הפלסטינים הכירו בישראל כבר שלוש פעמים. המצרים מעולם לא נתבעו להכיר בישראל כמדינה יהודית. תביעה להכיר בהגיון הפנימי של מדינה היא תביעה מוזרה בפוליטיקה הבינלאומית ויש לה משמעויות מזיקות לתובעים
בין מרוקו לאשדוד, בין ביאליק לבן גוריון: פרק ראשון מספרו החדש של סמי שלום שטרית, "יהודית ודמוקרטית: מבחן בְּחינוך – חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה" בהוצאת בימת קדם
הגיע הזמן לחסוך באנרגיות היקרות שמופנות לביקורת אינסופית על ה"שמאל" ולחכות לטרנספורמציה בתודעה או בפרקטיקות. כדאי להודות – יש סיכוי טוב שזה לא הולך לקרות. בינתיים אנחנו, המשפחות והקהילות שלנו ממשיכים להיות שותפים למפעל אלימות, דיכוי והרג
במופע האימים שלו בכנס שדן בתנאי האפשרות של אוניברסיטה ציבורית וחופשית בישראל ואחר כך במאמר ב"הארץ", סימן פרופ' אריאל רובינשטיין את המארגנים כשמאל קיצוני – ובכך בעצם הצטרף לשאר המאיימים לחנוק את מעט המרחב שנותר למחשבה הביקורתית כאן
על ההיסטוריה של המתדפקים על שערי הארץ והפנייתו של החוק למניעת הסתננות, שכוון ב-54' לפליטים הפלסטינים, נגד האויב החדש: הפליטים ומבקשי המקלט מאפריקה. תשובה ל"מדינת כל מסתנניה" של גדעון סער
בתי הלל שפועלים במאות קמפוסים ברחבי ארצות הברית מתפקדים למעשה כסניפי תעמולה של הימין הישראלי. קשה להאמין שלכך התכוון הלל הזקן. אולי שמאי. כעת, יש מי שמתמרד ומעז לתבוע דיון ביקורתי, חופשי ופתוח
בקיץ לפני שנתיים וחצי היינו רבים יותר, חסמנו יותר כבישים, ובכל זאת המשטרה לא התנהגה כמו בגדה המערבית. היום כן. וגם, על התמימות שבהתחייבות לאי-אלימות. בעקבות יום הזעם נגד "תוכנית פראוור"
גם מי שסבור שפתרון שתי המדינות הוא פתרון צודק ומוסרי צריך להכיר בכך שהוא אינו פתרון אפשרי. אברהם פרנק, חבר מפלגת העבודה, מתפכח מחלום המדינה היהודית האקסקלוסיבית
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
