קפצו על דרעי, רוכבים על רגב, לשום מקום

(גל לוי)

עפרי אילני פרסם השבת (13.11) מאמר מעניין ב״הארץ״ על האכזבה מההפגנות של 2011. מהמאמר עולה המתח בין הפעילות ברשתות החברתיות לבין הפעילות בעולם האמיתי, וכמובן הפער בין גודל ההפגנה לקוטן השפעתה. כפי שכבר ראינו במקומות רבים, המפגינים שאגו ושיירת הניאו-ליברליסטים צחקה כל הדרך אל השלטון ואל הבנק. אילני מחמיץ נקודה היסטורית שחשוב להאיר בהקשר זה: עובדת כשלונן של ההפגנות הגדולות קשורה בשני היבטים של הזמן בו אנו נמצאים. האחד, לא רק ההמונים שיצאו לרחובות, אלא גם מרבית הפעילים של הזמן הזה הם האינדיבידואליסטים שצמחו בערוגת הניאו-ליברליזם. לכן, לא רק בעבודה אין קביעות ורציפות, אלא גם בפעילות הפוליטית. הדבר השני הקשור בראשון הוא שבתקופה הזו, בניגוד לעבר, אין ארגונים פועלים או תנועות אידיאולוגיות גדולות שבכוחן לשאת בנטל הארגון של פעולה פוליטית. אנו מוקפים תנועות וקבוצות וארגונים קטנים המתאגדים לקואוליציות אד-הוק שמסוגלות לייצר פעילות אד-הוק.

ולמה כל זה קשור למי שנרמז עליהם בכותרת?

אחת הקבוצות המעניינות שצצו בעטיין של הבחירות האחרונות לכנסת הייתה זו שנקראה בדיעבד "המועצה האזרחית" של ש"ס. קבוצה של פעילי פייסבוק ורשת (מבלי להעליב, כי לרובם גם רקורד בעשיה פוליטית בעבר או בהווה) שבמקום לחפש את עצמה בהפגנה כזו או אחרת בכיכר העיר, פנתה אל הליבה של הפוליטיקה, אל ש"ס ואל דרעי שחיפש לעצמו את מקומות הייחודי בפוליטיקה של הבחירות. לא כאן המקום להרחיב על התבונה הפוליטית שבבחירה זו, ובטח שלא לעסוק בחוכמה שבדיעבד ולהצביע על כשלונה (בזמן אמיתי לא הייתי משולליה של הפעולה, גם אם הטלתי ספק בסיכוייה). אבל מה שמעניין אותי זה לראות עכשיו את חלק הארי של מובילי אותו מהלך ערב הבחירות ניצבים בחזית הדיון הציבורי על מעמדה, מקומה ותפקידה של שרת התרבות מירי רגב. אני כמעט מוצא את עצמי במקומה של גולדה מאיר בזמנו, כועס על מטיפים אשכנזים צדקנים הגורמים לי לעמוד לצדה של רגב.

חזרה לעפרי אילני, אני חושב שהניסיון של הקבוצה הפוליטית של המזרחים לחפש לעצמם פלטורמה פוליטית בדמותו של מנהיג כזה או מנהיגה כזו, אינו מקרי. גם הכשלון אינו מקרי. הרצון מצד אחד להבטיח הישגים פוליטיים בשם המזרחים ולמען המזרחים, והעדר ארגון פוליטי שבכוחו לקיים אג'נדה מזרחית, הם שדוחפים את הפעילים האלה לזרועות הפוליטיקה הממסדית והממוסדת. הקופצנות הזו תוך חודשים ספורים ממפלגה למפלגה, ויותר נכון ממנהיג אחד למנהיגה אחרת, והציפייה שהתקווה תמצא שם היא סימפטומטית למצב שתיארתי לעיל. כפי שהגבתי כאן לתום מהגר, המחשבה שמנהיגה פוליטית (מירי רגב או משה כחלון) שמהות הפוליטיקה שלה היא התכחשות להיסטוריה הקונקרטית של המאבק המזרחי – מואדי סאליב דרך הפנתרים השחורים וש"ס של שנות ה-80 והקשת הדמוקרטית המזרחית בשנות ה-90 – תהיה הנשאית של מאבק כזה, היא אשליה מסוכנת.

היא מעודדת אותנו לשאת עינים למאבקי אד-הוק שאולי ישיגו הישגי אד-הוק, אבל היא מסתירה את הצורך עדיין במאבק כולל על סדר יום חדש. לסדר יום זה אין עדיין תנועה פליטית או אידיאולוגיה בזירה הפוליטית הקיימת.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ג. אביבי

    מסכים עם גל לוי.