החיים בצל הענק של מדינת ישראל

(אסיה לדיז׳ינסקיה)

במהלך הבחירות האחרונות יצא אחד, יאיר לפיד שמו, למסע בחירות אינטנסיבי. הוא חלף כרוח באולמות גדולים, מילא חדרים עד להתפוצץ. אנשים כמוני וכמוכם תרמו לו ערבים שלמים ובאו לשמוע את זה שרוצה לשבת ממש בקרוב על כס הברזל. ואז, באחד המפגשים הסוחפים האלו, עדכן לפיד את שומעיו בנוגע לתכנית המדינית שלו: "אני אגיד לכם משהו שלא כל כך נעים לשמוע", חימם את הקהל שהיה חם ממילא, "הפלסטינים לא מעניינים אותי".

האמירה היהודית הזו, החמה והערכית, הספוגה בחכמה פוליטית נדירה, זכתה למחיאות כפיים נלהבות. לא האמנתי למשמע אוזניי. הייתכן? פוליטיקאי בכיר (עם שאיפות וכו') מבסס את מעמדו כאיש ציבור, בעודו נשען על התעלמות ממיליונים? איפה האחריות? ההגינות? מישהו בכלל מסוגל לדמיין דבר כזה?

ובכן, כן. מדינה שלמה. ישראל קוראים לה. באדיקות, שנים ארוכות, ביהירות נגעלת. פשוט מתעלמת. לפיד רק אמר את זה בקול רם. הרבה לפני הגדרות והחומות, עוד כשאפשר היה לראות פלסטיני או שניים בנסיבות שאינן טראגיות, הונחינו בצורה רשמית "לא לדבר על זה": לא להביא "פוליטיקה" לכיתות, למקומות העבודה, הביתה, לבתי קפה. זה לא בריא ומעכיר את האווירה ועלול להזיק ולהסית ולאסלם ולרסק את הנישואים השבריריים ממילא. לא לדעת שהם כאן, לא לחכך בהם את התודעה הלאומית שלנו, לא להקשיב להם – כי מה כבר יש להם לומר? ננהל אותם בכוח הבירוקרטיה והמחסומים, נשמור על עצמנו, נדאג לעצמנו. נסתום כל חרך ונקים את האימפריה הדמוקרטית שלנו המבוססת על השתקה מטורפת של כל בדל של דעה או רצון או חלום בצד השני.

איזו אסטרטגיה נהדרת! נכבה? חרטא! לא היה ולא נברא. תראו, זה אנחנו כאן! יפים ושאפתנים. אירופה ואמריקה מתות עלינו, אנחנו דומים להם כל כך!

בבסיס הצבאי בו שירתתי, בלב עיר ערבית, היו מפות יפות וצבעוניות של כל אחת מההתנחלויות היפות והצבעוניות ב"גזרה". ים הפלסטינים סביבן היה אפור וחסר צבע, מושתק ומסוכן. נציגים חסומי-פה שלהם היו נגררים מדי פעם פנימה, נזרקים לתוך תא קטן ומנוטרלים לכמה ימים. הם אכלו את השאריות מהצלחות שלנו, שנגרפו לתוך סיר, בידיים חשופות. מי אתם, אנשים? מה יש לכם לומר על הארוחה שזה עתה קיבלתם? על החיים בצל הענק הנהדר הזה, ששמו מדינת ישראל? שקט. דומייה. מי רוצה לדעת? אולי קומץ של מתאבדים אידיאולוגיים שקוראים את גדעון לוי ועמירה הס. טיפות קטנות של קולות לא רלוונטיים, שנשמעו באוזן הקולקטיבית כזמזום מטריד. שקט שיהיה פה!

בודדים, אני אחת מהם, טיפסו מעל החומות וחדרו דרך החרכים, נכנסו לבתים שלא על מנת לנתץ ולעצור עוד אדם עם אישיות וקול, משפחה ורצון חופשי. בודדים, חברתי נגה קדמן אחת מהם, האזינו בקשב רב להיסטוריה של האנשים האלו, שנמחקה באבחה ציונית ואסרטיבית אחת. היא כתבה ספר, "בצדי הדרך ובשולי התודעה", שמביא את סיפורה הלא ייאמן של ההשתקה הגדולה הזו – השיטה העקבית של ישראל למחות כל זכר לקול הפלסטיני ולמורשת שלו במקום הזה. סיפורם של הכפרים שנמחו, המשפחות שנבלעו בישימון של הפליטות. לא קיים? לא היה? לא השפיע? ואולי בכל זאת – אנשים?

אינתיפאדה רודפת אינתיפאדה, כל יום השכול מכה בעוצמה ביושבי הארץ הזאת. ככל שהולכים מזרחה ודרומה, השכול מתגבר. "הם שונאים אותנו כל כך", מעריכים פוליטיקאים מקצועיים, "שאין לנו מה להקשיב להם. נשמע רק שנאה". אבל לא רק למחמאות צריך להיות מוכן פוליטיקאי, לכל הרוחות!

גם היום, אחרי שנים רבות כל כך של חיים עם מחסום פה קולקטיבי אדיר, יש לאנשים האלו מה לומר. יש להם פצע להציג ובקשות ודרישות של בני אדם. "חג שמח!", אמר חנן פורת מיד אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין. והוא צדק – החג שלו היה שמח. הוא לא הכיר בחייהם של הפלסטינים, ואיך יכיר במותם?

הפלסטינים לא מוכנים להמשיך ולהתנהל, דור אחרי דור אחרי דור, בצדי הדרך ובשולי התודעה של ישראל. כדי לקיים כאן משהו שמזכיר משטר, מדינת חוק, ישות מדינית, אי אפשר להמשיך לדלג מעל האפור וחסר הצבע הזה לנצח.

"שוברים שתיקה" לא יכולים לדברר את הפלסטינים, כי הם לא באו לפלסטין כדי לראיין את האנשים בבתים שלהם. הם לא באו לשמוע, הם באו לעצור ולהפחיד. אחרי שחזרו לחייהם והפכו במה שהיה שם, הם פתחו את הפה. הסיפור שלהם לא מפצה על הדומייה הגדולה ההיא, אבל הוא צועק באוזניהם של אדוני הארץ הזאת: אידיאולוגיית העיוורון והחירשות נכשלה כשלון חרוץ, תכירו בזה! תאזינו, תודו בטעויות נוראיות, תבקשו סליחה. איבדתם את התדר, תפנו את הדרך.

אסיה לדיז׳ינסקיה עובדת בטלוויזיה מאז שנת 2000, המומה מהכיבוש מאז 1992.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ליכודניק

    מעולם לא דיברתי עם פלסטיני ואשמח לשמוע מהו, בערך, פתרון מקובל עליהם.