טא-נהסי קואטס ובעלי הפריבילגיות

(יוסי דהאן)

ספרו של העיתונאי והסופר טא-נהסי קואטס, "Between the World and Me,” המעורר דיון ציבורי רחב בארצות הברית, נמצא במקום השלישי ברשימת רבי המכר של אמזון. קואטס הוא עיתונאי בכיר במגזין ״אטלנטיק״, שספריו ורשימותיו על יחסי גזע יצרו דיונים ציבוריים סוערים. אחד המרכזיים שבהם, מאמרו הארוך (15,000 מילים) "ההצדקה לפיצויים" (The Case for Reparations), בו הוא פורש טיעונים לפיצוי שחורים בשל מאות שנות ניצול, הפך לאחד המאמרים הנצפים ביותר של המגזין.

ספרו האחרון, שנכתב בהשראת ספרו של ג'יימס בולדווין “The Fire Next Time, מנוסח כמכתב שכותב קואסט לבנו הצעיר סמורי בן ה-14. בספר, קואטס מתאר משמעות מרכזית של גזענות בארצות הברית, גזענות כתקיפת גופם של שחורים. התקפה על יכולתם לנוע בחופשיות במרחב. דבר הבא לידי ביטוי, בין היתר, בירי של שוטרים על שחורים בלתי חמושים, או בתקריות דרמטיות פחות כגון דחיפה שספג בנו בן ה-4 של קואטס מאשה לבנה במעלית בניו יורק.

עדיין לא קראתי את הספר, אולם הנה תרגום של קטע שהתפרסם בעיתונות שסקרה את הספר, בו מתאר קואטס את הקבוצה שהוא מכנה "The Dreamers", אותה קבוצת אנשים הסובלים מבורות שמונעת מהם לראות את המציאות ההיסטורית שבבסיס הפריבילגיות שלהם. קואטס מתאר את המונולוג הפנימי של אנשי קבוצה זו כך:

"זה צודק מבחינתי לחיות את חיי בהרגשה שכל מה שיש לי מגיע לי בזכות, לחשוב שאני צאצא של מורשת אצילה, שאני מהווה כוח בעולם שפועל תמיד למען הגשמת הטוב, ואפילו לעתים כאשר הייתי חלק מהכוח הרע בעולם, גם אז, ניסיתי לעשות את הדבר הנכון".

החולמים שכחו, כותב קואטס, "את היקף הגזל של העבדות שהעשיר אותם, הטרור שאיפשר להם במשך מאה שנים לגנוב את זכות הבחירה, מדיניות ההפרדה שהעניקה להם את הפרברים בהם הם חיים. הם שכחו, כיוון שלזכור ייאלץ אותם להתעורר מחלומם היפה, ייאלץ אותם לחיות איתנו כאן בעולם".

נעמה נגר כתבה אצלנו בזמנו מאמר מאיר עיניים, "בגין מאות שנות ניצול: על ההצדקה לפיצויים לשחורים בארה"ב", הכולל ציטוטים מתוך המאמר מאמרו של קואטס: "ההצדקה לפיצויים".

מאמרה של נעמה נגר

מאמר על קואטס וספרו החדש

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. סמולן

    נגר מצטטת את קואטס, וקואטס מתבסס על בן גוריון. לכאורה, אין חביב יותר מלראות את העוקץ מכיר בגדולה של אשכנזי-ציוני. ועוד בקשר לשילומים.

    בפועל, מילים אלו היו המפתח המרכזי לעולמנו, שבו גרמניה היא מרכז קולוניאליסטי של רעיונות והון, ששלוחותיו מבוססות על בדיוק על הטענה שרק מדכא יכול לבקש את סליחת המדוכא ולהכיר בעוול שגרם, כלומר להתעלות לפסגה מוסרית כבירה. לא ברור שהטכניקה הזו עוזרת למדוכאים – אמיתיים או מדומיינים – אבל כמדומה שהיא טכניקה יעילה לשעתוק כח.

  2. ליכודניק

    הערה לגבי חיי הפרברים הנוחים והעשירים שמבוססים על גזל השחורים:
    השחורים הם כ-14% מאוכלוסית ארה"ב.
    תיקח 14% מהאוכלוסיה, קח מהם כל מה שיש להם, תשעבד אותם- 86% האחרים ירגישו עליה של 16% ברמת החיים שלהם. מתימטיקה פשוטה. דהיינו- הפרברים לא קיימים בזכות שעבוד השחורים. יש יותר מדי פרברים ופחות מדי שחורים.
    וגם ההפך נכון- הרוב יכול בקלות להביא את המיעוט לרמת חיים קרובה לשלו. זה לא מחייב לוותר על החיים הנוחים בפרברים. אולי להחליף את האוטו בתדירות קטנה יותר ולדלג על כמה נסיעות לחו"ל.

    לטעמי, זה טיעון משכנע יותר.