לאחר מעל 70 שנה הכפרים בנגב הם עובדה קיימת, גם אם ברבות מהמפות הם לא מסומנים. סירובה של המדינה להכיר בהם יוצר מצב שבו הנגב על כל תושביו יוצא נפסד ובמעגל הרחב יותר, המדינה כולה
התוכנית להשלמת השכלה מעניקה אפשרות לנשים בדואיות שנפלטו ממערכת החינוך להשלים את שנות הלימוד שהחסירו. כעת, עצם קיומה עומד בסכנה – כי מה אכפת למדינה שהן תשארנה בלתי אורייניות וחסרות תעסוקה?
״במקום לשלוח אותם לכלא, אנחנו נותנים להם אדמה בחינם״, אמר בראיון לעיתון גרמני מנכ״ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, יאיר מעיין. וזו לא הפעם הראשונה שהפקיד הממשלתי, יד ימינו של השר אורי אריאל, פורש את תפישת עולמו ה״לא פוליטית״
הבוז למסורות קנייניות לא-אירופיות משמש בסיס לעקירה של הכפרים הבדואים הלא מוכרים, ואפשר גם להניח שהנורמה הזו גם מהווה בסיס לפינויין של דיירות ודיירי דירות הדיור הציבורי. על חוק ההסדרה, הנדל"ן האירופי ומסורות קנייניות אחרות
הזוכה הגדול של הפקעת הקרקעות הראשונה היה קיבוץ שובל, וכעת בסיבוב נוסף חוברים אליו אנשי גרעין חירן – אלה שלמענם הורסת המדינה את אום אל-חיראן. שתי קבוצות של אשכנזים ״איכותיים״, במקרה של הקיבוץ מצביעי שמאל, שתחת מלות הקוד ״חלוציות״ ו״התיישבות״ נהנים מפירותיה הגנובים של הגזענות
