בנאומה בועידת התרבות עשתה מירי רגב את המעשה הרדיקלי של איגוף השמאל משמאל – דווקא שרת התרבות הימנית חצתה את הקווים עם אג׳נדה של צדק חברתי-תרבותי בלתי מתפשר. ניתוח מעמיק של האג׳נדה של רגב וההתנגדות העצומה כלפיה
בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויק. ומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי. שש הערות על משפט ותרבות בישראל
ויאמרו אנשי מינהל התרבות – מה אתם רוצים? הגופים של התרבות והאמנות המזרחית לא הגישו בקשות לתקצוב, ואם יגישו – יקבלו. אבל כמו כל אפליה שיטתית, ממוסדת, יש סיפור אחר, מורכב. על המנגנונים שיוצרים ומשעתקים את אי-השיוויון בחלוקת משאבי התרבות והדרישות של קואליציית לבי במזרח לתיקון המצב
מסתבר שהשנאה למוזיקה המזרחית, ליוצריה ולאוהביה, מלבלבת ביחס ישר לעליית הגזענות בישראל. לא מפתיע, אך מעניין לבחון את הדמיון בין הבהלה שאוחזת בהגמוניה התרבותית לתגובה המותנית של חברי הכנסת
