה שנתניהו דוחף למזרחים בראש כדי להמשיך לשלוט. אני גאה במוצא שלי ולא עושה מזה עסק ריווחי אלא חיה עם זה כמובן מאליו ומתקדמת לפי השאיפות שלי.
אז הביאו נשים אשכנזיות שילמדו אותן לבשל למרות שהן ידעו יותר טוב מהן.
מזעזע.
נורא.
טרגדיה.
אסון הומינטרי.
אבל עברו כמה שנים מאז אולי כדאי להתקדם או שיותר נעים להישאר לנצח ברחמים עצמיים?