מחשבות כשרות לפסח על אמונה דתית, זהות ושייכות

(אלעזר בן לולו)

בפסח האחרון התגלגל אלי סרטון ברשת, בו רואים קבוצת חסידים ניצבת בפתח מסעדה בירושלים ומטיפה "איסור חמץ" לאורחות ולאורחים בה. אני מתקשה והמום אל מול הקולות והמראות, שלצערי הפכו מוכרים בירושלים בשבתות או בחגים; אך אני גם חווה מעין כאב כפול: מצד אחד, הקול החרדי שמשפיל את הסועדים ולא מכבד את בחירתם לאכול חמץ – כאן, אני לא איתו. החרדי זועק בכאב "עם ישראל בסכנה" – שם, אני איתו. אני גם מאמין לו שהוא זועק מכאב גדול. אחרי הכל, איזה אינטרס יש לו להשמיע את הדברים שאותם הוא הרי מקיים על שולחנו אם גורלו אינו קשור בגורלם?

בשפה שלו, וגם בשפה שלי, המושג "עם ישראל" שגור, אנחנו יודעים לומר אותו. הוא יוצא לנו מהר יותר מאשר המושג הזמני והפרובלמטי "החברה הישראלית". לא חונכתי להרגיש לעשות ולחשוב רק בעבור עצמי העכשווי. אני לא מרגיש שאני חי רק בשביל מי שאני, או מי שדומה לי או שותף לאידיאולוגיה שלי (לפחות אני משתדל שלא). הזהות שלי גם מורכבת מהשייכות שלי לעם – עם עבר, עם מסורת, עם מילים ופלפולים, שמצדיקים את הקיום שלי פה. ואני משתדל לא לחשוב או ולהסתכל על היומיום פה רק במונחים של "אני", "עצמי", בשבילי, כאן ועכשיו.

לא פעם, זה מתנגש עם המקומות האישיים ביותר שלי, במיוחד בעידן הפסיכי הזה בנחלה הלאומית המתוסבכת שלנו. אבל הסתירה הזו היא מה שמחזיקה אותי ערני ושואל. זו המחויבות היהודית שלי לסובבים אותי. מהמקום הזה, אני מאמין שעלי, על כולנו, לפתח רגישות וחמלה לאחר ולשונה. לחלש ולחולה. אגב, זה לא שאני אומר או חושב שאוכלי חמץ בפסח מרוכזים בעצמם או לא מכירים בקיום ההגדרה הקולקטיבית של "עם ישראל" או בתחושת השייכות אליו, אך אני מוצא פה סתירה פנימית ומורכבת שבמקום לדבר אותה – סותמים אותה.

לא פעם, זה מתנגש עם המקומות האישיים ביותר שלי, במיוחד בעידן הפסיכי הזה בנחלה הלאומית המתוסבכת שלנו. אבל הסתירה הזו היא מה שמחזיקה אותי ערני ושואל. זו המחויבות היהודית שלי לסובבים אותי

מצד שני, היציע החילוני, הנוכח-נפקד, ממנו הקולות לא זוכים למראה. אחת שיודעת לשאול זועקת בכאב צודק: "אנו משרתים את הצבא". אחר, איזה תם, צועק ברקע "איזה כיף" וחוזר על זה שוב ושוב ושוב ושוב, כאילו זו התשובה היחידה שהעולם החילוני מסוגל לספק לקול הדתי שניצב מולו – הנאה, הדוניזם ושות'. העגלה הריקה לא כזו ריקה מסתבר, והייתי שמח לשמוע קולות אחרים. לשמוע קולות דתיים שמצדיקים את חופש הבחירה מול המצווה, את המורכבות או הקושי בן זמננו להתחייב להלכה או למסעדה הקרובה, את הניסיון להתאים את הטקס או הריטואל ההוא לפסח של 2016. הייתי שמח לשמוע פולמוס הלכתי או פולקלוריסטי או ניאו-חסידי או מגדרי או משהו… אבל במקום זאת, אני שומע את התשובות הסתומות של "אנו משרתים בצבא… ולנו כיף". כאילו בזה מסתיימת ההגדרה היהודית של החילוני הלאומי, איש העולם הגדול. זה שאוכל חמץ בפסח ושרימפס ביום כיפור, בברלין כמובן. פייר, אני מאוכזב שאלו הקולות המרכזיים שהציבור החילוני היום נשען עליהם ומשמיע אותם שוב ושוב. אולי בגלל זה אני כותב עליו. אולי בגלל זה אני יותר מוקף מאנשיו.

זמן קצר לאחר מכן חלפנו ברוטשילד, מול דוכן שמוכר את הטוסטים הכי טובים שאכלתי בחיים. אני יושב שם מלא. הייתי קצת שיכור מיין, ויצא סוד: כשחלפנו מול הדוכן, תקעתי מבט לסועדים ולמוכרת וצחקקתי במבטא של אברך ממאה שערים: "מדיננננננה יהודיתתתתת". החבר'ה שישבו צחקו. וגם המוכרת הג'ינגית שמכירה אותי. לירן, שצעד איתי, רצה למות במקום. תראו, מי שמכיר אותי באמת, יודע שאני לא כופה את האמונה או העשייה הדתית שלי על אף אחד, גם לא על עצמי. אבל, מי שמכיר אותי באמת באמת באמת יודע שזה לא היה צחוק. זה היה בכי של השלמה עם המציאות. בכי של חוסר אונים. בכי של הבנה שלפעמים כוחה של הבחירה שאני כ"כ מצדיק ונלחם בשמה את חיי, לוקחת ממני ומהאחרים חלק גדול. שאולי אני לא הכי מכיר, או יודע להגיד. אבל אני מרגיש, גם אם זה מתוך בלבול וגם אם זה מתוך השלמה.

הכותב הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוני' בן גוריון

 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.