היום הממלכתי החדש לציון היציאה והגירוש של יהודי ערב, רק מוכיח שוב כיצד החלק היחיד בהיסטוריה המזרחית שזוכה ללגיטימציה בנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה. אז מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן מעבר לשכפול המעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא, ומעבר לוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן?
מה הקשר בין בלעדיות אשכנזית בשטרות הכסף החדשים לבין מחיקת חלקה של קהילת יהודי יפו מההיסטוריה הציונית? למה מויאל, שמחון ואלקיים הם לא חלק מהפנתיאון הציוני ואיך מוחקים פרקים בהיסטוריה? סיפורה של העלייה הציונית הראשונה, מצפון אפריקה, הוא רק משל
הפלסטינים הכירו בישראל כבר שלוש פעמים. המצרים מעולם לא נתבעו להכיר בישראל כמדינה יהודית. תביעה להכיר בהגיון הפנימי של מדינה היא תביעה מוזרה בפוליטיקה הבינלאומית ויש לה משמעויות מזיקות לתובעים
בין מרוקו לאשדוד, בין ביאליק לבן גוריון: פרק ראשון מספרו החדש של סמי שלום שטרית, "יהודית ודמוקרטית: מבחן בְּחינוך – חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה" בהוצאת בימת קדם
הגיע הזמן לחסוך באנרגיות היקרות שמופנות לביקורת אינסופית על ה"שמאל" ולחכות לטרנספורמציה בתודעה או בפרקטיקות. כדאי להודות – יש סיכוי טוב שזה לא הולך לקרות. בינתיים אנחנו, המשפחות והקהילות שלנו ממשיכים להיות שותפים למפעל אלימות, דיכוי והרג
במופע האימים שלו בכנס שדן בתנאי האפשרות של אוניברסיטה ציבורית וחופשית בישראל ואחר כך במאמר ב"הארץ", סימן פרופ' אריאל רובינשטיין את המארגנים כשמאל קיצוני – ובכך בעצם הצטרף לשאר המאיימים לחנוק את מעט המרחב שנותר למחשבה הביקורתית כאן
על ההיסטוריה של המתדפקים על שערי הארץ והפנייתו של החוק למניעת הסתננות, שכוון ב-54' לפליטים הפלסטינים, נגד האויב החדש: הפליטים ומבקשי המקלט מאפריקה. תשובה ל"מדינת כל מסתנניה" של גדעון סער
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
