יצירה אינה ניתנת למיגור: בעקבות האיום של מירי רגב על סינמטק תל אביב

(שלי יושע)

בינואר 2005 הכתיר אותי צה"ל כ'סרבנית מצפון', תואר שעד היום ממלא אותי בגאווה והינו חלק אינטגרלי מההוויה הישראלית שלי. ועדת השחרור שלי התקיימה בבקו"ם בשעה עשר, בבוקר סגרירי של חודש דצמבר. בחדר 'החקירות' הושיבו אותי מול ארבעה גברים לבושי מדים (לבת 18 הם נראו כמו בוגרי מלחמת העצמאות). חיילת-קלדנית תקתקה נמרצות בפינה. נזכרתי, משום מה, בסצינות החקירה של האינקוויזיציה ב"שם הוורד" של אומברטו אקו וב״ציד המכשפות״ של ארתור מילר. בתחילה החוקרים היו חביבים, ניסו לשכנע אותי שהחיים כחיילת יהיו יפים, שאוכל לשרת בתפקיד ללא מדים ואפילו ללא החזקת נשק. כאשר המשכתי לעמוד בסירובי להיות בורג במערכת, ולו הקטן ביותר, התחלפה החביבות בתקיפות, בבוז ובהשפלה. שאלות הומטרו מכל עבר במהירות של כיתת יורים. כשניסיתי לענות, תשובותיי נקטעו וסולפו.

"זמנך עבר!" הקיש היו"ר על השולחן וסימן לי לקום. בעודי עומדת הבחנתי בכיפה מוצנעת על ראשו של האיש השתקן שישב בקצה השולחן. פניתי אליו, בתמימות אופיינית לחילונית בת 18, ביקשתי ממנו שיחפש בתנ"ך, שמצווה מזה אלפי שנים מה מותר ומה אסור – מעשית ומוסרית – שאולי ימצא שם איזה גינוי לשפיכות דמים.

״הוועדה לא שוכנעה! הוועדה לא שוכנעה!״ צרח היו"ר והצביע על הדלת. השעון במסדרון הראה עשר ועשרים.

חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה ונשארתי מתחת לשמיכה ארבעה ימים. לאחר שלושה שבועות הגיע מכתב מצה״ל. אינני יודעת פרטים על התלאות שעברה תאיר קמינר במהלך 156 הימים בכלא ובמהלך הוועדות והערעורים שקדמו למאסרה, אבל בהנחה שעשרים הדקות הראשונות והאחרונות שלי בבקו"ם הם דוגמית, שזיכרונם מסרב להתעמעם – קל לי מאוד להזדהות איתה.

בשבוע שעבר קראתי על עוד קריאת תיגר משופרה החלוד של השרה רגב. הפעם היא מכריזה על הפסקת המימון לסינמטק תל אביב בשל דיון בנושא הסרבנות. בתור 'סרבנית מצפון', ומבקרת אדוקה בסינמטק תל אביב הנה תגובתי הצנועה:

סינמטק תל אביב הוא מגרש המשחקים שלי מאז ילדותי. שם ראיתי בפעם הראשונה על מסך גדול את האזרח קיין, את צ׳פלין, את ג'ון קסאבטס, פליני ועוד ועוד סרטים ששינו את חיי. היה לי העונג לראות בסינמטק, בפעם הראשונה, סרטים עתיקים של הוריי ("סוסעץ", "שלום"). ראיתי שם סרטים של חברים וקולגות בהקרנות בכורה, פסטיבלים כאלה ואחרים, וסתם הקרנות בודדות בימי שלישי בצהריים. הסינמטק נטוע עמוק בתוך הדי.אנ.אי של תל אביב. תפקידו להאיר ולהרחיב, ולו לשעה וחצי של (פנס) קסם, את מחוזות מדינתנו הקטנטנה והמדממת.

הסינמטק עושה את תפקידו בנאמנות ובאמונה, השרה רגב, לא פחות מהכוחנות והכיעור שאת מפגינה בניסיונותייך הנואלים לכבות את האור. גם אם תצליחי לנעול בפנינו את דלתות סינמטק תל אביב, סינמטק ירושלים וכל שאר מוסדות התרבות – אנו נמשיך ליצור. במרתפים, בעליות גג, בכיכר העיר. יצירה אינה ניתנת למיגור. אפילו ההיסטוריה, כולל צ'כוב, מאשרת זאת.

שלי יושע היא כותבת, מתרגמת ויוצרת מוזיקלית. חיה בתל אביב

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עודדה יערי

    תודה שלי על שהארת בפנס קטן את המחשכים המאיימים עלינו. אני מצטרפת אליך לכל מאבק שיובילו מילותיך אלו