לשתק את הנרטיב "הנכון"

(אלעזר בן לולו)

התרבות המערבית מלמדת אותנו שלשתוק זה לא טוב. הפסיכולוגים מספרים לנו שזה לא בריא לנפש וברשתות הסלולר מפתחים לנו את חושי ההאזנה לכל דיבור ורחש. לעומת זאת, תרבויות אחרות דווקא מקדשות את השתיקה ורואות בה מהלך תרפויטי, רגע של חסד וחמלה רוחנית מול עצמנו ומול בורא עולם. אפילו אצלנו, בתרבות היהודית, שומרים על השתיקה בזמן תפילה או בזמן העמידה.

אז מה משמעותה הערכית של שבירת השתיקה הפוקדת את המציאות הישראלית בימים אלו? המלחמה ברשת בימים האחרונים היא לא מלחמה מסנגרת או מקטרגת על אג'נדות ענק של ארגונים ועמותות. זה אינו מאבקה הפוליטי של תנועת "אם תרצו" נגד ארגון "שוברים שתיקה" – או להיפך. אלא זו מלחמה בין נרטיבים אישיים המתנגשים אלו מול אלו. אנשים רק רוצים להשמיע את קולם ושהוא ישמע "אותנטי". כל אחד מהנרטיבים פועל לשרטוטו של פרופיל צודק יותר על מנת לבסס את אמיתותו, בתוספות של עובדות מספריות, טבלות מסודרות ומופעים וירטואליים.

אך נרטיב, כמו כל נרטיב, טעון בחוויה אישית ובלעדית של היחיד. זו איננה מבטלת את עוצמתו של הרגע ההוא או מערערת על קיומה של האמת האחת כפי שהיתה. זהו מאבק ציבורי בפרהסיה בנרטיבים אישיים פנימיים. כולם שוברים שתיקתם, כולם רוצים להשמיע קול ובעיקר לחשוף את סודם הקבור. לא מן הנמנע שיש הרואים בכך תהליך חיוני של חשיפתה של הטראומה, שחרורו של הסוד הגלוי ותהליך ההכחשה אליו. כולם יוצאים מארון השתקנות ומתוודים על חטאים שעשו או שנגלו לעיניהם בעבר. המשותף לאלו ולאלו הוא הכאב האישי המתבל את הנרטיב, כל כך טוב וברגישות חברתית קולחת עד כדי תרומתה להבנייתה המדויקת של הזהות ההישרדותית הלאומית של הישראלי, או חס ושלום זהותו הקורבנית. מעין עוד אזכור רלוונטי לסכיזופרניה של העם היהודי היושב בציון.

אולם, לשבור שתיקה זה מהלך כוחני, משום שהוא מתרחש מול הצד המדבר ואפילו למענו. שובר השתיקה, בעצם חשיפת סודו ותפיסתו ככזה, עדיין מעניק את הלגיטימציה לצד החזק, זה שאמור להכיל כעת את הסיפור הקשה. זה שאמור לתקן ולעשות חושבים. כך אולי, באופן פרדוקסאלי, הצד החלש והצד החזק מחליפים תפקידים במשחק השתיקה. אלו המצטיירים כחזקים פתאום מבקשים שיתפסו אותם כחלשים וכקורבנות, ואלו המצטיירים כחלשים וסובלים מדה-לגיטימציה מתמשכת מבקשים שיתפסו אותם כחזקים וכשומרי החוק. התגובות המבקשות לשתק את כולם מוכיחות את כוחן באוטינג בארץ השותקת ומחוץ לגבולותיה בעולם הגועש. אולי זה הוא סוד כוחה של השתיקה, שברגע שנחשפה היא הופכת לשתיקה נוספת לא פחות מאשר לאמירה מתווספת.

הכותב הינו דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עודד אסף

    ובכן, כך אני מבין מהמאמר הכמעט חסר-הפשר הזה, שחייבים כולנו , בישראל ובעולם כולו ובכל זמן, פשוט לשתוק, לא להגיב על שום דבר, לא לעורר פולמוס, שהרי לשבור שתיקה כלשהי (בימי משפט דרייפוס בפאריס, למשל, או בתקופת סטאלין, או בגרמניה, עם התחזקות הנאציזם, או בימי המקארתיזם בארצות הברית – ואח"כ בזמן המלחמה בוייטנאם – וגם אצלנו, מיד עם תום מלחמת 1973 ובימי מלחמת לבנון וסאברה ושאתילה, ומן הסתם גם עכשיו, ממש עכשיו) – זה אקט 'כוחני' , ואם אנחנו עומדים מול כוחות חזקים וכוחניים, רודפים וכובשים, מוטב לנו לחשוב שיש להם 'נרטיב' שווה ערך לזה שלנו, וכמו שנהוג להגיד – ניתן להם 'להתבשל במיץ של עצמם' ( ולא משנה אם הם יסחטו אותנו עד דכא), והם כבר 'יעכלו' את מה שהם עושים וכנראה ייהפכו לשוחרי-טוב שלווים וסובלניים, אמן סלה. כן, העצה הטובה של כותב המאמר לכולנו – אצטט שורה בודדת של ביאליק (שכמובן הוצאתי אותה מהקשרה): 'דוש ברפש / דוש ודום'.

    – – אבל, תגידו, אולי המאמר הזה הוא סאטירה?