תחושות של אי נחת, טרדות וכאב עמום מלוות את הצפייה בסדרה, והן מתגברות כשעורכים את ההקבלה בין המתרחש על המסך לבין הפגיעה בזכויות הפרט המתגלמת, למשל, בתיקון לחוק איסור האפליה
המקרה הפרטי של משפחת פרץ – שהתפזרה בין מרוקו, צרפת וישראל ואוחדה על המסך – הביא את הילה דיין לשאול שאלות רחבות על פוסט קולוניאליזם, זהות יהודית-ערבית, פירוק קהילות, ניתוק ילדים מהוריהם ושכתוב היסטוריה בעזרת זיכרון ישראלוצנטרי
סבב הבחירות הנוכחיות מעורר שעמום גדול, כי כל עוד אין נושא חדש לסדר היום חוץ מ”כן-ביבי-לא-ביבי” הגיוס נשאר שבטי. פרופ’ גרינברג חוזר לבחירות 2006 ואל המקרה הקלאסי של שתיית קולות
“אני לא יודע מה היה במחשבותיהם של ההורים שלי במשך שנים ארוכות מ־48 ועד שמתו. מעולם לא דמיינתי כמה קשה זה. וזה המחיר הכבד ביותר עבור פלסטינים. הצער הנפשי. אי אפשר לשים על זה תג מחיר.״ גיא שלו מראיין את פייסֿל סּֿאלח ועלי יתים
“ככל שהתעריתי ברחוב ובשטח, כך הרגשתי רחוקה יותר מהחוג, מהקורסים ומהדיונים בכיתה. הבנתי שלעמיתות ולמרצות שלי אין מושג מה קורה עם נשים פלסטיניות”. עם סיום לימודיה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, יארה גראבלה כותבת על חוויותיה כמחרבת המסיבה
״הנשים בכו מרוב עצב. דודה שלי מרטה את השיער ובכתה. יצאנו בלי מים, בלי כלום. ישנו באוהל בקור.״ רנין ג׳ריס מראיינת את זהרה עבד אלקאדר אבו־חאשיה, פליטה מכפר סלמה ואת בנה, טלעת אבו־חאשיה