האם מתכנני השפה העברית ראו בשפה הערבית מקור השראה לשפה העברית? האם שקלו לשערב את העברית, כלומר להפוך אותה לערבית יותר? ומדוע תוכנית זו לא הושגה? קטע מתוך הספר "בוראים סגנון לדור", העוסק בדיוני ועד הלשון בשנים 1912-1928
זוהיר בהלול חשב שיוכל לפעול במפלגה ציונית למען הציבור הערבי. הפניית העורף של חברי מפלגתו נגדו בימים האחרונים מעידה שהוא סטה מהמסלול שהכתיבו לו, ועל כן נענש
תנועת ״תור הזהב״ נראית כהתפתחות פוליטית טבעית של ההתעוררות המזרחית בשנים האחרונות. אך לצד ההתרגשות, דרושה גם בשורה קונקרטית יותר ועמדות ברורות בסוגיות כמו דת ומדינה, מדיניות חוץ וביטחון
"זרקו אותנו מהקיבוץ, כי הפרנו קולקטיביות רעיונית, ואת עוד מתלוננת ששמו את המזוודה שלך בבית-ילדים?" כעסה ליזט, "תתעוררי, אדל. עוד לא התעוררת?" פרק מתוך ״הרומאן המצרי״ מאת אורלי קסטל-בלום, זוכה פרס ספיר
יש את האמריקאים הליברלים האלה, שבכל פעם שתגידו משהו ביקורתי על ישראל ינופפו לעומתכם במד האנטישמיות. מבחינתם, ישראל איננה מדינת אפרטהייד, יצאה מזמן מעזה, ובכלל – ״יש גרועות ממנה״. כך תתמודדו עם הקלישאות
מדינת ישראל מעמידה לדין חייל מג״ב שדיווח ללהב״ה על יהודיות המקיימות קשרים עם פלסטינים. זו רק מראית עין ליברלית מצד מדינה שממשיכה להעמיק את האלימות הממוסדת משני צדי הקו הירוק: פלסטיני יכול להיות רק האויב, כמו שרקיה עיד אבו עיד היא קודם כל מחבלת. מול זה דרושה לנו שפה חדשה
מאמר בבטאון ״הד המזרח״ של ועד העדה הספרדית הירושלמי מ-1942, הקורא לייצר עם הערבים קשרים אשר ״רוח המערב לא תעמוד לשטן״ ביניהם, מעניק הצצה לקולות נשכחים שהתנגדו לגישתם של אינטלקטואלים ממרכז אירופה וקראו לתיקון היחסים בין יהודים וערבים
השאלה איננה האם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם מי שנהנה מזכויות יתר מוכן לוותר עליהן. לא אם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם אנחנו מוכנים לתת יד לשליטה ודיכוי או להעלים מהם עין
