הפגיעה החמורה באזרחים הלא יהודים של הנגב כרוכה לבלי הפרד בפגיעה בערים היהודיות ובהגברת מצוקתן, בשל מדיניות של העדפת אוכלוסייה חזקה כלכלית ודחיקת אוכלוסיות מוחלשות ממרכז הארץ לפריפריה
האידיאולוגיה ששלחה את המזרחים לפריפריה לפני חמישים שנה שולטת עד היום במנגנוני ״פיזור האוכלוסייה״ של ישראל, כאילו בן גוריון, רענן ויץ וגיורא יוספטל עדיין מנהלים את ההצגה
מנהיגי העת הנוכחית, מביבי ועד פוטין, פועלים לכאורה מתוך אילוץ כפוי “מבחוץ” (הטרור, המהגרים, המתנחלים, החרדים). העם המתוסכל בתגובה נאבק לא על האמת, כלומר על שינוי המצב, אלא על עצם ידיעת העובדות על אודותיו והידע הופך להיות מכשול לשינוי
הזוכה הגדול של הפקעת הקרקעות הראשונה היה קיבוץ שובל, וכעת בסיבוב נוסף חוברים אליו אנשי גרעין חירן – אלה שלמענם הורסת המדינה את אום אל-חיראן. שתי קבוצות של אשכנזים ״איכותיים״, במקרה של הקיבוץ מצביעי שמאל, שתחת מלות הקוד ״חלוציות״ ו״התיישבות״ נהנים מפירותיה הגנובים של הגזענות
אירועי הריסת הבתים בקלנסווה ובאום אל-חיראן מכוונים בפועל, יותר מכל פעילות אחרת בתקופה האחרונה, נגד האוכלוסייה הערבית, ומכשירים – בהיעדר חלופות אסטרטגיות אחרות – את התנאים לאלימות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
